איש אמונים רה

והגם הלום ראיתי בספר שמע יעקב להר' החסיד דהביא משם הרב בני חיי בסי' רפ"ב דהק' כן להר' יפ"ת והצריכו צ"ע והוא ז"ל בס' בא ד' פ"ב הוסיף להק' מעין קו' זאת להרא"ש ותשו' כלל פ"ה ס"ג שהק' ב' לישני הש"ס דסתרי אהדדי בפ' יש נוחלין דאמרינן התם ההוא דשלח חתי' מעיל ופסקי דשיראי לבתיה לבניו א"ר אמי הראוין לבנים לבנים והראוין לבנות לבנות דמשמע דאע"ג דקאמר לבניו אעפ"י כן בנות בכלל ואילו התם לקמן אמרינן ההוא גברא דאמר נכסי לבני והו"ל ברא וברתא ומיבעיא לן מי קרו אינשי לחד ברא בני או לא משמע דאי הוו קרי אינשי לחד ברא בני פשיטא לן דאין הבת בכלל ומ"ש וחי' הרא"ש שם ההוא דשלח חתיכות מעיל דאמרינן בכלל בנים בנות נמי מיירי כשהוא ברי אבל האי דהו"ל ברא וברתא פשיטא לן דאין הבנות בכלל מיירי כשהוא ש"מ וכתב שכן הוא לשון הירושלמי פ"ב דייני הרי שהיה נתנן במ"ה ואמר ינתנו אלו לבני אין הבנות בכלל ונתן טעם לדבר מה בין לשון ברי לש"מ דכל שהוא בחיו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בש"מ שהוא להנחיל אנו אומרים דעתיה דהאי גברא דלא בעי למיהוי מאעבורי אחסנתא מברא לברתא משום הא דקאמר שמואל ע"כ לשון הרא"ש והק' עליו וז"ל ואני הפעוט תמה אנכי ע"ד דזה הפך מהתלמוד ערוך בכתו' דף נ"ג וכו' דמשמע בהדיא דאף במתנת ברי איכא איסורא דלא תיהוי באעבורי אחסנתא גס עתה האיר אל עבר פני ספר כנה"ג ח"ב מח"מ סי' רפ"ב בהגהת הטור אות יו"ד דכתב וז"ל עוד אומר אני דאפי' אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה אבל לשון מתנה ובהיותו ברי אין שום קפידה ע"כ ותמהני איך כתב עוד אומר אני והן הן דברי הרא"ש ז"ל ואיך לא השגיח לסו' דפ' נערה דהויה תיובתיה

ואחר החיפוש ראיתי לה' בני חיי חא"ע סי' רפ"א הביא תשו' פ"מ ח"א סי' מ' שכתב תוך התשו' במתנת ברי אפשר דנכנס בכלל אעבורי אחסנתא ותמה עליה דאמרה בלשון אפשר והוא גמרא ערוכה בפ' נערה ואיני מוצא מקום לתמיהתו אחר שתשו' הרא"ש מסכמת דמתנה מחיים ליכא משום אעבורי אחסנתא כנראה מדברי הירוש' אלא שבש"ס דילן נר' הפך ע"כ כתב כמסתפק בל' איפשר עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל ואפשר ליישב קצת דס"ל להרא"ש דסו"ד פ' נערה יש לפ' דה"ק מאי דעתך שמא משום הא דא"ל שמואל לר"י כלו' לדידי ודאי במתנה מחיים ליכא משום אעבורי אחסנתא אלא אפי' דאיכא נמי בהא משום אעבורי אחסנתא הא נמי תקנתא דרבנן היא ע"כ. ובאמת החו' זה אינו עולה יפה לפקע"ד אחרי המחי"ר ויקירא דהא תינח בהאי מימרא דר"פ ור"י בר מרימר דקאמר ליה מאי דעתיך נוכל לומר דבהא פליגי דמר סבר דשמואל אמרו אפי' במתנת ברי ומחיים ומר סבר דדוקא בש"מ אבל לעיל דקאמר סתמא דתלמודא מ"ט תקינו רבנן בנין דכדין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ופי' רש"י ויתן לבתו נידוניא יפה דאילו מתה ירשו בניה ע"כ וע"ז קשיא ליה להש"ס ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא ותי' הא נמי דאורייתא היא דכתי' קחו נשים וכו' ואם איתא כפי חילוקא דרבנן דהרב והיפ"ת והרא"ש ז"ל והרב כנה"ג דסברי מרנן דיש חילו' בין מתנת ברי ומחיים למתנת ש"מ או לאחר מיתה מאי קא קשיא ליה להש"ס מהאי דברא לירות וברתא לא תירות דהתם הוא בלשון ירושה ולאחר מותה ומה שיקפוץ אדם ונותן לבתו היינו בשעת נישואין וכדכתב רש"י והיינו מחיים ובהא לא נאמר ברא חירות דאדם יכול ליתן מחיים מה שירצה ומה איכפת לן ורש"י פי' וז"ל ומתקני דתירות ברתא שיתן לה אב ממונו שהיו בניו ראוים לירש ע"כ נמצא דס"ל להש"ס דאפי' מחיים איכא משום עבורי אחסנתא

וכן קשיא לי להרב ן' פדהצור בד' ע"א ע"ג דגם הוא הביא קו' זאת של הרב בני חיי דהק' מהא דר"פ ור"י בר מרימר להרב יפ"ת ורצה לחלק וז"ל ולכן לפק"ד דיותר נר' לי לפום ריהטא ליישב דעת הראשונים הוא כשאנו מדקדקים במילתיה דשמואל דאמר לא תיהוי וכו' אשר ממנו חוצב דין זה יש להבין בדבריו דס"ל דע"כ ליכא איסורא אלא דוקא במתכוין האב שלא ירשנו בנוי זה או כל בניו ומשו"ה נותן לאחרים בהא אמרינן דאיסורא רביע עליה דלא תהוי וכו' והיינו דנקט שמואל באעבורי אחסנתא ולא קאמר לא תיהוי נותן מתנה סתם אלא נר' דס"ל דע"כ ליכא איסורא אלא דוקא במקום שניכר מתוך מעשיו של זה שרוצה להעביר הנחלה אלא דרוצה ליתן לשום אדם מתנה בהא ודאי לית דין ולית דיין דיאמר בזה דאיכא איסורא וכו' ומעתה ליישב הסו' הוא זה דלעולם בין ר"י בר מרימר ובין ר"פ כלהו אזלו ומודו בהאי דהכי משמע מלתיה דשמואל אלא דיהודה לא על משום שלא רצה להביא עצמו לבית הספק לשמא תעלה על דעת אבא סוראה להעביר הנחלה דע"י שיקח את ן' ר"פ ומאהבתו אותו ישנא את בניו ויעבור הנחלה מבניו ואין רצונו להיות בזה והשיב ר"פ הא נמי תקנתא דרבנן הוא כלומר וכיון דתקון רבנן אפי' במכוין תקון דאהא לא פליג עכ"ל והרואה יראה כמה מן הדוחק נכנס לפ' הסוגיא אף שאין הלשון נר' כן ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה דבהא הוו קיימי ר"פ ור"י בר מרימר מה יענה שפתי צדיק בלישנא דסתמא דתלמודא דקאמר ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות וברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות והיינו נידוניא בשעת נישואים דהוא מחיים ואין כונתו בל אדם לעקור ירושה מבניו אלא דוקא ליתן לבתו כדי שיקפצו עליה בני אדם ואפ"ה ס"ל דאיכא איסורא וכדפי' רש"י ממונו שהיו בניו ראויים לירש עד שמצאו לו היתיר מן התורה הא נמי דאורייתא דכתיב קחו נשים וכו' ואם איתא לפי חילוקו של הרב ז"ל נימא ליה התם דקאמר רחמנא ברא לירות וברתא לא תירות הוא כשרוצה להעביר הנחלה והכא דתיקנו רבנן דיתן אדם לביתו הוא מתנה מחיים אלא ודאי נר' בפשיטות דלא נאמר חילוק זה כלל

וראיתי להרב ב"ד ח' ח"מ סי' קל"ו ד' קמ"ה ע"ג דהביא קו' זאת של הרא"ם דהק' דאיך נתן אברהם ליצחק כל נכסיו והעביר נכסיו מישמעאל ובני קטורה וכתב וז"ל נר' דמעיקרא קו' ליתא שהרי מבואר בפ' נערה מפ' ואת בנותיהם תנו לאנשים דנלבשה ונכסיה וניתיב לה כי היכי דיקפצו עלה ואתו נסבי לה וה"נ מה שנתן אברהם ליצחק היה כדי שיקפצו לשלוח לו בתם עי"ש ובאמת דסוגיא דידן נר' דדוקא לבנות תיקנו משום דיקפצו אבל לבנים לא תיקנו דיתן להם אלא אדרבא אמרו בש"ס בשלמא בניה בידיה קימן אלא ברתיה מי קימן בידיה וכו' הרי דמשמע דהתקנה הוא לבנות ולא לבנים

והנה הרא"ם תי' לקושיתו וז"ל ושמא י"ל שאני הכא דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע נמצא דס"ל להרא"ם דהאי דכתי' כי ביצחק יקרא לך וכו' הוא גם לירושה והוא דדוקא זרע כשר ראוי לירושה אבל זרע פסול אינו ראוי לירושה ואם איתא להא קשייא לי