איש אמונים קצד

בשיטתו למס' בתרא השייך לד' קכ"ו דכתב וז"ל וק"ל בההיא דאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח דהא הוי מעש"ב וי"ל דלא אמרינן מעש"ב אלא היכא דנתכוון לעקור דבר מן התורה אבל הכא לא קא מכוון לעקור אלא סבר מצוה קא עביד כדכתבו התוס' התם בכתו' וא"כ נוכל לומר דלסברתו אזיל דלא נאמר מעש"ב אלא בעוקר דבר מן התורה ולהכי כתב כאותה ששנינו וכו' וכן נר' דס"ל הרב בצלאל בשיטתו לביצה דכתב וז"ל י"מ שאמר ע"מ שאצא בה י"ח דהו"ל מעש"ב דהתנאי בטל והמעשה קיים ולא נהירא דאלו אמר ע"מ אף הנדר בעל שלא נדר אלא ע"מ כן והנכון דאמר ואצא משום חגיגה דלא תלה הנדר בזה ע"כ ולכאורה דברי הרב צריכים ביאור במ"ש דאלו אמר ע"מ הנדר בטל והלא בכל מקום דאמרין מעש"ב התנאי בטל והמעשה קיים והכא הנדר היינו המעשה ואיך קאמר אף הנדר בטל ובחופשי באמתחות הפוסקים ראיתי להרב שמן המוד בד' פ"א שהק' הכי והניחו בתימה עי"ש ובהשקפה ראשונה ראיתי לומר דאפשר דט"ס נפל בדברי הרב ז"ל וצ"ל אף התנאי קיים וכדכתב הראב"ד והרמב"ן ז"ל וכדמשמע מסוף לשונו דאמר והנכון דאמר ואצא וכו' והיינו בוי"ו אבל אחר ההתבוננות נר' דאין אנחנו צריכים לכל זה אלא נר' דכונתו מבוארת עפ"י דברי התו' דכתבו התם בכתו' דנ"ו וז"ל ותימה לר"י אמאי היא מקודשת הרי התנה בפי' שאם יהיה עליו שאר וכסות שאינה מקודשת ואומר ר"י דאי לא דילפינן מתנאי בגוב"ר הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפי' לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני התנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאינו מעש"ב דומיא דבגוב"ר שלא התנו וכו' ע"כ וא"כ נוכל לפרש דכונת הרב בצלאל להק' על הי"מ כקושית התוס' דכיון דאמר ע"מ נמצא דאדעתא דהכי נדר וכיון דהתנאי בטל גם הנדר בטל ואיך אמרו כש"ס נדור ואינו יוצא ולזה תי' דהנכון דאמר ואצא בוי"ו דנר' מתוך דבריו דלא תלה הנדר בהכי ומשו"ה נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח אבל אה"נ אם אמר ע"מ או שאצא בשי"ן דנר' מתוך דבריו דתלה הנדר בהכי ואדעתא דהכי נדר ודאי דיעשה כמו שאמר וכסברת הראב"ד והרמב"ן

אך אמנם כיון שבא לידינו דברי התו' הללו לכאורה י"ל בתי' זה שכתבו דנראה דהם עצמם לא ס"ל הכי והוא דכתבו התם בחולין דקל"ד על האי דאמרי' ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה והקשו התם בתו' וא"ת וכי אמר ע"מ וכו' א"כ המקח בטל שלא מכר אלא ע"מ שיהיה המתנות שלו וי"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואי לא לא יהיה המקח בטל א"נ הוי כמו מתנה עש"ב שהרשאתו תורה ליתנה לכל מי שירצה ע"כ ולכאורה למה הוצרכו לתרץ תי' ראשון דאמר בפירוש ואי לא לא יהיה המקח בטל וכו' ת"ל כתי' ב' דהוא כדתי' הכא בכתובו' דדוקא במתנה עש"ב אלא ודאי נר' דאיכא מאן דלא ס"ל הכי והרב לח"ם הק' להראב"ד דלמה לא השיגו ג"כ בה' נזירות ותי' וז"ל ואולי דאית ליה להראב"ד דגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות כיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר אבל הכא לא עשה את התודה אלא על תנאי זה ע"כ ועיין בדרוש שבת כלה להרב מרן אבא מה שהק' לו ועוד ק"ל דמי גילה רז זה לו דהרמב"ם מיירי דנהג נזירותו ובא לשאול על קרבנותיו והלא מדברי הרמב"ם נראה דמיירי דבא לשאול על נזירותו דכתב הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו משמע דתרי שאל הן על נזירות הן על הקרבנות ולעיקר הקו' חי' מרן אבא דהראב"ד סמך על הא דחגיגה כדי לאשמועינן דאפי' שלא אמר ע"מ אלא בשי"ן דהיינו שאצא דהוי תנאה וכן תירץ הרב פרי האדמה עי"ש נמצא דהדבר הוא מחלוקת דרש"י והתו' והרמב"ם אין חי' בין אמר ע"מ או ואצא בוי"ו או שאצא בשי"ן בכולם התנאי בטל והמעשה קיים ולהראב"ד והרמב"ן והרב בצלאל דוקא בוי"ו דנר' דלא תלה הדבר בהכי בעיקר הנדר התנאי בטל דנר' דרצה לחזור מדבריו הראשונים ולאו כל כמיניה ומשו"ה המעשה קיים אבל באומר ע"מ או בשי"ן דנר' דאדעתא דהכי נדר התנאי קיים

וראיתי להנמק"י בבא בתרא על מתניתין דאמרו התם איש פ' לא ירש עם אחיו לא אמר כלום דהתנה עמש"ב והמחלק נכסיו עפ"י ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב כן בתחילה או באמצע או בסוף משום מתנה דבריו קיימים ואמרו בש"ס הכי דמי מתנה בתחילה שדה פ' לפ' וירש זו היא בתחילה ירש פ' שדה פ' וירש זו היא באמצע ודוקא באדם אחד ושדה אחד אבל אדם א' וב' שדות או ב' בני אדם ושדה א' לא ור"ל אמר לא קנה עד שיאמר פ' ופ' שנתתים להם במתנה וירשום ע"כ ואמר רבא הלכתא כר"ל בתכ"ד וכתב הנמק"י וז"ל ומה שהעלינו דבתכ"ד מהני מתנה דחד לירושה דאידך היינו כשאומר וירש ותנתן בוי"ו אבל אי אמר תנתן אפי' באדם אחד ובשדה אחד לא מהני כיון שלא אמר ותנתן בתוספת וי"ו על ענין ראשון כן פסק הרשב"א עכ"ל ולכאורה האי סברא דהרשב"א היא הפך כל הפוסקים דכתבנו לעיל דכולם ס"ל דוי"ו דואצא אינו תוספת ע"ע ראשון אלא ענין נפרד וא"כ לפי סברת הנמוק"י ק"ל במאי מוקי דברי ר"י דאמר נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח

אמנם נראה לפקע"ד לומר דלא אמרו הרשב"א והנמוק"י הכי אלא בנותן ב' מתנות או מתנה א' לב' בני אדם או ב' מתנות לאדם א' התם הוא דוי"ו הוא תוספת אבל בענין אחד ומתנה עליו תנאי בזה לא אמר דהוי וי"ו תוספת משום דהתם במשמעות ראשון דאמר ובתר דיבוריה אזלינן להבין כוונתו וסמוכים דרבנן איכא בזה מהא דכתב מוהרשד"ם בח"מ סי' שי"ג על לשון הנמוק"י הלזו וז"ל דלא כתב כן אלא דוקא התם דכל אחד גזירה בפ"ע אמרינן דדוקא כשאמר בוי"ו מהני דהורו אינו רק לגלות שכמו זה כן זה ע"כ א"כ נוכל לומר ג"כ דלא כתב כן הנמק"י אלא דוקא התם אבל הכא דהוא ענין אחד לא הוי תוספת הוי"ו ומודה לכל הפוסקים דבאומר ואצא נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח

והנה בעמדי בזה דרך אגב ראיתי למוהריב"ל בח"ב סי' מ"ח שנשאל על ראובן שציוה על בת בנו שתטול ותירש חלק הראוי לאביה בתנאי שתבא ותדור בצפת ואי לא תבא לא תטול מנכסיו כי אם עשרה שולטאניס זהב לבד וכתב שדבריו בטלים מהא דתנן איש פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום כיון שהוא מעש"ב וכתב רשב"ם שבע"כ ירש עם אחיו ואינו יכול לסלקו מירושה אלא שיאמר שאר כל בני ירשו כל נכסי ובנ"ד דקאמר לא תירש בת בני כי אם עשרה לבד היינו מתני' ואח"כ כתב דהיה נר' דלא דמי למתני' משום דהכא הרי נתן לה עשרה שולטאניס ומתני' מיירי דסלקו לגמרי ועוד דבנדון זה לא התנה עש"ב לגמרי אלא תנאי הוא שהתנה וכו' ואם תבא לדור בצפת תטול כל חלקה וכתב דהא ליתא אי טענה קמייתא לאו מילתא היא דזיל בתר טעמא דכתב רשב"ם דאינו יכול לסלקו מירושה אלא שיאמר שאר בני ירשו וכו' א"כ מילתא דפשיטא דאין לחלק בין סלקי לגמרי להיכא דלא סלקו