איש אמונים רי

שאמרתי שבכאן כראותם ישר' ארון ה' שנסע תכף אמרו וי דח"ו ימצאו פתח הערב רב לעשות להם אלד'ים אחרים שילכו לפניהם כמו שעשו העגל ולזה אמרו ויהי בנסוע וכו' והוא כמ"ש רז"ל כ"מ שנ' ויהי הוא לשון צער ולזה קאמר משה קומה ה' והוא כמ"ש רש"י לפי שהיה מקדים לפניהם היה אומר משה עמוד המתן לנו ואל תתרחק יותר וע"י זה וינוסו אויביך דהיינו השונאים והאויבים האומרים שאין הקב"ה משגיח בתחתונים בראות פניך ההולכים עמנו תמיד חזרתי ואמרתי ויהי בנסע וכו' עפ"י מ"ש בזוהר ע"פ נפלה לא תוסיף קום בתולת ישר' דהכונה דהיא מאליה אינה קמה כמו השני גליות הראשונים אלא שהקב"ה יקים אותם מעפרא. עוד נקדים מ"ש הר' פ"ד ע"פ הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום ומצד דאני ה' בעתה אחשנה דהכונה עפ"י מ"ש מהר"ש יפה ע"ד המ' ע"פ אם תשכבון בין שפתים שדרשו רז"ל על נשים צדקניות שהיו באותו הדור והשתדלו בפ"ו וע"י פרו ורבו ישראל נגאלו ממצרים. והק' הוא ז"ל דלמה נקט אם תשכבון שהוא לשון עתיד כיון שהוא מדבר על גאולת מצרים והוא מפ' דגם לע"ל בע"ה כן יהיה דבני ישראל ע"י דמשתדלים בפ"ו ובני ישראל פדו וישרצו וירבו מאד רבוי העם ישלים מנין והוא כמו צאתינו ממצרים דעפי"ה נר' כונת הפ' הקטון וכו' ומצד דאם הי' הגזרה כמה זמן תהיה בגלות צריך שתהיה הגאולה בעתה אבל עכשיו דפ"ו אחישנה בע"ה. עוד נקדים מיש רש"י רבבות וכו' מלמד דאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות. מעתה זה נר' כונת הכתוב ויהי בנסע וכו' עכשיו דנסע השכינה ולזה צריך ה"י ויאמר משה ר"ל דהתפלל מרע"ה ואמר קומה ר"ל קום זאת הה' דהיא השכינה ע"י דוקא ולא כמו הפעמים הא' שקמה מאליה. ועי"ז ויפוצו וכו' כיון דע"י הקב"ה היתה ההקמה של שכינה וא"כ באיזה זכות יהיה זה לזה אמר רבבות וכו' ע"י שישר' פ"ו ורבוי ישראל ישלים המנין ויהיה גאולה שלמה כיר"א

דרוש למילה

והנושא בא: המול בו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ. ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם

איתא במדרש תנחומא וז"ל ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול א"ל כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה וכו' מה טעם כשם שנימל יצחק עכל"ה

הלא שרי ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה גדלה מע' מצות המילה כאשר עין רואה בש"ס ובכמה דוכתי גודל מעלתה שדוחה את השבת ואת הנגעים ובעבורה נתקיימו שמים וארץ ונכרתו עליה י"ג בריתות וכיוצא וכ"כ היא גדולתה עד שכל המפר' אחזו צער המה ראו כן תמהו מדוע המתין אאע"ה עד שציוה לו הקב"ה ואתה את בריתי תשמור מאחר שכבר קיים כל התורה כולה אפי' ע"ת והם השיבו ז"ל דגדול המצווה ועושה ול"ד מילה לשאר מצות דאינו יכול לחזור ולעשותה אחר הצווי כמו שאר מצות

ולפקע"ד נר' אם יראה בעיני מ"ו לתת טעם אחר להמתנת אאע"ה לאחר הצווי והוא דהרואה יראה מ"ש בש"ס פ' הנחנקין דא"ל ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שמלתי את עצמי ופי' שמל כשהוא גדול נמצינו למדין מדברי הש"ס דאדרבא יותר מעלה היא לאדם שמל כשהוא גדול ומה"ט איפשר דנתעכב אאע"ה במצות מילה עד לאחר הציווי דכל שהוא גדול היא יותר מעולה המילה

אשר עפי"ז נלפקע"ד אם יוכשר בעיני ה' כוונת המדר' הניצב פתח השער ובהקדים מ"ש הרפה"א בדרשותיו בכונת הפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלד'ים דהקשה עצמו לדעת דלכאו' מילת כאשר ציוה היא מיותרת מהיכא תיתי והר' ז"ל תי' יטי'ב ע"פ הקדמתינו הנז' דהיה בדעתו של א"א למול ליצחק אחר שיגדל כיון שהיא יותר מעולה דאף שכתו' ביום הח' היינו לומר דפחות מכן לא ימול אבל יתר ע"כ אדרבא היא יותר מעולה ודוק כדברי ה' הנז' ז"ל שהאריך למעניתו נמצא דאם לא היה מילת יצחק דמשם למדנו דהיא גזרת הכתו' ן' ח' ימים לא פחות ולא יותר הוה אסיק אדעתין שיותר טוב שימול האדם כשיגדל

מעתה אלכה נא ואשובה אל הבא'ר המד' הנז' הוא תמוה מאד מי חשידי כולי האי השואל והמשיב דלא ידעין מקרא מלא וביום הח' וגו' ועוד אומרו מה טעם ומה חזר המשיב להשיב

ואולם ע"פ דרכינו יבא על נכון והוא דכל כונת השואל הוא להקשות דלמה נימול האדם בהיותו קטן והמשיב בשומעו את דבריו דקאמר לכמה נימול הבין בדעתו דשאל לו עד כמה ימים היא שיעור המילה וע"ז השיב לו כך שנו רבותינו קטן נימול לח' וכו' דכונתו על מתני' דמס' שבת וע"ז חזר השואל ואמ"ל כונת שאלתי היא מה טעם נתייסדה המילה דוקא בח' ויתן את קולו כמשיב קול ענו'ת גדולה תשובה כשם שנימול יצחק דמשם למדנו דגזרת הכתוב היא דוקא בח'

והרב שאר"י פי' המד' הנז' באו"א והוא עפ"י מ"ש בש"ס מפני מה מילה בח' כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואו"א עצבים וע"ז השואל לשאול הגיע קטן לכמה נימול בזה"ז דליכא האי טעמא כיון שנשארת בטומאתה וע"ז השיב כך שנו רבותינו קטן נימול לח' נמצא דאפי' אנן בדידן גזרו מדרבנן למול בח' וע"ז חזר השואל ושאל מה טעם והשיב לו כשם שנימול יצחק והוא דאאע"ה קיים כל התורה ואפי' ע"ת דהיא מדרבנן והייתה אשתו טמאה ואפי"ה מל ליצחק ן' ח' ודפח"ח

ועוד נלפקע"ד לתת טעם למה המתין אאע"ה לציווי הקב"ה והוא דבכונה מכוונת המתין אאע"ה לציווי הקב"ה ונקדים מ"ש ה' מהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' כ"ב שנשאל על ראו' שציוה שהשתי חנויות אשר לו יזכה בהם חתניו ועלה ונסתפק בדבר אם נכלל בלשון המתנה אף חתניו שיקחו אח"ך בנותיו הבתולות או דוקא חתניו הנשואים עתה לבנותיו והשיב דכי היכי דאמרי בגמ' דאין מקנין דבר שאינו מבורר דאמרי אין ברירה ה"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וא"כ כיון שחתניו שיקחו בנותיו הבתולות לא היו מבוררים בשעת המתנה לא זכו בחנויות וע"ז כ' ה' ז"ל וז"ל ולא תקשי מההיא דהמבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול ר' דאם ילדה זכר נוטל ר' דההי' טעמא אחרינא איכא דמדין שליחו' הו דקני דהאומר לחבירו עשה דבר פ' ואתן לך כו"כ משעשה שליחותו נתחייב המקנם