איש אמונים רד

דהוא ז"ל מפ' עפ"י מנהג העולם דהחתן הולך אצל הכלה משום דבעל אבידה חוזר על אבידתו כדכתיב כי יקח איש אשה דרכו של איש לחזור אחר אשה וכאן יצחק לא בא אצל רבקה כמנהג העולם אלא רבקה צריכה לילך אצל יצחק. לזה איפליגו ר"י ורבנן דר"י סבר מהר המורים יצא ר"ל בזכות הר המוריה שפשט צוארו ע"ג המזבח והיה עולה תמימה ונפסלת ביוצא משו"ה צריך שתלך רבקה אצל יצחק ורבנן סברי שלא מהאי טעמא אלא משום שלא יניח לאברהם אביו יחידי ויצא לישא אשה משו"ה אמרו מותהי אשה לבן אדונך ר"ל להיותו האדון הגדול אברהם יחידי משו"ה לא איכפת לן אם לא יבא יצחק אצל רבקה. אמנם ראיתי לה' נחלת בנימן דנתן טעם אחר למה צוה ה' ככה וכי ימכור איש את בתו דוקא ולא בנו וז"ל משום דתמן תנינן מי חוזר כל מי בעל אבידה חוזר על אבידתו נמצא דהאשה היא אבודה מבעלה והיא מוצאת אצל אביה ושנינו בש"ס המוציא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל ואם היה שכרן יתר על אכילתן היתר לבעלים ואב חייב במזונות בתו ולכך כל שבח נעוריה לאביה עד עת בגרותה או עד עת שתנשא משו"ה נהגו כל ישראל להרבות נדוניא לחתנים ומנהגן של ישראל תורה היא להחזיר להם המותר משו"ה נתנה התורה רשות לאב למכור את בתו בהיותה קטנה. נמצינו למדין מדברי הרב דמן הדין חייב האב ג"כ ליתן את בתו נדוניא מדין מציאה דהיתר לבעלה והיינו מפרי מעשה ידיה ואינו נותן כלום מדידיה דעפ"ז נר' לפקע"ד דיובן כונת המשך הפסוקים וכה תארם ותען רחל ולאה ותאמרנה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלד'ים לאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלד'ים אליך עשה דלכאורה יל"ד מהו לשון דאמרו העוד לנו חלק וכו' דנר' דכונתם הוא דהיה להם חלק ונחלה אבל עכשיו לא נשאר להם. ועוד התינח דהיה להם תרעומות הלא נכריות דהיינו שמכרן ליעקב בשכר העבודה אשר עבדו אבל מאי דקאמרי ויאכל גם אכול את כספינו נר' דאין לו שחר דמה כסף אכל לבן מדידהו ואיך קאמרי כספינו ועוד באמרם כי כל העושר אשר הציל לנו הוא וכו' דהלא יעקב בתחי' דבריו אמר ויתן לי וא"כ נמצא דיעקב קאמר שבזכותו הציל ה' את מקנה לבן ויתן לו וא"כ נשים צדקניות כרחל ולאה אומרים לנו הוא הפך סברתו ועוד שהן הוסיפו על דבריו וקאמרי עושר והוא אמר מקנה אביכם והם אומרים עושר. והנה רש"י פיר' נכריות אפי' בשעה שדרך בני אדם לתת לבנותיהן נידוניא חשב אותנו כנכריות. כי מכרנו. בשכר פעולת י"ד שנים שעבדתו. כי כל העושר. כי משמש בלשון אלא כלו' משל אבינו אין לנו כלום אלא מה שהציל הקב"ה מאבינו לנו הוא נמצינו למדין מדברי הר' ז"ל שבכלל תרעומותם הוא על דבר הנידוניא אשר דרך בני אדם לתת לבנותיו והוא לא נתן להם אבל לא תקן לשון כספינו דקאמרי אלא הוסיף ואמר שלנו הוא. ועדיין הקו' עומדת איך קאמרי שלנו הוא אלא עפ"י דברי הרב ניחא דעיקר תרעומותם היתה דכיון דאנחנו אצלו בתו' מציאה ומן הדין שיתן לנו מהר ומתן חלף שכר מעשה ידינו יען שהוא חייב במזונותינו וכדאמ' הרב ז"ל ומצינו שאמותינו הקדושות עבדו את אביהן כדכתי' ורחל באה עם הצאן אפר לאביה כי רועה היא ומש"ה נתרעמו עם יעקב ואמרו לו הלא תדע לך שמן הדין היה לנו חלק ונחלה בבית אבינו והוא נהג עמנו כנכריות שמכרנו וכדכתב רש"י ז"ל אפי' בשעה שדרך בני אדם לתת וכו' דהוא לא נהג עמנו הכי להפטר מחיובו כדרך כל העולם ונמצא שתרתי לרעותא עבד אחת שמכרנו בשביל העבודה אשר עבדת לו י"ד שנים בשבילנו זאת שנית ויאכל גם אכול את כספינו דהיינו הראוי להנתן לנו בתו' נידוניא כברכת ה' א"כ ועתה בראותינו שהקב"ה הציל את כל העושר הזה ממנו ונתן לך ידענו בבירור שאינו כמו שעלה בדעתך שהוא בעבור שהחליף את משכורתך לבד ששלם לך הקב"ה דאם איתא להאי עושר מאן דכר שמיה שכר פעולתך הוא דבר שיש לו קצבה אלא ודאי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ורצה הקב"ה ליתן לך גם חלקנו מנדוניתינו הראוי להינתן לנו וזה הוא כונתם כי כל העושר מדראינו שנתך לך עושר מזה ידענו שיש לנו חלק ונחלה עמך ומשו"ה קאמרי לנו הוא ולבנינו ועכשיו לא נשאר לנו על אבינו שום חלק ונחלה לטעון א"כ כל אשר אמר אלד'ים אלד'יך עשה

והנה ראוי להבין בדברי הר' נ"ב בזה איך קאמר דמנהגן של ישראל תורה היא לתת לבנותיהן נידוניא וכו' דמצא להם שורש בדבר המנהג דהלא הוא הפך הדין דאמרו התם במס' בתרא ד' קל"ג אמר שמואל לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידענא מאי זרעא נפיק וכ"ש מברא לברתא ואם נאמר דלא אמר שמואל זה אלא בשכ"מ או בברי המקנה לאחר מיתה אבל הנותן מתנה בעודו בחיים לית לן בה דלא גרע מכל הנותן מתנה לזרים דאדם שליט בנכסיו ליתן לכל מי שירצה זה החי' בל יאמר משום דשנינו התם בכתובות ד' נ"ג ר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזל למכתב לה כתובה שמע יאודה בר מרימר אתא איתחזי ליה כי מטו לפתחא הוה קא מיפטר מיניה א"ל ליעול מר בהדאי חזייה דלא הוה ניחא ליה א"ל מאי דעתיך משום דא"ל שמואל לר"י שיננא לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' האי נמי תקנתא דרבנן היא דאמר ר"ש ן' יוחאי כדי שיקפצו בני אדם עליה ואתו נסבי לה וכו' הרי מפורש יוצה דבן ר"פ ובן ר"י בר מרימר סברי דגם בנידונית בתו של אדם איכא משום אעבורי אחסנתא והוא בחיים אלא משום שחלוקי' הם ר"פ ור"י בר מרימר דר"פ סבר כיון דתקנתא דרבנן הוא אפי' שנותן בע"כ משום כיסופא לית לן בה ור"י בר מרימר סבר דכל שאינו נותן מדעתו ומטוב רצונו ליכא תקנתא דרבנן מדאמר ליה הני מילי מדעתיה לעשויה נמי

והנה בדרך לימודי ראיתי להר' יפ"ת בפ' חיי שרה על פסוק וכל טוב אדוניו בידו דדרשו רז"ל זו שטר מתנה והק' הרא"ם דאיך עשה זאת א"א ע"ה והלא קיים כל התו' כלה ואפי' ע"ת וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנם ליצחק והא אמר שמואל לא תיהוי וכו' וכתב הר' יפ"ת וז"ל ולי לא קשיא ולא מידי דלא אמרינן לא תיהוי וכו' אלא בשכ"מ ובברי המקנה לאחר מיתה אבל המזכה מתנה בחיים לית לן בה דלא גרע מכל נותן מתנה לזרים בחייו דאין בזה נדנוד עבירה עכ"ד ובאמת שסו' דילן תברא להאי חילוק של הרב ז"ל כדכתבנו דאפי' בנידוניא שהיא מתנה קאמרי בש"ס דאיכא משום עבורי אחסנתא ואיך כתב הפך הש"ס ועוד דמי גילה לו רז זה דהאי שטר מתנה דכתב לו א"א ליצחק הוא מתנת ברי מעכשיו דמפשט הכתובים נר' דהקנה אותם לאחר מיתה כדכתי' ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגם לישמעאל בודאי נתן לו כמו שנתן לבני הפילגשים אבל להרא"ם קשייא ליה דאפי' דנתן להם מה שנתן עיקר נכסיו נתן ליצחק וזה נק' אעבורי אחסנתא אבל להיפ"ת קשה וצ"ע: