איש אמונים ר

בפ"א מה' עבדים בדיני ע"מ דאי קנה ישראל בדינים אלו מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד והיינו בע"כ כדכתב הכ"מ וכן בפ"ט לענין דיני עבד גוי דקונה אותו בדינים אלו נר' פשוט דקונה אותו

וראיתי למוהריב"ל בח"ג ס"י שנשאל על ראובן שפדה לשבוי א' יאודי שנשבה במלחמה ומבקש שיתן לו מעותיו והשיב דעיקרא דהאי מילתא איתא התם בגיטין והביא סברת הרשב"א דכתב בשי' לגיטין דקרא וישב משמע אפי' לפני יאוש נעשה שבאי דידיה וקני ליה ואח"כ כתב סברת הרמ"ה שהביא העור ונסתפק כמה ספקות בדברי הרמ"ה ובסוף התשו' כתב וז"ל וכיון דכן הוא דאיכא מאן דס"ל דקניה גוי לישראל בד"ד ואיכא מאן דס"ל דקניה מדין גמור ואפי' שהיינו אומרים דלא קני ליה לא בד"ד ולא בדינא דאוריתא אכתי א"ל וכו' מ"מ לא גרע מחוב דעלמא ע"כ נר' דכל זה דלא גרע מחוב דעלמא היינו לסוברים דלא קני ליה כלל אבל לסוברים דקני ליה לגופיה או לסוברים דקני ליה למעשה ידיו דחייב לו דמים וכ"ז הוא במלחמה אבל שלא בשעת מלחמה כתב הרמ"ה דאין לו דמים אלא שהרב ז"ל נסתפק בדברי הרמ"ה דנהי דלא קניה וכו' מיהו אי אית ליה דמי אמאי לא יהיב ויהיה כשאר חוב דעלמא ע"כ ובסי' כ"ט נשאל בראובן ושמעון ולוי שנשבו בין הגוים וכו' ונתן ראובן דמי פדיון שמעון וכו' והשיב א"ל דלא מבעיא לד' הפו' שכתבו וכו' דקניה קנין הגוף אלא אפי' לד' הפו' מכתבו דלא קניה אלא למעשה ידיו וכו' הרי ממון הוא חייב וכדמוכח מההיא דכתב בעל הטורים בשם הרמ"ה עיש"ב והרואה יראה בשאלה זאת דלא נשאל אלא שנשבו בין הגוים והיינו שלא בשעת מלחמה ובזה כבר כתב הרמ"ה דאין לו דמים אלא דאיכא לאסתפוקי כמו שכתב בס"י וא"כ מאי ראיה מביא מהך פלוגתא שהביא ודו"ק

וראיתי להרב מ"א בה' עבדים בס"א דהביא ספק הרב כ"מ וכתב וז"ל ולע"ד מדברי הרמב"ם יש להוכיח דכל שלקחו בשביה אפי' גוי קונה את הגוי כמ"ש בהדיא ז"ל וכן אם הרשאה וכו' הרי הוכיח במישור כמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דגוי קונה בין ישר' בין גוי ואילו בס"ב בסוף לשונו כתב דאתא לאשמועינן ד"ד ולא תימא נשבה במלחמה גזל הוא בידו וכו' קמ"ל דקנינו קנין גמור הוי למעשה ידיו וכן נר' מדברי הרמ"ה וכו' ונר' שכן הוא כונת הנ"י ומ"ש גופו קנוי ר"ל למעשה ידיו ולכאורה הוא הפך מ"ש בס"א וגם מ"ש הנ"י דהכוונה הוא למעשה ידיו גם זה ליתא לפע"ד מאחר דעינינו הרואות להריטב"א והרשב"א דפי' דבריהם מדמצינו שעמון ומואב טיהרו בסיחון וקרא דוישב ממנו וכו' וא"כ איך נוכל לומר דהיינו למעשה ידיו

עוד ראיתי להרב הנז' שם בס"א דהק' להרמב"ן דכתב דכל קנין דלא הוי אלא למעשה ידיו במחילה סגי להפקיע קנינו דמאי שנא מע"ע הנמכר לישראל שאעפ"י שאין לו קנין הגוף לא מהניא מחילה וכדאמרינן התם ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרענו אין גרעונו מחול וכן ק"ל על הריטב"א בשיטתו על קידושין ד"ו דכתב וז"ל אבל בע"ע שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד לזכות וכו' זוכה נמי במעשה ידיו ע"י המחילה ע"כ והוא הפך מ"ש רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו וכו' ולפקע"ד אפשר לתרץ בדוחק דכו' הש"ס הוא דאין גרעונו מחול לומר דאינו צריך ג"ש אמנם לענין הדמים שחייב לו אה"נ דבמחילה סגי דלגבי ממון הכי הוי דינא וכ"ן מדברי הרשב"א בשי' לקדושין דכתב וז"ל הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הו"ל כמפקיר עבדו שצריך ג"ש ע"כ הרי דכתב דהמחילה מהני לממון שבו כמו המפקיר אבל לגבי הגט לא מהני וצריך ג"ש כ"נל

ודרך אגב ראיתי לה' מהרשד"ם שם דכתב דהרי"ף השמיט הך עובדא דהביא הש"ס התם ביבמות. ד' מ"ו והרואה יראה דהך עובדא שנויה ג"כ התם בפ' א"נ וכבר הביאה הרי"ף שם אלא דלא פי' אי קני ליה לגופיה או למעשה ידיו אבל לא השמיטו הך דינא מהלכה וראיתי להרב מ"ז בספרו נ"ב דפ"ט דהקשה מתך סוגיא דגיטין למ"ש התם בפ' מי שהיה נשוי דאמרי' התם מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשו' ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מודו והראשונה מהשניה והלוקח מהראשונה וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה והלא הכא הראשונה מוציאה מיד השניה ואפי"ה חוזר הלוקח ומוציא מידה וא"כ ה"ה נמי נימא התם דאף דישר' לקחו מיד סיחון ועוג דיחזרו עמון ומואב ויקחו את ארצם מיד ישראל ועי"ש מה שתי'. ולפקע"ד נר' לתרץ דלא. דמי דהתם כיון שגוי קונה מגוי במלחמה וא"כ זכו בארצם מן הדין ונשתקע שם עמון ומואב ונעשו ארץ סיחון ועוג ומשו"ה כשחזרו ישר' ולקחום לקחו ארץ סיחון ועוג לא כן התם דהאי קרקע קאי בחזקת בעלים הראשונים ואפי' אחר שמכרו האי מכירה לא הוי מכירה גמורה כיון שהוא משועבד לכתובת אשתו קודם מכירתו וכולם באים לטרוף מכח בעליו משו"ה חוזרות חלילה לא כן עמון ומואב דלא נשאר להם שום זכות כלל ודו"ק

והנה ראיתי להרב ב"ח דכתב וז"ל גם הרמב"ם כתב. בפ"א בה' עבדים בדין ע"ע ולא כתב דבעי גיטא דחירותא ואח"כ בפ"ט כתב לענין ע"כ וכאן נראה דמפרש הני עובדי בתרי גווני עובדא דפ"ט לענין עבד ישר' ועובדא דפ' החולץ לענין ע"כ והיא גם כן שיטת הרמ"ה וכו' עכ"ל ותמיהני עליו דדין ישר' כבר פסקו בה' גזילה פ"ה הל' י"ז וכתב הכ"מ ודינם כדין ע"ע שאסור לעבוד בו עבודת עבד אבל בד"ד משתעבד בו וא"כ נראה דס"ל דגופו קנוי כע"ע וצריך ג"ש וכמ"ש הכ"מ בפ"ט לענין ע"כ איך שיהיה נמצינו למדין במחלו' הוא שנוי אי קונה גוי לישר' במלחמה לגופו או לא. והרב מ"א כתב דלא אמרו דעבד הנלקח במלחמה דקנוי קנין דגוף אלא בישראל שלקח מיד המלך או מאנשי החיל שלו אבל אי אח"כ חזר אחד מאלו ומכר עבד זה לגוי אחר דנראה דלא זכה בו הלוקח דלא שייך השתא לומר ד"ד דמה איכפת ליה למלך בקנינו של זה השני אם יהיה קנינו קנין גמור או לא והביא ראיה מן דין המכס עי"ש. ומתוך דברי הרב נכנסתי לבית הספק ג"כ בזה האופן דהיינו מלך שעשה מלחמה ולקח שביה ומת אותו המלך וקם בנו או בן בנו אי אמרינן שכולם באים מכח המלך הראשון וגם הם אית להו קנין הגוף או דילמא ד"ד לא נאמר כ"א במלך הראשון דהוא קנאם בחזקה אבל בנו או בן בנו כמו מכרם לגוי אחר דכתב הרב הנז' דלא קנה או דילמא דוקא התם קאמר הרב דלא קנה משום דיהיב טעמא דלא איכפת ליה בקנינו של שני לא כן בבנו או בן בנו דכולם מכחו קא אתו ורצונו הוא דיקנו כמו שקנה הוא. מעתה נבא לכוונת הפסוקים הנ"ל דקאמר ליה המן לאחשורוש ישנו עם אחד וגו' ר"ל שלקחנו אותם במלחמה וכיון שכן קנוים לנו לגופם אבל עתה הם מפוזר ומפורד בין העמים ולא יש מלכות שלא יש מהם וע"כ רוצים לפרוק עול כסב' הרב מ"א דכיון שבא לרשות גוי אחר לא הוי קנוי לגופו ובשביל זה ואת דתי המלך אינם עושים ועוד אפשר לו' עפ"י מ"ש דכ"ז הוא למלך עצמו ששבה במלחמה אבל