איש אמונים רט

דידעינן וכתבו התם בד"ה לא ידעינן וכו' לאו משום דלא ידעינן דהא אמרינן בביצה דהאידנא ידעינן אלא עביד רבנן כאילו לא ידעינן משום גזירה דהאם דזמנין דגזרו גזרה ואתו לקלקולי עי"ש והיינו כדכתבנו התם בנזיר כי היכי דלא ליתי לידי קלקול גזרו משום גזירה דאתם טעם ופנים ונמצאו דברי הט"ז נכונים ודברי ברכ"י צ"ע

וראיתי להרב שרשי הים בח"א ד' ל"ז דאף הוא היה מכוין להק' להט"ז ומתמיה על ה' ברכ"י דאיך מהדר ליישב דברי הט"ז דלא ליסתור דברי התוס' דכתובות ואישתמיט ליה דברי התוס' דמגילה ד"ד ע"ב דהתם הק' הך קו' דמילה דדחי שבת ותי' דשאני מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות א"כ הרי מפורש יוצא דהתוס' לא ס"ל האי כללא עי"ש ולדידי לאו קו' הוא להט"ז וגם לה' ברכ"י דלאו שמוט הוא ח"ו דאטו משום דתי' התוס' תי' אחר נימא דלא ס"ל האי כללא והרי הר"ן עצמו תי' תי' אחר ואפ"ה הוא תי' האי תי' משום דק"ל דברי התוס' דבסוכה דל"ט ומש"ה הניח: מונח זה והוא עצמו אח"כ רצה להביא ראיה מדברי התוס' דמס' חגיגה לס' הט"ז כאשר הרואה יראה אלא דכל כונתם דלא ליסתרו בפירוש אבל דנימא משום דלא תי' זה התי' נימא דלא ס"ל להתוס' האי כללא זה לא שמענו להק' אישתמיטיתיה

עוד כתב ה' הנז' שם דכן מצא למר"ן כ"מ בפ"ג מה' מלכים ה"ז שנר' מדבריו דס"ל בהאי כללא דהט"ז והוא שהק' ה' כ"מ התם על הא דאמרי' התם די"ט דמלך לא דן ולא דנין אותו ואמרי' ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי ב"ד דינו לבוקר משפט והק' דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי או ברשיעו דהא עד ינאי המלך דן ודנין אותם דאל"כ היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שמלך לא דן וכו' ותי' שדברי ר"י שאמר ל"ש פי' כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו וכו' אעפ"י שהים אירע תקלה ע"י לא היו גוזרים וכו' שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל למלכי ישראל יש לנו לגזור ע"כ והק' עליו וז"ל והדבר קשה שזה הפך מ"ש רבינו מה' מלוה ה"א והגדי גבי רבית הגוי שהוא מ"ע להלוות לגוי ואפ"ה כתב שחכמים אסרו להלוות שמא ילמוד ממעשיו והוא תימה איך כתב מר"ן תי' לדברי רבינו ולא זכר שר שדברי רבינו הוא הפך תי' זה וצ"ע עכ"ל ולדידי נר' דלאו קו' הוא דכבר כתבנו לעיל בדברי ה' חות יאיר דהוא מאריה דהאי קושיא דעפ"י דברי התוס' דנזיר דמ"ג דכתבו דבמקום דאיכא פנים וטעם יש כח ביד חכמים לעקור כגון עדות אשה דנאמנת לו' מת בעלי ודייקא ומינסבה מתוך חומר שמחמירין בסופה וה"ה והוא הטעם ברבית דמתוך חומר שמחמירין ברבית דנוי לא ילמוד ממעשיו להלות לישראל ומתקיים קרא כדכתיב לאחיך לא תשיך ונמצא דאיכא פנים וטעם בדבר ומשו"ה יש כח ביד חכמים לעקור אפי' בדבר מצוה כגון רבית הגוי. אבל הכא דקרא קפיד בפי' ב"ד דינו לבקר אפי' דימצאו בהם ריעותא כיון דכתי' ב"ד בפי' ופנים וטעם ליכא למיגזר בהם כדי שלא לחלוק עם הכתוב. אבל למלכי ישראל דאימעיטו בפי' מדכתיב בפי' ב"ד דלכאו' היה צריך לכתוב מלכים סתם דינו לבקר וכו' וגם דאיתרע בהם ריעותא גזרו בהו רבנן אבל ברביתא דגוי דאיכא פנים וטעם כדי לקיים מצוה וכתי' ולא תשיך לאחיך אף דחלוקים הם עם הכתוב יש כח ביד חכמים לעקור כדאמרן

עוד כתב ה' הנז' וז"ל ועיין להתוס' בפ' נערה דנ"א ד"ה אונס וכו' שכת' וז"ל אע"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה כל כך ע"כ. וא"א לס' הש"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו"ל להתוס' לו' דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שריה לה היה להם לחכמים לחוש דתחילה באונס וסופה ברצון ע"כ. והרואה יראה לה' ברכ"י דהוא ז"ל נתקשה מדברי התוס' הללו דמשמע דמשום דסברה הוא דרבנן לא היו מוציאין אותה על כך אמטו להכי מוכרח דמדאורייתא אסור הא לאו הכי אם הוה גזירת חכמים קרובה אל הדעת שיגזרו אף דמדאורייתא שריה בפי' מצינו למימר דרבנן גזור ואסרוה ותו ליכא למיפרך אונס דשריה רחמנא היכי משכחת לה דהגם דלא משכחת לה לא איכפת לן וזה הפך כלל הט"ז ותי' וז"ל דלעולם גם התוס' סברי ככלל הט"ז ומיהו לישנא דתלמודא דקאמר אונס דשריה רחמנא היכי משכחת לה דייק דמשמע דמדאורייתא קאמר חיישינן ובעי מאחר דחיישינן מדאורייתא באיזה אופן הוא שמותר מן התורה עי"ש. א"כ עפ"י דברי הרב סרו תלונות הרב שרשי הים דאיך יכולים התוס' לו' דכונת הש"ס הוא דפריך דלא היה להם לחכמים לחוש לזה שמא תחילה באונס וסופו ברצון דכל כונת קושיתם הוא למצוא אופן אונס דבריה רחמנא היכי מש"ל משום דס"ל בפשי' דחיישינן דקאמר אבוה דשמואל היינו מדאורייתא ולזה בא התי' על נכון כגון דקאמר עדים שצותה מתחי' ועד סוף אבל לפי דברי הרב ז"ל לא היה להם להש"ס לו' אונס דשריא רחמנא וכו' אלא בפשי' הו"ל להק' כיון דשריה רחמנא אונס אפי' אין כח ביד חכמים לעקור כדהקשו בסי' דידן מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא וכו' וכן התם ביבמות דהק' וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ומדנקטו בזה הלשון אונס דשריה וכו' הכריחו דאבוה דשמואל מדאוריי' קאמר חיישינן ולא מדרבנן. איך שיהיה הדדן למאי דאתאן עלה דמדרבנן ואסמכוהו לקרא דחייב אדם ליתן לבתו מהר ומתן כדי שיקפצו עלה ולינסיבו לה וליכא בזה משום עבורי אחסנתא אלא דבהא פליגי ר"ש ור"י בר מרימר דר"פ ס"ל כיון דתיקנו רבנן דליאן לבתו אפי' דנעשיה כדי ליתן יותר ליכא משום עבורי אחסנתא ולר"י בר מרימר נהי דתקינו רבנן מדעתיה לעשיה לא אמנם לפי דברי הרב נ"ב בדינא חייב אדם ליתן לבתו מדין מציאה דהית לבעליהן

איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר חזרתי בנשאי מקדם ויהי בנסוע הארון וכו' די"ל דהיל"ל ויפוצו אויבינו וינוסו משנאינו וכו' ולמה נקט לנכח והנה רש"י פי' שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם אמנם לע"ד איפשר לו' עפ"י מ"ש המפרשים או הניסה אלד'ים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וכו' במצרים לעיניך אתה הראת לדעת כי ה' הוא אלד'ים אין עוד מלבדו וכו' שהכונה עם מה שחקרו הראשונים דלמה הוצרך הקב"ה לירד למצרים הוא בעצמו לגאול אותם ולא ע"י שליח ותי' כדי להוציא מלב הכופרי' שאומרים שאין הקב"ה משגיח בתחתונים וזה העולם השפל צריך אלד'ים אחרים כדי להנהיגו לכן עשה ה' ככה לירד הוא בעצמו למצרים ולהוציאם משם וזה הוא הכונה ממה שראיתם בעיניכם שהקב"ה בא למצרים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וכו' ע"י עצמו ולא ע"י שליח ככל אשר עשה לעיניך הוא בעצמו במצרים מזה הראת לדעת כי ה' הוא האלד'ים אין עוד מלבדו ואילו צריך לאלד'ים אחרים נמצינו למדין בהיות השראת שכינה על ישראל מתבטלת טענה זו מן הכופרים שח"ו אין הקב"ה משגיח בשפלים וזה נר' רמז הנושא