איש אמונים קצא

ה' או אפשר לפרש דשם המזבח הוא ניסי וה' דקאמר ר"ל לה' דהמזבח הוא לה' וכדי להבין את הכל צריך להקדים מ"ש רז"ל דטעם ביאת עמלק היתה על שרפו ידיהם מן התורה כדכתיב וילחם ישר' ברפידים וסמיך ליה ויבא עמלק ועוד נקדים מ"ש ה' קול יעקב משם הרמב"ן דעתלק בירר כל חיילותיו בני אדם שאינם עתידי' למות באותה שנה ובזה בא להלחם בישר' דעפ"ז נראה רמז הפסו' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד והכונ' דכל תרעומת בלעם היתה לומר להם דעמלק לא הרויח כלום בחכמתו אשר עשה להביא עמו חיילות שלא ימותו והיינו ראשית דהוא המובחר שבהם ואפ"ה ואחריתו עדי אובד כיון דהקב"ה ציוה תמחה את זכר עמלק עוד נקדים מ"ש בזוהר בפ' ויחי ד' רמ"א דסי' משה הוא אות וי"ו וסי' יהושע הוא אות ה"ה דעפ"ז מה נמתקו מדבש דברי רז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה והוא דידוע דחמה ולבנה הוא כינוי לזו"ן והם כינוי לוי"ו וה"ה כידוע בדברי הרב האר"י דהרי אמרו פני משה כפני חמה דהיינו הוי"ו שהוא ז"א ופני יהושע בפני לבנה דהיינו ה"ה שהוא נוק' ועוד נקדים דאין השם מלא עד שימחה שמו של עמלק נמצא במלחמת עמלק יתוקן שתי אותיות של השם דהיינו וי"ו ה"ה ויהיה ההוי"ה שלימה וזה מוכרח שיהיה ע"י משה ויהושע שהם דוגמת זו"ן שהם חמה ולבנה והם וי"ו וה"ה מעתה נבא לכוונת הכתובים דהוצרך משה לצוות דוקא ליהושע דזאת המלחמה אינה תלויה באחרים כי אם דוקא בי ובך ומשו"ה לא ציוה לאחרים והוצרך עוד להודיעו שצריך עוד לבחור ג"כ אנשים שלא ימותו בזאת השנה כמו שעשה עמלק כדי שנוכל להלחם בהם ולא יוכלו בנו וע"י זה יתוקן ב' אותיות של השם ולכן אמר לו בחר לנו וכו' ר"ל בשבילנו שאנחנו עיקר הקיום המצוה הזאת וצא הלחם וכו' וא"ת כיון שהדבר צריך בנו וא"כ למה אתה מצוה לי לחוד וגם אתה צריך להלחם עמי כדי שיתוקן השם דהיינו הוי"ו וה"ה כמ"ש לזה הוצרך לומר לו ואנכי נצב על ראש הגבעה להתפלל כדי שישפיל השר של מעלה ונמצא דהמלחמה נעשית ע"י שנינו ויתוקן השם בשלימות ולכן בשמעו יהושע דכל עסק מלחמה זאת הוא לתקן את השם יתב' ולכן אמר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה ר"ל שכונתו היה דוקא לעשות הדבר כאשר אמר, לו משה לתקן את השם ולא משום דבר אחר אמנם כיון שכל חיילותיו של עמלק היו בני אדם שאינם עתידים למות באותה שנה משו"ה לא קאמר ויהרוג יהושע וכו' אלא ויחלוש יהושע דעשה בהם חלישה שלא יוכלו להרים ראש כנגד ישראל ובראותו שלא עשה בהם נקמה להרוג אותם נצטער אותו צדיק על דבר זה באומרו כל ציווי משה היה לתקן השתי אותיות של השם וכיון שלא נהרגו כולם לא הרוחנו כלום דלא תיקננו את השם ח"ו לזה אמר לו ה' למשה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה והוא כדדרשו רז"ל מחיה בתר מחיה דהיינו זאת מלחמת יהושע זכרון מלחמת. שאול בס' מלחמת מרדכי ואסתר וא"כ לא יספיק מלחמה אחת אמנם בכל פעם יש תיקון קצת בשם ולהכי ויקרא שמו ה' ניסי ר"ל לפי ערך הנס שלי שנ' ויחלוש וכו' כבר הוא נקרא עכשיו שם ה' שלם לפי ערך הנס שלי אבל אה"נ שעד שימחה שמו של עמלק מכל וכל אז יתוקן ג"כ השם מכל וכל אך לפי ערך השעה ג"כ כבר נתקן השם ומשו"ה קראו למזבח הכי משום הנס ודו"ק

או נאמר כוונת הפסוקים הללו באופן אחר וכשנדקדק עוד במילת וצא דהיה די באומרו צא הלחם וכו' והוא לשון חיוב גמור אבל באומרו וצא בוי"ו נר' דלא קאמר ליה בלשון חיוב אלא תלה הדבר ברצון נפשו וכדאמרינן בכמה מקומות דהוי"ו מורה לרצון נפשו וכדי להבין את כל זה הן קדם נקדים מה דאמרי' התם במס' ביצה די"ט ב"מ ר"ל מר"י האומר הרי עלי תודה ואצא בה י"ח הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ובתר הכי מבי' ההוא גברא דאמר הבו ליה ת' זוזי לפ' ולנסוב ברתי ת' שקיל וברחיה איבעי נסיב וכו' וטעמא דאמר הכי אבל אי אמר לנסוב ברתי והבו ליה אי נסיב שקיל וכו' ורש"י והתו' פי' דקאמר נדור ואינו יוצא וכו' משום דכיון דקאמר הרי עלי תודה נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר ואמר ע"מ לאו מילתא היא ע"כ

והנה בדבריהם הללו נתחבטו הראשונים להק' מכמה מקומות ראשון ראיתי להרב ראשון לציון בשי' לביצה דהקשה מהא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הרי עלי נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר נתחייב וכשאמר בתר הכי לכשיהיה לי בן לאו מילתא הוא ויתחייב בנזירות וניחא ליה להרב דטעמא דרש"י הוא משום מעש"ב עי"ש. ולכאורה קשה בדברי הרב דמלשון רש"י והתוס' לא משמע הכי דא"א כדבריו למה להו למינקט נתחייב דאמירתו לגבוה וכו' תיפוק ליה מטעם דהוי מעש"ב ואין לומר דכונתו הוא לומר דלא אמרי' אמירתו וכו' אלא בהיותו מעש"ב דהלא בכל הש"ס אמרינן הכי אף דאינו מעש"ב ואדרבא ראיתי למוהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב דהק' הכי למה להו למנקט טעמא משום אמירתו ת"ל משום מעש"ב הרי בפירוש דטעמא דאמירה לחוד וטעמא דמעש"ב לחוד

וכן ראיתי לה' מח"א בה' צדקה ס"ט דגם הוא הק' לרש"י כדהק' הרב ראשון לציון מההיא דאמרינן במס' ר"ה ד"ו אמר רבא מ"ל דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו דאמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר ע"מ לאו כלום הוא וכן הק' עוד מההיא דאמרינן במנחות רפ"א האומר הרי עלי תודה בלא לחם דהוי נדר ופתחו עמו דאמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום הוא ותי' כדתירץ הרב הנז' עי"ש ולכאורה מלבד שקשה עליו ג"כ מה שהקשינו להרב ראשון לציון עוד ק"ל דאמאי לא הק' ממתני' דהתם דאמרינן האומר הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר יביא הכל מן המעשר ואמאי נימא כיון דאמר הרי עלי נתחייב וכו' ולמה הק' מן הברייתא דהתם דוקא ועוד ק"ל התם בש"ס דמ"ש דבאומר הרי עלי תודה בלא לחם דהוי נדר ופתחו עמו וכאומר הרי עלי תודה מן המעשר לא הוי נדר ופתחו עמו

ועוד דנחזי אנן בתי' הרב מח"א דאיך נתקררה דעתו דהכא טעמא דרש"י משום מעש"ב דבשלמא להרב ראשון לציון דהק' מהאומר הרי עלי נזיר לכשיהיה לי בן דהיינו דנדר בדבר הרשות ניחא ליה בהכי אבל להרב מח"א דהק' מהא דהאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות וגם באומר הרי עלי תודה בלא לחם דגם בהאי הוי דבר שבחובה נימא דהוי מעש"ב. וחזי הוית להרב שעות דרבנן דהקשה מעין קושיתינו דהקשינו לה' מח"א לרש"י ז"ל וז"ל דהרי מתניתין היא הפך רש"י התם במנחות באומר הרי עלי תודה מהמעשר ולא אמרינן אמירתו לגבוה וכו' עי"ש. ואחר ההתבוננות הרואה יראה דמהך מתני' לא קשיא ולא מידי לא לרש"י וממילא האמת אתו להר' מח"א להק' מהבריי' וכשנבאר ולכאורה ק"ל להרב הנז' איך נחית להקשות לרש"י והוא דאמרינן התם בש"ס וז"ל טעמא דיכול להביא תודה מן המעשר משום דילפינן גז"ש משלמים דכתי' ואכלת וגו' וא"כ נמצינו למדין דשנה ושנה התם מהכא דהתם