איש אמונים ריא

לקיים דבריו ובאותה שעה מבורר הוא ובאותה שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין לשלא יהיה מבורר באותה שעה וכו' יעש"ב וא"כ הוא הדין והוא הטעם בנ"ד דהלא הקב"ה כך א"ל לא"א לזרעך נתתי את הארץ הזאת ולכאורה לא זכו ישראל שום זכיה בארץ מאחר שלא היו מבורדי' אמנם אי אמרי' דנתינת הארץ היתה בתנאי שישמרו ישר' את המילה הא ודאי זכו בה כדין וכהלכה דהמבשר בני מהנפטר רחמה של אשתי וכו'

ואם כן שפיר עבד אאע"ה להמתין לציווי הקב"ה על המילה כדי לזכות ע"י בארץ כדין ובשופי זרעו אחריו אף שלא היו מבוררים

דבזה ראיתי בס' הנדפס מחדש מילל לאברהם דפי' כונת המדר' אמר ר' יודן אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסים בארץ יעוש"ב

ואני בעוניי נר' לפקע"ד לפר' כונת המדרש שאחריו וזה הדבר אשר מל יאושע דבר אמר להן ומלן כסבורים אתם שאתם יכולים ליכנס בארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור דלכאורה ק"ק מה קשר יש לו עם ענין שלפניו וכבר כל תופסי התורה קמאי דקמאי צווחו ככרוכיא על המד' הנז' ואולם עפ"י האמור ניחא והוא דישר' היו מתפחדים ליכנס לארץ באומרם כיון שלא היו מבוררים בשעת המתנה ומה תועיל כניסתם לארץ כי ביד חזקה יגרשם מארצו וע"ז אמר להם יהושע כסבורים אתם שאתם נכנסים לארץ ערלים ולזה אתם מתפחדים הלא תדעו שכך אמר הקב"ה ונתתי ונז' ע"מ וכו' והוי כמו דין דהמבשרני וכו'

אשר עפי"ז נלע"ד אם יראה בעיני מו"ר כו' הירוש' פ"ט דברכות וז"ל אאע"ה עשה ליצה"ר טוב דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך א"ר אחא והפסיד לא וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' ולכאו' אחד הרואה לשון הירוש' הנז' תמ"ה תמ"ה יקרא במה דא"ר אחא והפסיד והר' היפה ז"ל הגיה והפשיר יע"ש שדחק את עצמו לפרש הלשון הנז'. ואולם עפ"י דרכינו נראה פשוט והוא דבתחילה הוא משבח לאאע"ה שעשה ליצה"ר טוב והא ודאי דכוונתו על המילה דידוע דכל עיקר המילה להכניע היצה"ר וע"ז הק' ר' אחא והפסיד רצונו לומר דבזה אינו שבח לאאע"ה אלא אדרבא הוא פסידה וגרעון דהמתין עד אחר הציווי וע"ז השיב לא ח"ו חלילה שזה הוא פסידה לאאע"ה ח"ו אלא אדרבא ונהפוך הוא שבהכרח הוכרח אאע"ה להמתין עד אחר הציווי לזכות לא"י וכמ"ש בסיפיה דקר' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני ודו"ק

אשר אם כנים אנו בזה נלפקע"ד אם יראה בעיני מו"ר לפרש כו' הירוש' הנז' באו"א וטרם כל ראיתי ונתון אל לבי לחקור חקירה אחת דעפ"י הדין לא זכה אאע"ה בנתינת הארץ ונקדים מה שנשאל לה' ריב"ש בסי' קל"א דעמד השואל ולשאו"ל הגיע למה אין אנו מברכין לפדות הבן בלמ"ד כ"א "בעל" כיון דעיקר המצוה עליה דידיה דאב רמייא ומדיוקא דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן. ועוד דלפי שי' הר"מ במז"ל גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה"נ הו"ל לאב לברך בלמ"ד כמו מילה והפודה א"ע "בעל" שהוא כמו שליח ע"כ השאלה והיתה תשו' הר' ז"ל וז"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סייוע הכהן מברכין עליו בעל ולפ"ז בפודה א"ע נמי מכרך בעל ולדעת רמב"ם ז"ל אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כ"א ע"י עצמו וגם שאם הי"ל לפדות א"ע ובנו קי"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ"ל

והנה מתשו' זו דקדק הר' המפ"ה בי"ד סי' ש"ה ס"י דאין יכולין לפדות ע"י שליח יע"ש והר' ט"ז ז"ל שם תמה עליו וז"ל ובאמת הוא תמוה דהא מצינו בפ' השואל ובנדרים מצינו בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותר ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן יעוש"ב שהאריך והרחיב הדברים ובסוף דבריו כתב וז"ל וע"כ נ"ל דכ"ז שהאב חי יכול לעשות שליח לפדות משלו במקומו ודברי השואל בתשו' ריב"ש אינם הלכה ולא מפיו אנו חיים והריב"ש לא חש להשיב עליהם וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור ההוא בשלוחו וכו' יעו"ש

ואחרי נשיקות עפרות זהב לו להר' הנז' קצת ק' לע"ד אם יראה בעיני מו"ר והוא דלכאורה הר' הנז' הבין בדברי השואל בתשו' ריב"ש הנז' דס"ל דאין פדיון ע"י שליח ובודאי דהוא מדקאמר אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן וע"ז כתב דלא מפיו אנו חיים וכו' כנז' וקשה דמלבד דדברי השואל יכולים אנו לפרשם בענין אחר דהיינו דכונתו רצויה דליכא שום חיוב מן התורה על אדם שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו ואפי' ב"ד אינם מצווים מן התורה לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי דס"ל להשואל שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכמו שכן פי' הר' ש"ך כמשי"ר המעש"ב גדולה מזאת יגדל התימה דמדברי השואל עצמו בסוף דבריו נר' להדיא דס"ל שישנו לפדיון ע"י שליח דכתב וז"ל והפודה א"ע בעל שהוא כמו שליח הרי להדיא דס"ל דאיתיה לפדיון ע"י שליח וצ"ע והיותר תימה לה' ש"ך דלא נסתייע מדברי השואל הנז' והוא פלא

ודרך אגב ראיתי לה' שעה"מ ז"ל שהק' ע"ד מור"ם הנז' מלבד מה שתמהו עליו האחרונים ועו' ידו נטויה וז"ל דאם איתא דאי אפשר ע"י שליח א"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן במתנה ע"מ להחזיר אפי' אי אמרי' דמתנה עמ"ל לא שמה מתנה מ"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ"מ כיון דהתנה עמו ע"מ להחזיר וכל תנאי שא"א למעשה להתקיים ע"י שליח שהתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי כדאיתא בפ' החולץ ד' ע"ד ועיין לה"ה וה' לח"מ רפ"ו מה' אישות יע"ש ואפי' אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה ואם נאמר כן תקשי לן אותה ששנינו בפ"ק דקי' ד"ו הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה בקידו' אינה מקו' בפדיון הבן אין בנו פדוי ומסיק בכולהו קני משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואם איתא ת"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים משום דבעינן תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח והיכי הוה בעי למימר מעיקרא דאין בנו פדוי יעו"ש שהניחו בצ"ע

ולפקע"ד אחר המחי"ר מכת"ר נלע"ד אם יראה בעיני מו' דל"ק ול"מ לה' כעל המפ"ה והוא דהרואה יראה דהרמב"ם ז"ל לא פסק דין זה דתנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח ותמה עליו ה"ה ז"ל ותי' דל"ק יען שכבר ביאר הר"מ ז"ל בפ"ד מה' חליצה ויבום דחליצה ע"מ שתתן ק"ק זוז התנאי בטל וכו' יעוש"ב ומרן כ"מ ז"ל חלק עליו וז"ל ול"נ שאם היה כן דעת רבינו שכשאמר חלוץ לה ע"מ וכו' מפני שאנו לומדים מתנאי בגוב"ר שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח וכו' היה כותבו כאן וכוללו עם שאר התנאים הנז' כאן וכו' אבל דעת רבינו שכ' דחליצה מוטעית כשרה אין הטעם