איש אמונים קעח

דהיינו במחשבה כמ"ש רז"ל כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ואגב אורחין ראיתי להרב נחלת יעקב על הרא"ם בפ' ויחי על פסוק עקרו שור זה יוסף שנקרא שור כתב וז"ל ואף על גב דדוקא בא"ה הוא דמצטרף למעשה וכו' אבל בישראל לא י"ל דהיינו דוקא כשחזר ממחשבתו ונחם על הרעה אשר חשב לעשות וכו' א"כ שפיר מעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום עכ"ל ולע"ד אחר המחילה רבה מכ"ת אינו נראה כן מהש"ס בקידושין שאמרו מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה. מחשבה שאינה עושה פרי וכו' ואי קשייא איך נחשב להם למעשה י"ל דהאי אגדה דדריש עקרו שור זה יוסף ס"ל דהשבטים לא יצאו מכלל בני נח ומאן דס"ל דיצאו מכלל בני נח ודין ישראל יש להם דריש עקרו שור סנאה כמ"ש אונקלוס אבל החילוק זה שכתב הרב לחלק בין כשניחם על הדעה ובין כשלא יצא למעשה אלא שהוא לא ניחם על הרעה ניתן לאמר לע"ד במחשבה של ע"ז שאמרו רו"ל שמצרפה למעשה היינו דוקא כשלא ניחם על הרעה אבל אם ניחם על הרעה השי"ת מתנהג עמו במידת הרחמים אפי' אם יחזור ויחטא. ובזה יתיישב לע"ד מה שמקשים על הרא"ש במס' ר"ה על מ"ש שם אני ה' קודם שיחטא וכו' והקשה הרא"ש דלמה צריך למידת רחמים קודם שיחטא ותי' בתי' ב' שהוא במחשבה על ע"ז והקשו עליו דהא בסוגיא דקדושין שם אמרו ודילמא מהרהר בע"ז הוה ואם איתא להא דהרא"ש אעפ"י שהרהר בע"ז היה צריך להתנהג עמו במידת רחמים ועוד קשה מ"ש פרו מחשבתם מחשבה שיש בה פרי מצרפה למעשה דמוכח דכל שעשה מעשה נענש על המחשבה הפך דברי הרא"ש ולפי מ"ש יתיישב שהרא"ש מדבר כשנחם על הרעה ולא בשביל תשובה אלא כשנחם על מחשבה זו מצד עצמו באיזה סיבה שתהיה שאז השי"ת מתנהג עמו במידת הרחמים שלא להענישו על זאת המחשבה עד שיעשה מעשה אבל אם לא נחם מענישו אפי' בלי מעשה אבל בשאר עבירות אינו נענש על המחשבה כלל בין נחם ובין לא נחם עד שיעשה מעשה ודו"ק. והרב אבא מארי ז"ל כתב לתרץ בעד הרא"ש באופן אחר והוא כמ"ש רש"י וחנותי את אשר אחון למי שארצה וכו' והשתא ל"ק להרא"ש דשפיר קאמר למתנהג במידת רחמים ועוד כתב תי' אחר בשם מוהר"י הלוי ז"ל לחלק בין מהרהר תמיד למחשבה במקרה פעם אחד או שתים שמ"ש הרא"ש שמתנהג עמו במידת רחמים היינו במחשבה במקרה ומה שנראה מהסוגיא שעונש על הרהור של ע"ז היינו במהרהר תמיד ועפ"ז פי' הפסוק של פרשת נצבים שאומר והיה בשומעו וכו' לא יאבה ה' וכו' דהיינו שהוא יחשוב שלעולם מתנהג עמו במידת רחמים אפי' במחשבה דע"ז ואין הדבר כן אלא לכשירצה לפי תי' הא' ולפי תי' הב' במהרהר תמיד לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ועפ"י דרכו יובן ג"כ כמ"ש לפי דרכי עוד פי' הפסוק של ישעיה שאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוד'ינו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה' ע"כ דהיינו שאומר הנביא שישובו בתשו' בין במעשה ובין במחשבה כי צריך כפרה כדי שלא יענש משום כי לא דרכיכם דרכי נאום ה' הכונה שמתנהג במידת רחמים שלא יענש כלל לעולם לא אלא הכונה היא דוקא כשירצה לתי' הא' או כשאינו מהרהר תמיד כתי' הב' ולפ"ד דהכי יובן ג"כ לפי דרכי כמ"ש והרי הוא מבואר

או אם נאמר כונת הפסוק זה באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בש"ס במס' סוכה דף ל"ג על הא דתני נקטם ראשו פסול תני וכו' עלתה בו תמרה כשר בעי ר"י נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ותיפשוט ליה מהא דתנן כיסהו הרוח חייב לכסות וכו' ואמר ר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות דר"פ גופיה מבעיא ליה מפשט פשיט ליה דאין דיחוי אצל מצות לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו ופי' רש"י בד"ה יש דיחוי אצל מצות כלום נוהגת תורת דיחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחה וכו' דתו לא הדר מחזי הכא נמי הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מחזי והשתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה וכו' עכ"ל

והנה דברי רש"י הללו לכאורה תמוהים הם במ"ש והשתא לא דייק וכו' וכמ"ש הרב כפות תמרים באורך על מי כיון רש"י לומר זה אם על ר"י ודאי דבעי בדחוי מעיקרא אם תמצא לומר דפשוט לו דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי אכתי יסתפק לו בנראה ונדחה אי הוי דחוי או לא וא"כ על הפשטן דפריך דתפשוט מההיא דכסהו הרוח ונתגלה דהוי נראה ונדחה שפיר קא פשוט משום דהדברים ק"ו ומה נראה ונדחה אמרינן דאין דחוי כ"ש בדחוי מעיקרא דאין דחוי ולכן מסיק הרב דאין אלו דברי רש"י אלא היתה הגהה בחוץ וכו' יעש"ב ולפק"ד נר' דהם דברי רש"י דכונתו היינו דבין לר"י דבעי וכו' ובין להפשטן דפריך דתפשוט מההיא דכסהו השתא לא פריך ולא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה והיינו ששם בש"ס ע"ב קאמר על מאי דאמרי' במתני' ואם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט הא חזר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרו הוא וכו' אלא דאשחור ביו"ט נר' ונדחה הוא וכו' לעולם דאשחור מעיקרא וכו' ע"כ ושם פי' רש"י בד"ה דחוי מעיקרא עדי' מנראה ונדחה דמה שלא נר' למצוה מעולם עד עכשיו השתא הוא מתחזי והוי כהקרבה שהוקדש עכשיו וכו' אבל לנר' למצוה ונדחה ממנה הוה ליה דחוי עכ"ל שנר' ברור דכונת רש"י לומר שהס"ד דהש"ס מתחילה היה שדחוי מעיקרו ונראה ונדחה שוים הם אלא שבמסקנא חידש לו דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה וזה הוא כונת רש"י כאן לומר דהסוגיא דהכא אזלא כמו הס"ד דלקמן דלא דייק בין דחוי מעיקרא לנר' ונדחה אבל אנה"נ דלמסקנא דלקמן דפשיט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי ולא נשאר לנו ספק אלא בנראה ונדחה וכן ראיתי להרב המאור שכתב וז"ל והא דבעי ר"י נקטם ראשו וכו' איכא נוסחי דכתב בהו נקטם ראשו מערב יו"ט ואנן לא גרסינן אלא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביו"ט וכו' ובגמ' אסיקנא דחוי מעיקרא לא הוי דחוי פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה וכו' עכ"ל שנר' ברור כונתו שבעית ר"י הוי בנראה ונדחה אבל בדחוי מעיקרא פשיטא ליה דלא הוי דחוי והוי כמסקנא דלקמן אבל רש"י ז"ל לא בחר בזה דרצה לקיים הגירסא כמו שיש לנו ומ"מ היוצא לנו דבין רש"י ובין בעל המאור שווים הם לענין דינא דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי ונר' ונדחה מספקא לן אבל התוס' רוח אחרת אתם שכתבו בד"ה נקטם מערב יו"ט וכו' וז"ל וכי תימא הא אסקינן גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא הוי דומיא דהכא דשאני התם דבידו ללקט ואפי' בקדשים מכשירים מהאי טעמא בפ' כל הפסולין וכי' ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מינה וכו'