איש אמונים קצה

ואי טעמא אחרינא דעל תנאי הוא הא נמי לאו מילתא היא דאינו יכול לסלקו מהירושה עד שיתן נכסיו לשאר בניו וא"כ מילתא דפשיטא הוא דאין לחלק בין סלקו לגמרי לסלקו ע"י תנאי זת"ד ולכאו' ק"ל דזה הוא היפך דברי' הרא"ש כלל ל"ג והביא דבריו הטור אה"ע סי' קי"ח במתנה עם האשה ע"מ שלא ישא אשה אחרת דליכא משום מעש"ב משום דלאו הוא ודאי דקא עקר דבר מה"ת דשמא תלד ואם לא תלד יגרשנה ומעש"ב צריך שבשעת תנאו ידוע שהוא עוקר דבר מן התורה כגון שאר כסות ועונה אבל בנדון זה אינו ודאי עוקר וגם התשב"ץ ס"ל הכי וכמ"ש מרן הב"י שם דגם הוא נשאל כיוצא בזה וכתב דאין זה מעש"ב שהוא לא התנה שלא ישא לעולם אלא מרצונה ויכול לפייסה או במעות או לפרוע לה כתובתה וכו' וא"כ הכא נמי בנדון הרב מוהריב"ל האי גברא לא סילקה לגמרי כי אם על תנאי וכיון דבשעת התנאי לא קא עקר דבר מן התורה דאפשר דתבא ותדור בצפת לא מיקרי מעש"ב ואין ראיה מדברי רשב"ם דלא כתב אלא בעוקר דבר מן התורה בודאי וא"ח דידוע דאינה יכולה לבא לדור בצפת ונמצא דבשעת התנאי קא עקר גם זה ליתא דאפשר שתבא ותדור איזה ימים ותחזור למקומה ונמצא שכבר קיימה צואת המוריש דכמו זה ראיתי למוהראנ"ח סי' מ"ז מח"א דנשאל במי שנתן מתנה לחבירו והתנה שיאמר עליו קדיש ונסתפק אי סגי בפעם א' או אם יהיה לו זמן קצוב והעלה דבאחת כבר עלתה לו וזכה במתנה וא"כ ה"ה הכא דאפשר שתבא ותדור בצפת חדש ימי' ונמצאת מקיים הצואה וכן ראיתי להרב מ"מ ח"מ ס"א דנסתייע מזאת התשו' של מוהראנ"ח וכתב ומכ"ש בנ"ד דהרי בענין הקדיש סתמו כפירושו דהוא י"ב חו' ועכ"ז משום דלא פירש אין בו אלא קיום כל דהוא הכא צריך להאמר פשיטא כל שיעקור דירתו מאיזמיר יום או יומים עקירת דירה קרינן ביה

אמנם בזאת התשו' של הרב מ"מ ק"ל דנר' דגם הוא אזיל כסברת מוהריב"ל דכתב וז"ל נר' דהיינו מתני' דפ' י"נ האומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום וכדאסיקנא התם דהו"ל מעש"ב וא"כ בנ"ד אין ממש בצוואה זו דהוי מעש"ב נמצא דקא פסיק בסכינא חריפא דאפי' על תנאי איתא משום מעש"ב הפך דברי הרא"ש והתשב"ץ ומן התימה למורינו הרב מוהר"א יצחקי ז"ל דהשיג עליו בס"ב מהך תשו' דהרא"ש והתשב"ץ ע"ע אחר כאשר יראה המעיין בדבריו ולמה לא ישיג עליו ג"כ על מ"ש דהוי מעש"ב וכן ק' למוהרשד"ם בסי' שי"ח ומוהר"י אדרבי בסי' תכ"ז ששניהם נשאלו בדבר אחד על ראובן שהיה לו ב' אחין וכן אח שמת ראוי ליורשו וציוה שישא זה הבן את בת דודו ואם ישאנה יטול חלקו בשוה ואם לא ישאנה שיתנו לו אלף לבנים לבד וכתבו שאין שום ממשות בצוואה זו מטעמא דמתני' דהוי מעש"ב עיש"ב וכפי מ"ש דלס' הרא"ש והתשב"ץ דבתנאי ליכא משום מעש"ב כיון דבשעת הצוואה אפשר שישאנה ולפקע"ד אפשר להליץ בעד ב' הרבנים הללו בדוחק דהכא הוא באופן דאינו יכול לישא את בת דודו והוא דוחק גדול משום דהרא"ש והתשב"ץ כתבו בפי' שצריך שיהיה בשעת התנאי ידוע שהוא עוקר דבר מן התורה לא כן הכא דשעת התנאי הוא בשעת הצוואה וא"א דבאותה שעה לא אפשר לקיים שישא את בת דודו למאי נפקא ליה למוריש לעשות צוואה כזאת אלא ודאי דידע הוא דאפשר לקיים ומשו"ה ציוה כך והן אמת דראיתי להקת הנביאי' דתמהו על סברת הרא"ש הלא המה הרב מוהר"א ששון סי' ס"ד והרב מ"מ דס"ג והרב לחם רב סי' נ"א עיש"ב וכנגדם איכא כמה פוסקים דיצאו לישע סברת הרא"ש ה"ה הרב נ"מ בד' רכ"ו והרב ארעא דרבנן סי' ת"ט והביאו ראי' מהש"ס דפ' המגרש דפ"ד באומר הרי זה גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר דאמר רבא דלא מקרי תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דאפשר דאכלה ולקי ופריך ות"ל דהוי מעש"ב ואסיק כי אמרינן מעש"ב כגון באר וכסות וכו' דודאי קא עקר אבל הכא מי יאמר דלא סגי דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש עי"ש נמצא דאיכא סייעתא גדולה להאי סברא וא"כ לא שלטו עיניהם על סברא זאת איך שיהיה חזרנו למאי דאתאן עלה דקאמר ליה משה רבינו ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק נסתפק יהושע בלשון רבו דקאמר ליה וצא כמאן ס"ל אי כסברת הרשב"א והנמוק"י דוי"ו תוספת ע"ע ראשון או דילמא כסברת כל הפוסקים דוי"ו הוא נפרד ולא תלה הדבר בענין ראשון וא"כ אינו מחוייב לצאת למלחמה אלא כל חיובו הוא לבחור את האנשים ועשה הכרח בדעתו דכל המחלוקת הזה כגון ואצא י"ח דהיינו תנאי ע"ע ראשון אבל בב' עניינים נפרדים ודאי דהוי הוי"ו תוספת וכמ"ש מוהרשד"ם דהיכא דכל גזירה היא בפ"ע אמרינן דהוי"ו הוא תוספת משו"ה הוצרך הכתוב לומר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה דהאי מילתא דמלחמה היתה בכלל הציווי דעפ"י כל האמור נר' ג"כ כונת הפסוקים האמורים במגילת אסתר וכה תארם אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו' ויאמר המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך ולא נאריך בדקדוקים דממילא הם מבוארים והוא דהמן בכוונה הקדים התנאי ואח"כ המעשה לתפוס כסברת התו' דאם אמר איפכא צריך שיקיים התנאי אבל אם היה אומר עשרת אלפים ע"מ לאבדם נתפחד דהמלך יקיים נתינת עשרת אלפים ולא יאבד את העם דההוא מתנה עש"ב דכתי' אני ה' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם ודרשו רז"ל בסוטה דפ"א על פסוק חצי אכלה בם שמכותיו של הקב"ה כלים וישר' אינם כלים וגם דקדק בלשונו לומר ועשרת אלפים בוי"ו ולא אמר ע"מ משום דבירר לשון מוסכם אליבא דכ"ע דוי"ו הוא תוספת ותלה הדבר בלשון ראשון דאם יכתב לאבדם אז יתן עשרת אלפים וכששמע המלך את דבריו הבין שהמן מתפחד מהממון לזה השיב הכסף נתון לך וכל לגבי דידי איני נותן עיני בממון ולגבי העם איני מסכים עמך לעשות מעשה ע"י אלא אני אומר שתעשה אתה כטוב בעיניך אם נראה לך להחיותם מה טוב ואם נראה לך לאבדם מה טוב מפני שאני מתפחד בדבר והניח הדבר ביד המן ומשו"ה בבא אסתר בפני המלך להתחנן לפניו אמרה לו אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי משום דאין זה מעש"ב דכבר כתוב בתורה ונמכרתם שם וכו' אבל להשמיד ולאבד זה הוא מעש"ב והתנאי בטל ואל תחשוב בדעתך שתאבד הממון אשר אמר המן לשקול לזה השיב לה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן כל לגבי דידי לא מלאני לבי לעשות מעשה מהאי טעמא וא"כ איך אפשר שהמן כבר עשה מעשה תיכף ולזה אמר לה לעשות וכו' דעפ"ז נר' כוונת רז"ל על פסוק לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ודרשו רז"ל אדם ולא מלך והיינו המן כדפי' רש"י וקשה והלא גם המלך אחשורוש הסכים באומרו הכסף נתון לך אמנם עפ"י האמור ניחא דמעולם לא הסכים המלך לעשות מעשה ומרן אבא פי' כוונת דברי רז"ל הללו עפ"י דברי הרב מוהר"ש עבדאלה ז"ל על מ"ש החו' התם במס' מגילם הכסף נתון לך בגי' העץ חושבנא דדין כחושבנא דדין וקשה מה באו ללמדנו בחושבהא הזאת והוא ז"ל פי' עפ"י