איש אמונים קצג

זכיתי להבין אמרי קדוש דהרואה יראה דהתו' לא כתבו האי חילוק היכא דבעי למיהד ולא מצי אלא לחלק בין היכא דאמרינן אמירתו לגבוה להיכא דאמרי' נדר ופתחו עמו דכתבו לא מבעיא לב"ש וכו' אלא אפי' לב"ה וכו' לא דמי להכא דבעי למיהדר וכו' ולא מצינו בדבריהם דנחתו לחלק למעש"ב וא"כ מנ"ל דטעמא דרש"י דהכא הוא משום מעש"ב נימא כפשטיה דטעמא הוי משום אמירתו וכו' ולא קשיא מאותם המקומות דאמרי' נדר ופתחו עמו וכו' כדכתבו התו' דהיכא דנר' מתוך לשונו דבעי למיהדר כהכא דלנדר גמור קא מכוון אלא דרוצה להתנות אח"כ לאו כל כמיניה משום אמירתו וכו' ולא מצי למיהדר לא כן התם באומר הרי עלי תודה בלא לחם דנר' דהאי גברא לקרבן לחוד קא מכוון אמרי' דהוי נדר ופתחו עמו וא"כ אינו צריך לטעם מעש"ב מה שלא נזכר בדברי רש"י ואם נאמר שהוצרך לכך כי היכי דלא תקשי מהאו' הרי עלי עולה וכו' גם מהתם ליכא קו' עפ"י דברי התו' דהיכא שמפרש בשעת נדרו לא אמרינן אמירתו והכא נראה כוונתו שאינו רוצה להתחייב באחריות וגם נדר ופתחו עמו לא מצינן למימר דלא יתחייב כלל בעולה משום דהאי דינא דכל האומר הרי עלי חייב באחריות משום דאמר סתם הרי עלי אבל במפרש בשעת הנדר דלא קביל אחריות אין ה"נ דלא יתחייב באחריות דמעין זה מצינו באו' הרי עלי תודה אינו יכול להביא ממעות מעשר ואם פי' בשעת נדרו ואמר הרי עלי תודה מן המעשר יכול להביא מן המעשר כמש"ל ואם כן ל"ל להרב להכנס בדבריו טעם מעש"ב דעפ"י האמור יתורץ ג"כ שפיר קו' גדולה דהק' הרב ש"ד להתו' דמגי' דכתבו על מתני' דהתם דאין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייבים באחריות ונדבות אינו חייב באחריות והק' התו' וז"ל אמאי לא תני שהנדבה בא מן החולין ומן המעשר ונדר אינו בא אלא מהחולין וכתב הרב הנז' וז"ל ודבריהם פלא דהא גם הנדר בא מן המעשר כדתנן התם האו' הרי עלי תודה מהמעשר וגם הם עצמם כתבו התם בביצה הכי והניחו בצ"ע. ולפקע"ד ק"ל על דבריו דמה לו להק' על התו' תיקשי ליה לרבא ג"כ דאמר התם בר"ה ד"ו מ"ל באו' הרי טלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דהוא הפך מתני' דמגי' ובע"כ חייב באחריות אלא מוכרחים אנו לומר כדאמרן לעיל דמתני' באו' סתם הרי עלי חייב באחריות אבל במפרש בשעת הנדר ע"מ שלא אתחייב באחריות אינו חייב והאי דהוציאו בל' נדר דאמר הרי עלי אינו מעלה ואינו מוריד כיון דפי' בשעת נדרו נמצא דבע"כ צריכים אנו לומר דמתני' דמגילה איירי באומר סתם ולא פירש משו"ה שפיר מקשו התוס' דאמאי לא תני ג"כ שהנדרים אינם באים מן המעשר כעין מתני' באומר סתם אבל אה"נ אם פי' בשעת נדרו הוי כמפרש ע"מ שלא אתחייב באחריות באופן שדברי התו' הם ברורים ואין כאן קושיא לא קטנה ולא גדולה. איך שיהיה נמצינו למדין דהתו' ורש"י סברי דבאו' הרי עלי תודה ואצא בה י"ח הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרי' אמירתו: לגבוה ולא חילקו בין דאמר בוי"ו ואצא או דאמר ע"מ חד טעמא הוא. והנה דברי התו' האמורי' כאן הם תמוהים ועיין למהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב פי' שכוונתם לומר דכיון דאמר הכי אינו חייב לא בתודה ולא בחגיגה כיון דתלה הנדר בתנאי והקדים התנאי ליכא משום אמירתו וכ' מרן בכ"מ בפ"ח דנזיר פירוש כו' התוס' כיון דהקדים התנאי יעשה כמו שנדר ויוצא בה י"ח ומגלח וכו' ועיין בדרוש שבת כלה לעיל בדברי הרב מרן אב"א ז"ל דכתב שפשט לשון התו' נר' כפי' מרן הכ"מ ועוד ראיה מפסקי התו' ע"ש

וראיתי לה' שרשי הים שם דהוא רצה להכריח כפי' מוהרש"ך ותמה על מרן כ"מ והמש"ל דהאי לא דכתבו החו' ר"ל דאי יוצא י"ח חייב בתודה ואי לא לא מכח הסברא דמהיכי תיתי שיכול לבטל דבר ע"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא"ה לא תהא לדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר והניחו בצ"ע ואחרי המחילה רבה ויקירה לא כן אנכי עמדי משום דכבר הוכחנו לעיל דהכא ליתא משום מעש"ב כיון דפירש הכי בשעה שנדר דגמרינן גז"ש משלמים ולכן אמר רבא ג"כ באומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דליכא משום מעש"ב וטעמא דהכא הוא משום דכיון דאמר הרי עלי תודה לנדר גמור קא מכוון אלא דרוצה למהידר ולהתנות לאו כלום הוא משום דאמירתו לגבוה דקא אמר בתחילה כבר נתחייב בה לא כן אם הקדים התנאי דליכא משום אמירתו וכו' דאז יכול להתנות וליכא ג"כ משום מעש"ב משום דכבר פי' דבריו בשעת נדרו דדעתו לדור הכי באופן שדברי הר' אין להם הכרח

ואולם הרמב"ם ג"כ נר' דס"ל הכי כדכתבנו לרש"י והתוס' דבין דאמר ואצא ואגלח ובין אמר ע"מ אין חילוק והוא דפסק בה' חגיגה וז"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה י"ח חייב להביא תודה ואינו יוצא י"ח ע"כ וכן פסק בה' נזיר וז"ל האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו אלא מן החולין וכתב מרן הכ"מ וז"ל וגי' רבינו שאצא ואעפ"כ אינו יוצא דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב וכי הדר אמר שאצא י"ח לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו התם בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר ע"כ והראב"ד השיגו להרמב"ם וז"ל א"א בספרים ל"נ שאצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אם אמר שאצא יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ע"כ

והנה הרב מ"צ בח"א סי' ט"ו הק' למרן דאיך כתב דוגמא לדבר והלא התם שאני דאמר ולחמה בוי"ו תאמר שאם היה אומר שאביא בשי"ן שאדעתא דהכי נדר עי"ש ולפקע"ד צריך להבין איך אפשר לומר התם בשי"ן שאביא וכו' כדי שנאמר דאדעתא דהכי נדר והלא טעם מתני' דהתם הוי משום דלחם נגלל בכלל תודה וא"כ בין שאמר ואצא בוי"ו ובן שאמר שאצא בשי"ן או אפי' דאמר ע"מ לאו כל כמיניה דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה ובלחם אלא דרוצה למיהדר ולומר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא לא כ, הכא דתנאה הוא דרוצה להתנות בהא פליגי הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דגם הכא האי תנאי לאו כלום הוא משום דאמירתו לגבוה וכו' וכבר נתחייב והראב"ד ס"ל דדוקא באומר בוי"ו קאמר הש"ס נדור ואינו יוצא דנר' מתוך דבריו דלא נדר בהכי אמנם אם אמר בשי"ן או ע"מ דנר' מתוך דבריו דדעתו לנדור בזה האופן דיכול לדור בתנאי זה ולא הוי אמירתו וכו' משום דבתחילת דבריו כך היה כוונתו וכונת מרן דכ' דוגמא וכו' היא לגי' הרמב"ם דגריס בשי"ן ואפי"ה אמרינן אמירתו לגבוה וכו' וליכא הפרש בין וי"ו לשי"ן וכן אמרי' התם דאין הפרש בין דאמר בוי"ו או שי"ן משום דלחם נגלל בכלל תודה וכבר נתחייב בה וגם הרמב"ן בס' מלחמות נר' דאזיל לסברת הראב"ד דכתב וז"ל טעמא, דמילתא משום דכיון דלא אמר ע"מ לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך שאלו אמר ע"מ או שאצא ודאי דיוצא י"ח ומגלח כאותה ששנינו ע"מ שאגלח בב"ח ע"כ והרב מוהרש"ך הק' בדברי הרמב"ן הללו דאיך כתב הכי והלא הוי מעש"ב והדין הוא דהתנאי בטל עי"ש. ולפקע"ד נר' דלא קשיא ולא מידי והוא דראיתי להרמב"ן גופיה