איש אמונים רג

בשבח ממון ותירץ דיש חילוק בין שבח ממון לשבח יוחסין דממון אינו יכול להתנאה עליה דיכולה היא שתאמר בגזילה בא ממון זה לידך אבל בשבח יוחסין לא שייך לדבר שום טעם דעפי"ז הוא היה מכוין לפר כוונת הכתוב דהכוונה דאמרו לו לבן ובתואל הלא תדע לך שמה' יצא הדבר ומשו"ה לא יוכל לדבר רע דהיינו לומר לך שהוא אינו ראוי להתחתן בנו גם לומר שהוא טוב כ"כ כדי שנ' מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא גם זה לא נוכל לדבר אליך כיון שמה' יצא הדבר ומשו"ה הנה רבקה לפניך קח ולך אמנם עפ"י דכרי הר' דברי שלמה הנז"ל ניחא והוא דנדקדק עפ"י דברי הר' הנז' דניחא אם יצאו כל בניו אשר ילדה לו צדיקים היא הוכחה דהיא בת זוגו אבל אם ילדה לו אחד צדיק ואחד רשע עדין איכא ספיקא אם היא בת זוגו או לא ולזה אמרו לו הלא תדע לך שמה' יצא שרבקה היא בת זוגו של יצחק ומשו"ה לא נוכל לדבר דאי לאו הכי אלא תאמר לנו שנמתין עד שילד לו בנים ומהם יוכיחו אם היא בת זוגו אי לא ליכא הוכחה משום דאנו רואים דעתידה להוליד ב' בנים אחד רע ואחד טוב וא"כ מן הבנים ליכא הוכחה אלא משום דמה' יצא הדבר משו"ה ותהי אשה לבן אדונך

והנה במדרש דרשו מה' יצא הדבר מהיכן יצא מהר המוריה יצא דברי ר"י בשם ר"ח דלכאו' יל"ד דמה שאלה היא זאת מהיכן יצא הלא הפסוק מכריז מה' יצא הדבר ונראה לפקע"ד שיובן במה שראיתי לה' נ"ב במצוה מ"ג שהוא ז"ל חקר חקירת חכם דאיך צוה הקב"ה וכי ימכור איש את בתו ואמרו בספרי בתו ולא בנו ומאי חי' איכא בין בתו לבנו והוא ז"ל מתרץ ב' תי' האחד עפ"י מ"ש הקדמונים והביאו ה' של"ה ד' שפ"א דנשמת הנקבה נאצלת מנשמת הזכר ן' זוגה ואותו חלק ניתן בתורת שאלה לאיזה אדם לפי רצון הבורא יתברך עד בא יבא ן' זוגה ולאוקמא בכילתא כילת חתנים ולהחזירה לו לאותו הזכר שנאצל ממנו ולכך האב משתמש בה כל ימי שאלתה להיות כל הנאה שלו כדין שואל והיינו דתנן האב זכאי בבתו במעשה ידיה וכו' משא"כ הבן דהוא דוקא בפקדון כדאיתא בע"פ ואסור ליגע בו ולכך אין להאב זכיה בבן כלל אפי' בהיותו קטן דאסור להשתמש בפיקדון ומסיים בה דלמה לגבי הבת ניתנה בתורת שאלה דוקא הענין הוא יען שהיא נאצלת מנשמת הזכר א"א להוליד היאך ישתנה מן משפיע שתהיה היא נשפעת ומקבלת לכך ניתן אותו חלק נשמת הזכר לאיזה אדם בתורת שאלה והשואל מלבישה בגוף הנקבה ובזה עושה אותה מן משפיע נשפעת ומקבלת וכמ"ש ה' של"ה בד' של"ה פ' כי תצא כי ע"י הלבוש אפשר לעשות אותה מן משפיע נשפעת ומקבלת ועי"ז אפשר לה להוליד וניתן בתו' שאלה משום דבשאלה הדרא בעיניה למרא ולא ליקני לה אותו השואל הניתן לו אותה נשמה והיינו טעמא דקורא אדם לחמיו אבי כדילפינן ואבי ראה גם ראה יען שחלק מנשמתו היתה נתונה לו והוא הוציא אותה מן הכח אל הפועל לכך בשם אבי יכונה ולא אבי ממש עכת"ד ע"ש

ולכאורה יש להבין במאי דקאמר דע"י דמלביש אותו חלק בגוף הנקבה ע"י זה ראויה להוליד כי לא בא בפי' דבריו איך נעשית לבוש הנקבה אם נאמר ע"י הזיווג שמזדווג א"כ גם נשמת הזכר בבואו באיזה אדם ע"י הזיווג מלביש אותו לבוש הנקבה ואיך יתכן שיולד לו לאדם בנים זכרים ונר' לפקע"ד שיובן זה עם מ"ש רבינו בחיי בפ' כי תזריע על מה שדרשו רז"ל אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחי' יולדת זכר איש מזריע תחי' יולדת נקבה היאך יתכן דמהזכר יבא נקבה ומהנקבה יבא זכר והוא ז"ל מפ' לה דהאמת הוא דמכח הזכר יצא זכר ומכח הנקבה יצא נקבה אלא דכוונת רז"ל הוא דכיון דהיא מזרעת תחי' ואח"כ מזריע הזכר נמצא דעילאה גבר ומשו"ה יולדת זכר וכיון דהאיש מזריע תחי' ואח"כ מזרעת הנקבה נמצא ג"כ דעילאה גבר ויולדת נקבה. נמצינו למדין דהעיקר הוא לבוש העליון אם הוא לבוש זכר יוצא זכר ואם הוא לבוש נקבה יוצא נקבה ומשו"ה כתב הרב נ"ב דמלביש אותו חלק בגוף הנקבה דעפ"י דברי הרב נר' לפקע"ד דיומתקו דברי רז"ל דאמרו התם במסכת שבח אמר רבא מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן מאן דמוקיר רבנן הויין ליה חתנותא רבנן מאן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא משתמעין מינייהו כצורבא מרבנן ע"כ. דלכאו' כל הרואה יראה ויתמה היאך הוא מידה כנגד מידה דרחים שיהיה לו בנים ומאן דמוקיר חתנותא ודדחיל הוא גופיה ועוד דלגבי דידיה ואי לאו בר הכי וכו' ולב' המידות דרחים ומוקיר לא קאמר ואי לאו בר הכי וכו' אלא עפ"י האמור ניחא ונקדים עוד מאי דאתמר התם בשבת מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר וכי ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר. מעתה נבא לכונת רבה דקאמר מאן דהוה רחים רבנן בודאי שאהבה של רבנן חקוקה בתוך לבו וא"כ כיון שרואה ח"ו איזה מרבנן שנפטר מן העולם הוא בוכה ומתאבל עליו א"כ מן השמים ראוי שתנתן לו בתורת פקדון נשמת זכר ושיהיה צורבא מרבנן ולא חיישינן שימות כשהוא קטן מאחר דאינו ראוי לעונש. אבל מאן דמוקיר רבנן דעושה להם כבוד לבד אבל אהבה בתוך לבו ליכא אלא דמוקיר להו לבד חיישינן דילמא כשרואה איזה אדם שמת אינו בוכה עליו וא"כ מן השמים צריכים להמית את בניו ח"ו משו"ה זוכה לאותו חלק של נשמת הזכר דהוא צורבא מרבנן ואח"כ היא נשאת עמו ונמצא דזוכה לחתנותא רבנן והאי דקאמר רבא בניו ובנותיו לאו דוקא אלא דעיקר הוא בניו אבל מאן דדחיל מרבנן כולהו איתנהו אהבה וכבוד משו"ה אין צריך לתש' שכר ע"י בניו ובנותיו אלא הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא דהיינו עפ"י רז"ל דבשעת יצירה גוזרים עליו חכם או טפש וא"כ אם נגזר עליו דלא יהא צורבא מרבנן איך יתכן שיהא צורב' מרבנן משום דדחיל משו"ה אמר הקב"ה משלם לו במטבא דישלם לו דישתמע מילוהי כצורבא מרבנן משו"ה בהאי חלוקא קאמר ואי לאו בר הכי לא כן כב' חלוקות אחרות דדוקא חכם וטפש נגזר בשעת יצירה לא כן בבנים ובנות דזה לא נגזר בשעת יצירה וע"י זכות כזה דרחים ומוקיר זוכה לבנים רבנן וחתנותא רבנן

מעתה נחזור לכונת המדרש דאמרי' מהיכן יצא מהר המוריה יצא והוא דלבן ובתואל בההוא פחדא הוו יתבי דאיך יתכן דרבקה היא בת זוגו דיצחק והלא כל עיקר של הקב"ה ליתן חלק ונשמת הזכר לאיזה אדם בתו' שאלה היא כדי שיהיה לו בנים ממנה וכאן יצחק אינו ראוי להוליד והוא כמ"ש הר' נ"ב במצוה ל"ב דיצחק היתה לו נשמה מעלמא דנוקבא וע"י העקידה פרחה לו אותה נשמה מעלמא דנוקבא ובאה לו נשמה מעלמא דדוכרא לזה אמרו מהר המוריה יצא ר"ל שהר המוריה גרמה לו שתהיה רבקה בת זוגיה ליצחק דאי לאו הכי אינה ראויה לו כיון שאינו ראוי להוליד וא"כ איך יתכן שתנתן רבקה לו

והנה כדי להבין תשלום המאמר הזה דקאמר רבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך דלכאו' ראוי להבין במאי פליגי ר"י ורבנן וראיתי לה' יד יוסף