איש אמונים קפג

בנזק המלך מה זו נתינת טעם ומה שיווי שייך הכא ורד"ק כתב בס' השרשים הובא דבריו בס' צוף דבש וז"ל לא ישוה הצר בכל כסף וזהב שיש לו בנזק שינזק המל' ביאודי' אם יאבדם ע"כ ותו ק' תשו' אחשורוש היאך יכול להכחיש את הידוע כי הוא המוכר והוא המשחית ורוצה לפטור עצמו בדברי שקר וכזב

ברם יובנו לע"ד דהדברי' מגיעים למ"ש בש"ס דמציעא בפ' איזהו נשך ד' ס"ה ע"א וז"ל אמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחבריה ויהב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן גלימא לא מפקינן מיניה רבה אמר גלימא מפקינין מיניה מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא ופסקו כל הפוסקים כרבה דהכי קיימא לן הלכתא כרבה לגבי אביי דגלימא מפקינן מיניה

וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל מכאן משמע דווקא משום דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא דמפקינן מיניה הא לא"ה המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח מכאן פסק רבינו האיי גאון ז"ל בתשו' היכא דאיכא איסורא בזביניה דאוסיף בדמי משום אגר נטר ונתקיים המקח בדרכי ההקנאות המקח קיים ואין יכול לבעל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל ודין זה דהרא"ש פסקוהו הפוסקים וגם מרן בשולחנו הטהור בח"מ סי' ר"ח פסק וז"ל מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות וכו' המקח קיים (וכן אם נשבע או נדר) ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולבטל המקח

ומורם ז"ל הגיה בדברי הש"ע ז"ל הנז"ל וז"ל וכן אם נשבע או נדר שלא למכור דבר פ' ועבר ומכר המקח קיים

והנה בדין זה דמור"ם ז"ל נתחבטו בו כל הפו' דדבריו סתראי נינהו למ"ש בש"ע יו"ד סי' ר"ל שכתב שם וז"ל מי שנשבע או נדר שלא למכור דבר פ' ועבר ומכר אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו נמצא דהוא הפך דידיה אדידיה והסמ"ע ז"ל תפס כמו שפסק בח"מ דהמקח קיים והב"ח כ' דהמע"ה מאחר שעינינו הרואות דסתר דידיה אדידיה יעשב"ב

והנה דין זה דמור"ם שורשו ומקורו בהגה' המרדכי וז"ל כת' הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור דבר פ' ועבר על השבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרי' בכתובות ד' פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למפסילה ליה בגיטא אמר ליה מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך אמ"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוו זביני זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין כלום במעשיו דע"י עצמו איבד כחו וזכותו ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבי' אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל

והרב בעי חיי בח"ב מח"מ סי' מ"ג אסף וקבץ להקת הפוספים שהקשה על ראיה זו שהביא הגהמ"ר מההיא דתמור' דלא דמי דשאני התם דאמר רבה דלא מהני הוא דווקא היכא שעבר אמימרא דרחמנא משו"ה לא מהני משא"כ באיסור שבו' שהוא איסור שבדה מלבו דודאי מהני והוא חילוק התוס' שחילקו התם במס' תמורה ומכח זה דחו דברי המרדכי דאם איתא לפי סברתו ק' קו' התוס' דהינ"ל להש"ס לתרץ כשהקשו התם בש"ם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי היל"ל דפליגי בהיכא שנשבע ועבר על שבועתו דלאביי בהני ולרבא לא מהני אלא ודאי דלית הלכתא

והרא"ש בפסקיו כלל ז' סי' קא יצא לחלק בעניין אחר שנשאל במי שעבר על החרם וכתב דמעשיו קיימים ולא דמי לההיא דתמורה דאמר רבא דלא מהני דהתם מיירי בדבר מצוה שאי אפשר לבעלה כגון אונס שגירש וכו' דליכא שום תקנה כי אם לומר לו דלא אהנו מעשיו אבל התקנה או החרם או השבועה שאפשר לבעלה וגם איתנהו בשאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו בהא מודה רבא דמהני יעוש"ב באורך

אשר עפ"י שני החילוקים הללו נר' לפקוע"ר לפר' כונת הכתובי' בקהלת וכה תוארם מי כהחכם ויודע פשר דבר אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלד'ים אל תבהל וגומר באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חלם. ופירש"י מי הוא חשוב כאדם חכם והדיקדוקים מבוארים אמנם עפ"י האמור ניחא וידוע דמילת דבר הוא כינוי לנדר דכתיב אשר דברת בפיך. וידוע דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ומעתה ז"א אני פי מלך שמור הכוונה דכל דבר דאמר רחמנא לא תעביד אני נזהר שלא לעשות הפך ציווי הקב"ה כלל. וע"ז הוקשה לו ועל דברת שבועת האלד'ים כוונתו רצוייה לא יקשה בעיניך מדין שבועה דהיינו היכא שנשבע שלא לעשות דבר פ' ועבר על השבועה דמהני לזה אמר אל תבהל מב' טעמי תריצי חדא דיש חילוק באשר דבר מלך שלטון בהוא איסור שאסר רחמנא והוא באחד ומי ישיבינו להיכא שהוא בדה את האיסור מלבו ונפשו אותה ויעש. ועוד איכא חילוק אחר שחילק הרא"ש ז"ל וזה אומרו "שומר מצוה" דייקא כוונתו רצויה במצוות לא תעשה שהוא מצוה שציוה הקב"ה שאי אפשר לבטלה בשום אופן אז התיקון הוא דאמרינן ליה דלא אהנו מעשיו ובזה לא ידע דבר רע. אמנם ועת ומשפט ידע לב חכם הכוונה דבר התלוי במשפט הדיינים אז יש תיקון שנשאל לחכם ועוקר הנדר מעיקרו וזה אומרו ידע "לב חכם" דייקא דאיתיה בתקנתא ואז ודאי דמהני ודו"ק

איך שיהיה נחזור לענינינו והוא דחזה הוית להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות מלוה ולוה דיני רבית סי' ב' דיצא לחלק בין היכא שעשה מקח מעיקרא לתת לו בעד רבית גלימא אחת דאז ודאי המקח בטל דכי יהיב ליה למלוה לאו משום מקח קא יהיב ליה אלא משום רבית וגזל הוא בידו אבל היכא שהיה חייב לו ד' זוזי דרביתא ומכר לו גלימא משום ד' זוזי הנז' המכר קיים דדל מהכא זוזי דרביתא כל שמשך המלוה ונתקיים המכר בדרכי הקנאה המקח קיים ודמי למוכר חפץ לחבירו בארבע זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואשתכח דלא היה חייב לו דהמכר קיים וצריך לתת לו דמיו שהרי בתורת מקח בא לידו ולא בתורת גזל יעי"ש בדבריו באורך

ואני עני ב"א אחר המחי"ר מכת"ר לא ירדתי לסוף דעתו מהיכן הוציא דין זה דמוכר חפץ לחבירו בארבע זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואישתכח דלא היה חייב לו מידי דהמקח קיים וכו' אי מסברא דנפשיה אדרבא זיל לאידך גיסא הסברה נותנת להפך דהמוכר לא נתרצה במכר כי אם בחושבו שהיה חייב לחבירו ואדעתא דהכי נתרצה למכור החפץ וא"כ אי אישתכח שלא היה חייב לו למה לא יתבטל המקח מאחר דלא סמכא דעתיה דמוכר

והיותר תימה דהוא עצמו בהל' מכירה דיני אונאה סימן ב' שנשאל במי שלקח מקח מחבירו ונתן לו דינר פסול ופסק דהמקח כטל והוי כמי שלא נתן לו מעות והוי מקח טעות והביא ראיה ממ"ש