איש אמונים רח

ואמר"י המלך והכלה ירחצו את פניהם עי"ש וא"כ. נימא דגם הנ"מ הכי ס"ל ומאי קא מדחה ליה דאין קולות הללו גדולין. ממה שהקלו ביוה"כ וכו' וגם התם משום דהוא דרבנן איסור רחיצה משו"ה הקלו במלך וכלה אם היה איסור רחיצה מדאורייתא ודאי לא היו מקילין וצ"ע. והנה גם הט"ז נר' דס"ל הכי כהרב תיו"ט שכת' ביו"ד סי' קי"ז על מ"ש הרשב"א דאיסור סחורה בנבלות וטרפות שמא יבא לאכול מהם כתב עליו וז"ל משמע דס"ל שהוא מדרבנן ומסו' דפסחים נר' דהוא דאורייתא ותי' כתי' התיו"ט. והק' עוד מדברי התוס' דסוכה דל"ט וכו' וניחא ליה במונח קים לו דכל שהתו' התי' בפי' א"א לו' בו שחכמים אסרוהו משום גזרה בעולם עי"ש וכ"כ בא"ח סי' תקפ"ח עמ"ש מר"ן דמ"ש שופר דלא דחי שבת ומ"ש מילה דדחי שבת ולא גזרו ביה רבנן וכתב וז"ל ולפי מ"ש ניחא דהתורה ריבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת משום גזירה ע"כ ובאמת דמסו' דידן איכא כדמות ראיה לכלל זה דהט"ז מדקאמר ואי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות דלכאו' הרואה יראה דשינו חכמים לשונם דהו"ל להק' הכי וכי ב"ד מתנין לעקור ד"ת כדהקשו בכמה מקומות ואחד מהם התם ביבמות דפ"ט ותי' הפקר ב"ד הפקר אף הכא למה לא הק' ותי' כהתם אלא נר' דס"ל כדכת' הי"א דכל שבא הדבר בפי' בתורה אפי' משום טעמא דהפקר ב"ד הפקר אינם עוקרים ד"ת ומשו"ה תירצו הא נמי דאורייתא והוא כדכתבנו דכיון דמצאו מקרא הכי ומקרא הכי נשאר הדבר מסור לחכמים והנה ה' חוות יאיר בסי' קמ"ב הק' לכלל זה של הט"ז וז"ל והא ליתא דגדולה מזו אפי' מה שהוא לדעת קצת מצוה מן התו' וכו' מצינו שאסרו חכמים משום גזירה והוא לנכרי תשיך עי"ש ונר' לפקע"ד לתרץ עפ"י מה שראיתי להתוס' במס' נזיר דמ"ג ע"ב דכתבו וז"ל ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע דסו' דהתם לא מייתי הש"ס מאשה דנאמנת לו' מת בעלי הרי דעוקרים ד"ת בקום עשה אלא ודאי במקום שיש פנים וטעם יש כח ביד חכמים לעקור ודייקא ומינסבה מתוך חומר שמחמירין שלא להלוות אפי' לגוי מדייק אדם במעשיו ולא ילמד להלוות לישראל משו"ה אסרה אפי' שהוא. מפורש בתורה ואינה צד מצוה

והנה גם הר' הלבוש בסי' תקפ"ח ס"ל האי כללא דהרב ט"ז דכת' וז"ל ול"נ שאין כאן קו' כלל דשאני מילה שבפי' ריבתה התורה ביום השמיני אפי' בשבת ולא רצו חכמים לעבור עליה משום גזירתן כדי לעמוד דבריהם במקום שמצוה התו' בפי' לעשותן בשבת מה שאין כן בשופר ואתרוג וכיוצא בהן שלא ריבתה בפי' לעשותן בשבת אלא כתבו סתמא ושבת ממי משמע וגזרו בהן חכמים בשאל"ח עכ"ל

ולכאורה דבריו נר' שהוא הפך סוגיא ערוכה דשנינו התם בסוכה דמ"ב ובשבת דקל"א ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם ביום אפי' בשבת הרי מפורש יוצא באתרוג דהתירה התורה אפי' בשבת וכן כתב הוא ז"ל בסי' תרנ"ה וז"ל חוץ מן השבת שאמרו רז"ל שלא יהיה ניטל בו ואפי' אם חל ראשון בשבת שהוא דאורייתא אפי' בזמן הזה ע"כ הרי דס"ל בפי' דמאי דדרשו ביום אפי' בשבת הוא אפי' בזה"ז. וא"כ איך השוה מידותיו לו' דשופר ואתרוג בחדא מתתא דלא בא בפי' ההיתר אפי' בשבת וא"כ נקשה מהך ברייתא דאיך סברי מרנן ה' הלבוש והט"ז דכל שבא בפי' בתו' כגון מילה ביום אפי' בשבת אין כח ביד חכמים לגזור הרי אתרוג דכתיב ביום אפי' בשבת וגזרו ביה רבנן שלא ליטול משום גזירה דרבא דמעין קו' זאת ראיתי למופת הדור ה' ברכ"י בסי' תקכ"ח דהק' להט"ז וז"ל ואיברא דק"ק לכאו' על הט"ז דהרי מצינו דאיתמר במדרש פ' אמור וז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון אפי' בשבת ע"כ

ולדעת המדרש הזה היכי עקרי חכמים מצות לולב כשחל יום ראשון בשבת עכ"ל. ובאמת כל הרואה יראה דכרי ה' יתמה מאחר דכל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו ברייתא בש"ס בב' מקומות בלתי חולק והביא הוא מהמדרש ולעיקרא הקו' נראה לפקע"ד דלאו קו' היא מדאמרו בש"ס לולב וערבה ו' וז' כיצד יו"ט ראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ו' והקשה בש"ס אמאי טילטול בעלמא הוא ולידחי שבת ופירש"י כיון דמן התורה הוא במקדש כל ז' למה אסרוהו מה סייג מצאו בו תי' הא יום א' והא תקינו לו בביתו הא תינח אחר התקנה קודם התקנה מאי א"ל ראשון דאיתא בגבולין מן התורה לא גזרו בהו רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן א"ה האידנא נמי אנן לא ידעינן בקבועא דירחא אינהו דידעי נידחו ותי' אה"נ ובתר הכי מקשה א' דאיתיה בגבולין מן התורה מנלן דתניא ולקחתם לכם ביום אפי' בשבת ראשון אפי' בגבולין ופרש"י ראשון דחשיבה נטילתו דאפי' בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטיל' דידהו וגזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש וא"ת נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותבינן ביבמות ושנין שוא"ת שאני נמצינו למדין מהאי דדוקא במקדש בשאר ימי החג לא דחי שבת משום גזרה אבל יום ראשון בין במקדש ובין בגבולין דחי שבת יען שבא בפי' ביום אפילו בשבת ושאר יומי דלא דחי שבת במקדש משום גזירה דרבנן יהיב טעמא הש"ס יען שבגבולין בולין ליתא חיוב מן התור' יען שפסוק ושמחתם לפני ה' אלד'יכם חג שבעת ימים הוא דוקא לפני ה' דהיינו מקדש ולא גבולין ומשו"ה כיון דלא חשיבא נטילתו כ"כ מן התורה לא הוה מקרא מפורש מן התורה משום דשבת ממילא אתיא דבכלל ז' ימים איתיה שבת אבל ביום ראשון דכתיב ביום אפי' בשבת לא עקרו רבנן משום גזירתם והיינו כדכתב הר' ט"ז נמצא דמסקנת הש"ס אמרו דלכניח"ל דלא ידעי בקבועא דירחא לא דחי שבת בזה"ז משום ספיקא דיחלל שבת וליכא מצוה אבל לדידן בני א"י דידעינן בקביעא דירחא דחי שבת יען מפורש בתורה ביום אפי' בשבת ובתר הכי בד' מ"ד הק' בש"ס ואלא נידחו ר"ל כיון דמסקינן לעיל דמשום דידעינן בקביעא דירחא אנן דחינן שבת בא"י אפי' בזה"ז ותי' כיון דאנן בני חו"ל לא דחינן אינהו נמי לא דחו ופירש"י שלא יעשו ישראל אגודות אגודות ונר' כשתי תורות וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מה' לולב הי"א וז"ל משחרב בהמ"ק אסרו חכמים ליטול הלולב בשבת ביום הראשון ואפי' בני א"י שקדשו את החודש מפני הרחוקים שאינם יודעים בקביעות החודש ובזה"ז שהכל עושים על פי החשבון נשאר הדבר כמות שהיה עי"ש. נמצא דכל טעמא של דבר הוא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ומשו"ה גזרו אף בא"י כדי שלא יראה כשתי תורות ומשו"ה נשאר הדבר אף עכשיו דעושים עפ"י החש' הא לאו הכי לא היו גוזרים ומעקרים מקרא כתוב ביום אפי' בשבת והתורה גם כן נתנה טעם לדבר דאיך עכשיו מבעלים מצות נטי' ביום הראשון כיון