איש אמונים קצב

דפירש בשעת נדרו להביא תודה מהמעשר יכול להתנות הכי כדילפינן מגז"ש דשלמים לא כן הכא דאמר לצאת י"ח דהיינו בדבר שכבר היה חייב מקודם לאו כלום הוא דדבר שבחובם אינו בא אלא מן החולין משום דבשעה דאמר הרי עלי תודה נתחייב משום אמירתו וכו' ומאי דמתני ע"מ לצאת וכו' לאו כלום ואין להקשות התם במתני' דמנחות מ"ש רישא ומ"ש סיפא דברישא אמרי' האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מהמעשר יביא הכל מן החולין ואמאי כיון דיכול אדם להביא מהמעשר כדילפינן מגז"ש לאו קו' היא משום דכבר אמרו בש"ס דלחם נכלל בכלל תודה והוי כאילו אמר בתחילה הרי עלי תודה ולחמה מן החולין וכשחוזר ואומר לחמה מן המעשר הוי חזרה ולאו כלום הוא וכמ"ש התו' התם בד"ה תודה מן החולין וז"ל לא מצי הדר ביה ואפי' תכ"ד דאמירתו לגבוה ולא מבעיא לב"ש דאמר תפוס לשון א' אלא אפי' לכ"ה דחשבינן נדר ופתחו עמו לא דמי דבעי למיהדר ולא מצי ע"כ דעפ"י דברי התו' הללו לא קשיא מתני' להברייתא דדוקא בברייתא איכא למימר דהוי נדר ופתחו עמו דהאי גברא אדעתא דהכי נדר להביא תודה בלא לחם והוי כמו הריני נזיר מן הגרוג' דאמרו ג"כ התם ב"ה דהוי נדר ופתחו עמו לא כן במתניתין כיון דמתחילה באומרו הרי עלי תודה מן החולין כבר כלול הכל בכלל דלחם נגלל בכלל תודה ובתר הכי ר"ל לחמה מן המעשר נראה פשוט דבעי למיהדר ולא מצי וכדי לתרץ קושיא שנית שהק' דאיך נתקררה דעתו של הרב מח"א בזה נברר תחילה דברי התו' האמורי' התם בר"ה ד' ו' וז"ל ע"מ שלא אתחייב באחריות לא דמי למעש"ב ע"כ. ובאמת שדבריהם נראים כספר החתום דלא פירשו אמאי לא דמי

וראיתי לה' ש"ד הנז' דרצה לפרש עפ"י מ"ש התם במנחות דק"ט באומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו אם הקריבה בב"ח יצא ואמרו בש"ס דטעמא משום דהאי גברא לדורון נתכוון אמר אי סגיא בלא אחריות נדרנא ואי לא לא נדרנא יעי"ש. ולכאורה גר' לפקע"ד דאישתמיט מיניה דמר דברי התו' דכתו' דנ"ו בד"ה הרי זו מקו' דכתבו וז"ל וק' מההיא דאמרינן התם במנחות האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בב"ח וכו' דטרחא טפי לא מצי לאצטעורי ואמאי הרי הוי מעש"ב וי"ל דלא אמרינן מעש"ב אלא היכא דנתכוון לעקור מ"ש בתורה אבל התם סובר שיש מצוה בב"ח כמו ב"ה ע"כ וא"א כפי דברי הרב הנז' מאי קא מקשו התו' נימא כל כמה דאיכא למימר טפי מהכי לא נדרנא ליכא משום מעש"ב אלא ודאי נראה פשוט מדבריהם דאפי' דא"ל הכי הוי מעש"ב ומשו"ה הוצרכו לתרץ בין כשמתכוון לעקור להיכא דסובר דמצוה קא עביד

אמנם כדי להבין דברי התו' נוכל לו' דאזלי לסברתם דכתבו בכתובות דהיכא דסבר דמצוה קעביד ליכא משום מעש"ב והכא נמי קסבר דאיכא מצוה לנדור בלא אחריות

והנה הרב ז"ל רצה לשדות ביה נרגא בהאי תירוץ דהתו' ממה שאמרו התם במס' נזיר במתני' האו' הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה"ז נזיר ואסור בכולן דהתם נמי נימא דזה סובר דמצוה קעביד וטועה בדין ולא קא מכוון לעקור ולפקע"ד גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא ואדרבא מהתם נר' דאיכא סיוע לתי' התו' והוא דאמרו התם בש"ס על סיפא: דמתני' באומר יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזי' אסור ביין הרי זה אסו' ור"ש מתיר והקשו וליפלוג ר"ש נמי ברישא אמר רבינא רישא משום דהוי מעש"ב והתנאי בטל. ולכאורה צריכים אנחנו לבאר דברי רבינא דבסיפא נמי אמאי לא נימא דהוי ג"כ מעש"ב אלא ודאי כיון דקאמר איני יודע שהנזיר אסור ביין וטועה בדין וסבר דמצוה קעביד ומשו"ה משום מעש"ב ליכא אלא דת"ק ס"ל דאסור בכולן כיון דבאחת הא קא מודה דקא נדר משו"ה אסור ככולן ור"ש ס"ל דאינו אסור עד שיזיר מכולן אבל ברישא דאמר בפי' ע"מ וכו' נר' בפי' דהאי גברא קא מכוון לעקור דבר מן התורה לכ"ע הוי נזיר משום דהוי מעש"ב באופן שדברי הרב צ"ע

ודרך אגב ק"ל מהך סוגיא להרב ארעא דרבנן באות ת"ו דהק' למוהר"א ששון דהביא סברת הר' מוהריב"ל דס"ל דכאשר אנו אומרים בשבועה דחיילא בכולל ה"נ במעש"ב בכולל דברים דלא הוו דאוריי' עם דברים דהוו דאורייתא דחייל והק' לו ה' מהר"א ששון ז"ל מהא דאמרי' התם בכתו' האו' לאשה הרי את מקו' לי ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואמרינן התם לר"י דבשאר וכסות תנאו קיים דסבר ר"י דדבר שבממון תנאו קיים ובעונה לא דהוי מעש"ב וא"א דדמי' לשבועה וחייל בכולל נימא מגו דחייל לשאר וכסות חייל נמי לעונה והקשה עליו הרב הנז' וז"ל ואנכי לא הבינותי דבריו כלל דמי הגיד לו דמיירי דקאמר הכי בחדא מחתא נימא דאו או קאמר עיש"ב

ולפקע"ד נראה להביא ראיה לסברת ה' מוהר"א ז"ל דכו' הש"ס הוא דקאמר הכי בחדא מחתא והוא במאי דאמרו התם בש"ס בנזיר וריב"ל אמר חלוק היה ר"ש אף ברישא והאי על מנת בחוץ ולא הוי במעש"ב ופירש"י וז"ל כיון דקביל עליו נזירות במקצת לא הוי מעש"ב דאילו לגבי מה דאמרו על מנת שאין לך שאר כסות ועונה לא קביל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצת ומשו"ה תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלר"ש לא הוי נזיר עד שיזיר מכולם ע"כ וגם התו' נראה דס"ל הכי והוא דהק' בקו' רש"י וז"ל וא"ת והא מקדש את האשה ע"מ וכו' ולא אמרינן בחוץ וי"ל דגבי קידושין שאני דאפי' אמה בפי' חוץ משאר לא מהני דאין קידושין לחצאין עי"ש. וא"א כפי דברי הרב ארעא דרבנן דאו או קאמר מאי אהניא ליה אין קידושין לחצאין אלא ודאי דקאמר בחדא מחתא אלא דלר"י כיון דסבר דדבר שבממון תנאו קיים משו"ה בשאר וכסות הוי תנאה ור"מ סבר אף בממון תנאו בטל באופן דדברי הרב ארעא דרבנן שגבו ממני והאמת כמ"ש ה' מהר"א ששון ז"ל

מעתה נראה דגם ה' מח"א ז"ל אזיל בהאי שיטה דהתו' דכל מקום דאיכא למימר דמצוה קא עביד לא הוי מעש"ב משו"ה ניחא ליה מהתם דהאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות דקסבר מצוה קעביד

אמנם מההיא דמנחות קשיא דלמה אמרו דהוי נדר ופתחו עמו ובחופשי באמתחות הפו' ראיתי לה' שרשי הים בח"ב דקל"ט דהק' הכי להרב מח"א וניחא ליה עפ"י דברי התו' דכתבו התם במנחות וכתבנו לשונם לעיל דהיכא דבעי למיהדר אמרינן אמירתו וכו' ולא מצי למיהדר ומשו"ה כל שבא לפרש בעיקר הנדר דהיינו באומר הרי עלי תודה בלא לחם או הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריו' דכשהתנה בכך חשיב כמקבל נדבה אעפ"י דאמר הרי עלי כיון דפי' בעיקר נדרו ולכן באו' הרי עלי תודה בלא לחם גילה ופי' דבריו דקרבן לחוד קאמר אמרינן דהוי נדר ופתחו עמו לא כן בההי' דביצה דלא נפרש הלשון ראשון דאמר הרי עלי וכו' אלא לנדר גמור קבל עליו זולת שמתנה עליו לצאת י"ח ולגלח ממעות מעשר כל כה"ג מעש"ב הוי עי"ש. ולכאורה לא