איש אמונים רכט

דרוש א' להספד

שדרשתי בקהל רב ביום ג' שבט התרי"ב להספד עט"ר מו"ה רבין חסידא כמוהרמב"ן זלה"ה בעהמ"ח ס' בני בנימן זיעא

והנושא בא: ה' הצדיק. חטאתי הפעם ה' הצדיק: ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק

איתא במס' בתרא ד' קי"ו ע"א ר' יאושע ן' לוי לא הוה אזיל לבי טמייא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני' שנא' אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ואמר ר' יאודה אמר רב להולך בלא בנים ע"כ

ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מ"ו כמה גדלה מעלת הספדן של צדיקים. והן בפרט הספד רע ומר כזה כי הן' בעון לא די לנו צערינו מכת פרידה שאבדנו את רבי סימון אבידה כזאת שאינה חוזרת הי חסיד הי עניו רחמן אבי יתומי' על איזה מהם נבכה תחי' ואף גם זאת רעה חולה כי בעוה"ר לא שביק היתירא עייל בלא בר באמת אמרו צרה גדולה זו אינה מקבלת תנחומין מיאנה להנחם אשר בזה מרגלא בפומי לפרש כוונת המאמר שארז"ל אגרא דבי טמיא שתיקותח. דלכאו' ק' בנוהג שבעולם והסברא נותנת והשכל מחייב דעיקר הליכת האנשים לבית האבל הא ודאי הליכתם היא לנחמו ולהפיג צערו ואיך אפשר שישתקו ויקבלו שכר: אמנם ניחא לי על דרך מ"ש הנביא מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך וגו' דהכונה דכל מי שרוצה לבא לנחם את האבל צריך למצוא לו צרה יותר גדולה או לפחות בשוה אולי יקבל תנחומין ויתנחם מעט ברם היכא דהצרה היא גדולה עד מאד אשר לא ימצאו המנחמים דבר השוה כמו הצרה והצער הגבוה כהספד זה שאנו עסוקים בהספדו שאין לנו במה להתנחם הא ודאי שבר כפול ומכופל.. וז"א אגרא דבי עמיא שמקבל שכר הרבה בהליכתו לבית האבל העיקר הוא במקום שתיקותא שלא יש לנחמו מעין המאורע ודו"ק

ובא"א נר' לפקע"ד לפרש כוונת מאמר הנז' הוא עפ"י מה שראתה עיני לה' יקרא דשכבי דרוש מ"א דפי' כונת המאמר הנצב פתח השער דריב"ל לא הוה אזיל לבי טמיא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני ורשב"ם פי' שלא היה רוצה להתבטל מלימודו וה' הנז' טעמא טעים עפ"י מאי דאיתא בפ' שואל מי שאין לו בנים הכל באים ויושבים במקומו ההוא דשכיב בי ר' יאודה והוה כניף כל יומא בי עשרה ויתבי בדוכתיה וליום הז' אמר לו תנוח דעתך וכו' נמצא דכל מי שאין לו מנחמים חיובא רמיא ע"כ ישר' לעורר הבכי וההספד ולכן ריב"ל לא הוה אזיל לשום מקום שיש לו מנחמים כ"א לבי דשכיב בלא בני הוה אזיל ומתבטל מלימודו כדי לעורר הבכי וע"ז מייתי ראיה מקרא כדכתיב אל תבכו למת דבעלמא כי אם אתם תהיו מנחמי' את האבלי' אמנם בכו בכה אתם בעצמכם להולך בלא בנים אתם תהיו מעוררים הבכי וההספד. וז"א אגרא דבי עמיא שתיקותא כוונתו רצויה במקו' דליכא מי שיעורר הבכי התם איכא שכר לילך ולעורר הבכי וההספד

ובכן מן החיוב המוטל ע"כ ישר' לעורר מספד מר נהי בכי תמרורים כמים הניגרים עצבון ודאבון בהספד מר ואבל כבד זה כי הן בעון כי סבל כמה יסורין קשים כגידים מוטל על ערש זה זמן וסוף כל סוף יצאנו בידים ריקניות אחר כל עמל וטורח. כי את זה נר' לפע"ד שהיה מתרעם דהע"ה וכ"ת אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים אם אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. והדקדוקים רבו למעלה ראש

והנה רבני אשכנז פירשו מקראי קדש אלה עפ"י מאי דאיתא בזוה"ק פ' פנחס וז"ל א"ר אבא אדכרנא מילתא דשמענא מבוצינא קדישא דאמר משמיה דר"א יומא חד אתי חד חכים עכו"ם אמר ליה סבא סבא תלת בעיי בעינא למתבע מינך. חדא דאתון אמרין דיתבנה לנו בית המקדש שלישי ובית ג' לא תשכח באורייתא דהא כתי' גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון משמע שבית ג' לא יהי' עוד. ותו דאתון אמרין דאתון קריבין למלכא עילאה יתיר מכל שאר עמין מאן דאיהו קריב למלכא איהו תדיר בלא צערא ויגונא ודחוקי כלל והא אתון בצערא וביגונא וכדוחקא תדי' יתיר מכל בני עלמא ואנן לא אית לן צערא ודוחקא כלל. אדרבא אנן קריבין למלכא ואתון רחיקין. ותו דאתון לא אכלי נבילה וטרפה בגין דתהוון בריאים וגופא דילכון תיהוון בבריאותא אנו אכלין כל מה דבעינן ואנן בריאים ותקיפים בכל שייפין ואתון דלא אכלי חלשי כולכון במרעין בישין ובחחבירו יתיר מכל שאר עמין עמא דסני לכון אלהכון וכו' זקף ר"א עינוי ואשגח ביה ואתעביד תילא דנרמי כיון דנח רוגזיה אהדר רישא ובכה ואמר ד' אדונינו מה אדיר שמך וגו' כמה תקיף חילא קדישא ולית מילא זעירא דלא נפקת מפומיה דקב"ה ומילין אילין דשאיל האי רשע אנא שאלנא יומא חד לאליהו ז"ל ואמר לי דבמתיבתא דרקיעא אסתדרו קמי קוב"ה. ותירוצים לקו' הא' למ"ש גדול יהיה כבוד הבית וגו' דמשמע דליכא אלא שנים דוקא התירוץ שזהו אחרון לבנין אדם משא"כ בהמ"ק דלעתיד בעהי"ת יהיה בידי שמים כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו וגו' ולקו' הב' תירצו דודאי אנן קריבין למלכא עילאה יתיר מכל שאר עמין ודאי הכי הוא דישראל עביד קב"ה לבא לכל עלמא והכי אינון ישר' בין שאר עמין כליבא גו שיפין וכמה דשיפין לא יכלי למיקם בעלמא אפי' רגעא חדא בלא ליבא ועל דא הוי באמצעותא דבה קיומיה סוכלתנו ולא ידעי מידי כל שאר שיפין דלא קריבין למלכא דאיהו חכמתא במוחא אלא ליבא ושאר שייפין רחוקים מינה ולא ידעי כלל. ולפ"ז א"ש מ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמי' שכל החכמה היא אצל ישראל שהם נחשבים ללב לכן בכל הצרות מרגישים תכף ישראל שהם נמשלים ללב דאיהו רכיך וחליש משא"כ אוה"ע שהם נמשלים לשאר שיפי לא ידעי מצערי ויגוני. ולקו' הג' דישר' לא אכלי נבילות וטריפות וכו' דהא ליבא דאיהו רכיך וחליש לא נטיל למזוני אלא ברירו וצחותא דכל דמא ומזונא נקי וברירא ואיהו רכיך וחליש מכלא ושאר פסולת אנח לכל שאר שייפין וליבא איהו נקי ברירא מכלא לית ביה מומא כלל כך קב"ה נטיל ליה לישראל דאיהו נקי וברירו דלית ביה מומא על דא כתי' כולך יפה רעיתי ומוס אין בך עכ"ל

והנה אמת שתירוץ זה אינו מספיק לקו' הג' דמה