איש אמונים קעט

וכן בההיא דהפריש קרבן וכו' עוד אמרינן בזבחים וכו' דהואיל ונדחה נדחה אעפ"י שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים וכו' עכ"ל ולא ביארו החילוק

וראיתי לה' ברך יצחק שכתב וז"ל ולע"ד דהחילוק הוא דשאני גבי קרבן דמומר וגבי מזבח שנפגם דלא מהני משום דאין התיקון נעשה בנופו של קרבן אבל גבי קבל הכשר וכו' התיקון נעשה בנופו של הדחוי משום הכי מהני עכ"ל ולפק"ד אחר המחילה לא זכיתי להבין דבריו שהרי גבי קרבן המומר ומזבח שנפגם לא אדחי הקרבן כמ"ש המעיין בזבחים שם דבעי ר"י אכל חלב והפריש קרבן וכו' וחזרו בהם וכו' ומסיק שם התם קרבן לא אדחי הכא קרבן נמי אדחי ופי' רש"י דקרבן המומר לא אדחי מישר' הכשרים אלא גברא אדחי מקרבן וא"כ שפיר יש תיקון בגוף הדחוי ועיין בתוס' דף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו וכו' ששם כתבו שקרבן מומר אין בידו לתקן שהרי אין דעתו לחזור ובנפגם המזבח צ"ל דאין בידו לתקן דמי יימר דמשכח אבנים שלימות לבנות באופן שלדעת רשיי והמאור דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אבל כשאין בידו לתקן הוי ספק אבל בנראה ונדחה הוי ג"כ דחוי מספק והר"ן הביא השתי סברות וז"ל ונקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט דדחוי מעיקרא הוא כשר דהכי מסקינן בש"ס גבי היו ענביו מרובים וכו' ויש מחמירים עוד לומר אע"ג דגבי ענביו מסקינן דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא פשטינן מינה בעין דעלתה בו תמרה משום דשאני התם דבידו לתקן ומ"מ אין בידו לתקן לגמרי דא"כ אפי' נראה ונדחה היה לנו להכשיר כדאמר רב אשי גבי קבל הכשר אלא שאני התם דהוי בידו לתקן לגמרי אבל הכא אין בידו כי אם בעבירה דאין ממעטין ביו"ט עכ"ל אבל הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש כולם כתבו ואם מעיטן כשר ואין ממעטין ביו"ט והשמיטו כל מאי דחילקו בש"ס בין הושחרו מערב יו"ט וכו' ומדסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא כשר וכל האחרוני' אחזו צער למה פסקו דבכל גוונא כשר ומרן ב"י תו' דטעמם הוי דכל מאי דחילקו בש"ס היינו משום דלא אסיקו אדעתייהו מתחילה מאי דקאמר ר"א בתר הכי דמותר ללקטם לאכילה כדאית ליה הושענה אחריתי וכיון שכן הו"ל בידו לתקן ולא הוי דחוי כלל כיון דאי משכח הושענה אחריתי מותר ללקטם לאכילה כדאמר רב אשי בזבחים כל שבידו לאו דחוי הוא והרב כפות תמרים הקשה עליו דא"כ אף דחוי מעיקרא לה תפשוט דשאני התם דבידו לתקן והניחו בצ"ע

ולפק"ד לא ידעתי מאי קשיא ליה דהרי מר"ן בירר דבריו דכל שקלא וטריא דהש"ס הוא לפי הס"ד דלפי המסקנא דהוי בידו לתקן אנה"נ דלא תפשוט לא זה ולא אותו אלא אי קשיא על מר"ן הא קשיא דלא הוי בידו לתקן לגמרי כמו קבל הכשר דהתם בידו אבל הכא מי יימר דמשכח הושענא אחריתי וכמ"ש הרב מקראי קדש והרבה להשיב על מר"ן בזה יעש"ב. והרב מר וקציעה גם הוא דחה דברי מר"ן ויצא לידון בדבר חדש הפך דברי מר"ן וכל הפוסקים ות"ד הוא דבשיש לו הושענא אחריתי אסור ונדחה זה מספק דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה וראוי להחמיר שיהיה פסול ולא להקל שיהיה כשר אבל כשאין לו הושענא אחריתי אז ראוי להחמיר שיהיה כשר ולא לפוטרו מן המצוה כמו בכסוי הדם שמחמרינן לחייבו בכסוי זה הוא ת"ד ולפק"ד אחר המחילה רבא קשה לי על דבריו דאם כפי דבריו למה בלולב של אשירה שבטלה פסק הרמב"ם דפסול דאי בעית בש"ס בפ' כל הצלמים דף מ"ז וז"ל בעי ר"ל המשתחוה לדקל וכו' ומוקי רב דימי באשירה שבטלה קמבעיא ליה יש דחוי אצל מצות או אין דיחוי ושם ג"כ פריך הש"ס מדתנן וכו' כיסהו הרוח חייב לכסותו וכו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומסיק דרב פפא גופיה איבעי ליה וכו' תיקו וכפי דבריו דהספק הוא דוקא כשיש לו לולב אבל כשאין לו לולב אחר ראוי להחמיר ולא לפוטרו מן המצוה והיה לו להרמב"ם לפסוק גם שם דכשר כשאין לו לולב אחר כמו הכא ועוד קשה דכאן בסוגיא דסוכה קאמר לימא כתנאי עבר ולקטן פסול דברי ר"א בר צדוק וחכמים מכשירים וכו' מאי לאו בהא קמפלגי דמאן דפסל סבר יש דחוי אצל מצות ומאן דמכשר סבר לא אמרינן יש דחוי אצל מצות וכו' ואם כדבריו היה לו להש"ס לדחות דכ"ע יש דחוי אצל מצות והכא בשיש לו הושענא אחריתי מיירי ועוד קשה דכאן בש"ס כשאמר נראה ונדחה לא תפשוט עדיין לא אסיק אדעתיה דמיירי בדאית ליה הושענא אחריתי מיירי דהא בתר הכי קאמר משום ר"א אמרו ממעטין ביו"ט ומוקי רב אשי דר"א סבר לה כאבוה דאמר דכר שאין מתכוין מותר ופריך דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ולבסוף מסיק הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחריתי מכלל דעד השתא לאו בדאית ליה הושענא אחריתי מיירי ואפ"ה קאמר הש"ס נר' ונדחה לא תפשוט היפך דברי הרב הנ"ל והרב ט"ז תירץ באופן אחר והוא דכיון דרב פפא פשיטא ליה דאין דחוי אצל מצות ור"י מספקא ליה לא שבקינן פשטותיה דר"פ משום ספקא דר"י וקי"ל דאין דיחוי במצות בין לקולא ובין לחומרא וראיה ממ"ש פ"ק דב"ק לענין חצי נזק דלרבא פשיטא לי' ולר"פ מספקא ליה ופסקינן כרבא זת"ד

והנה הרב מקראי קדש הק' עליו דראייתו אינה כלום דהתם פשיטא ליה תדע דבפרק השוכר את הפועל איתא נתן לה וכו' ופסק הרמב"ם וכו' הרי זה ספק ולא אמרינן דלר"א פשי' ליה ה"נ לר"פ גופיה מספקא ליה זת"ד והרב אבא מארי תי' דמ"ש דראייתו אינה כלום ל"ק משום דה"נ רב פפא בפי' מוכח מדבריו דפשיטא ליה כדעת התנא דאין דחוי אצל מצוות דקאמר זאת אומרת וכו' דזה הלשון משמע דפשיטא ליה וכמ"ש הרב כפות תמרים יע"ש וכמ"ש הוא מהש"ס דפ' השוכר ופסק הרמב"ם דה"ז ספק לאו ראיה היא משום דהתם הספק הוא בדברי ר"א עצמו שאמר והקרבתו הוא משום דפשיטא ליה דבהקדשתו לא. או משום דבהקדשתו מספקא ליה ובהקרבתו פשיטא ליה ולכן פ' הרמב"ם דהרי זה ספק משום דאין ראיה מדברי ר"א מאי ס"ל משא"כ הכא שדברי ר"פ ברורים הם דפשיטא ליה ולפק"ד אחר המחילה מכ"ת קצת קשה לי דמהש"ס דההיא דפ' כל הצלמים דהובא זאת הסוגיא בעצמה קאמר בהדיא כזה הלשון דר"פ גופיה איבעי ליה מפשט פשי' ליה לר"פ וכו' או דילמא ספוקי מספקא ליה דמשמע דהספק הוא בר"פ גופיה וכן ראיתי להרב הגדול מוהריט"א ז"ל בספרו הלכות יו"ט דף מ' דמריהטא דלישניה משמע דס"ל דהספק הוא בדברי ר"פ גופיה והוא הק' על דברי הרא"ש שכתב על הא דפליגי ר"ט ור"ע ביוצא דופן והבא אחריו כתב הרא"ש וז"ל והלכה כר"ע דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהתנן לקמן בפרק יש בכור יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן ע"כ והק' עליו וז"ל ועוד קשה על דברי הרא"ש שכתב דהלכה כר"ע מטעם דהוי מחלוקת ואח"כ סתם מההיא דפ' י"ב דהא יש לדחות דאין ראיה משם דאפשר דאפי' כר"ט אתיא דהא לר"ט יוצא דופן והבא אחריו שניהם ספק בכור הם ובבכור אדם שורת

הדין הוא דפטור מפדיון כיון דהוא מוחזק ואיכא