איש אמונים קעד

מתבטל מהשותפות השכר לעצמו זת"ד ולפק"ד אחר המחילה רבא לא זכיתי להבין דברי קדשו שכתב שיש לחלק בין אומנות לסחורה כנר' מדבריו שלעולם הדין שוה בין המשיב לחבירו בחנות ובין בשותף שבשניהם לא יעסוק באומנות אבל בסחורה אחרת ממעות עצמו יכול הוא להתעסק והריוח הוא לעצמו וזה ליתא שהרי בהדיא שנינו בסיפא דתוספתא והביאה הנ"י והרא"ש בפ' א"נ ורי"ו בנכ"ז ח"א וז"ל ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח או מכר השכר לאמצע וגם הרמב"ם פסקה בפ"ז מה' שותפין וליכא למימר שגם התוספתא יפרש הרב בדרך זו שלא יהיה לוקח ומוכר ממעות השותפות בדברים אחרים דמלבד דהדברים מוכרחים דסיפא הוי דומיא דרישא דכמו דברישא קתני לא יעסוק באומנות היינו באומנות שלו גם סיפא בהכי משתעי דלא יהיה לוקח ומוכר אפי' ממעות עצמו ועוד שהרי הרא"ש ורי"ו כתבו וז"ל ואם לקח במעותיו חצי השכר לבעל החנות כאלו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ"ל הרי בפי' שהם מפרשים התוספתא דהוי אפילו במעות עצמו שאם לקח ומכר השכר לאמצע ומ"ש על מר"ן לע"ד לא קשייא דמה שהקשה דמאי לפיכך שכתב הרמב"ם כונת הרמב"ם הוא שכל דינים אלו שכתב נלמדים מדין הנותן מעות לשלוחו וכו' וא"כ כונתו הוא כך לפיכך שאמרנו שכל המשנה מדעת חבירו בדבר שמקפיד עליו חייב לשלם לפיכך וכו' שגם כן שם דינו הוא כך כמ"ש ואדרבא לע"ד דלפי פי' שמ"ש הרמב"ם ולא יעסוק בסחורה היינו ממעות השותפות שאם נתן לו מעות על דעת לקנות חטים לא יקנה שעורים קשה למה חזר הרמב"ם לכתוב דין זה דהנותן מעות לחבירו לקנות חטים וכו' דהיינו רישא ממש דלא יעסוק בסחורה אחרת ולמה כפל הדברים ומ"ש עוד מלשון הרמב"ם שכתב השכר לאמצע כמו שיתנו שניהם בשכר שאם התנאי היה ליקח חצי או שליש או רביע גם זה שעסק במעות עצמו נעשה כמו שהלוה מעותיו לשותפו וצריך ליתן לו השכר כמו שיתנו בשכר בתחי' גם מה שדקדק דלמה כתב זאת הבבא באמצע והיה לו להביאה כתחילה או בסוף גם זה איפשר להליץ בעד מר"ן שלפי האמת כל הבבות שכתב עולות בקנה אחת וטעם אחת להם שכל המשנה מדעת חבירו בדבר שמקפיד עליו אז חייב לשלם ההפסד והשכר לאמצע וא"כ אין לדקדק בסדר כתיבתם

והנה הרב פרישה שם בסי' קע"ו גם הוא פירש בדברי הרמב"ם כהמוהר"י יפה ז"ל והוסיף להקשות על דברי הב"י ממ"ש הרמב"ם שם באותו פרק וז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כאחד אלא מוכר אלו בפ"ע וכו' ע"כ והיא תוספתא בירו' ופסקוה כל הפוסקים זולת הראב"ד שם בהשגות כמש"ה ומ"ש שם הרב כ"מ שלח ידע טעמו ואיפשר לומר שטעם הראב"ד יהיה זה דכיון שאמרנו שאסור לו להשותף להתעסק בסחורה אחרת א"כ איך רשאי לקנות ולמכור לעצמו ולפי דברי הר"י יהיו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי וליכא למימר דדוקא מאותו המין רשאי ליקח משום דאין מבטל בו זמן שבשעת שקונה להשותפות קונה גם לעצמו משא"כ כשקונה סחורה אחרת דהרי הב"י בעצמו כתב בי"ד סי' קע"ז דמ"ש הרמב"ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין רבותא קאמר דה"א דאסור משום דמשתדל במכירת עצמו יותר משל שותפות וכ"ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר באופן דגם הרב פרישה דחה דברי מר"ן ופי' דברי הרמב"ם כמוהר"י יפה ז"ל אלא שהוא ז"ל מחלק בין משיב חבירו חבירו בחנות ובין שותף יע"ש עוד ראיתי מקשים על מר"ן ממ"ש הרמב"ם שם ולא ישתתף עם אחרים וכו' אבל אם נשתתף עם אחר בממון עצמו אם פיחתו פיחתו לעצמו ואם הרויח הרויח לעצמו עכ"ל וכתב מרן ב"י וז"ל ונ"ל דכשניהם אינם שותפים אלא בסך פ' עסקינן ואיצטריך סד"א כיון דאין לו להתעסק בסחור' אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהיה הריוח לאמצע קמ"ל עכ"ל וצ"ל מ"ש דכשמתעסק בסחורה אחרת ממעות עצמו הוא לבדו הריוח לאמצע מפני שמתרשל מהשותפו' וכשמתעסק עם השותף הריוח לעצמו ועין להרב כנה"ג בהגהות הב"י שדחק עצמו ליישב דברי מר"ן ודבריו דחוקי' כמש"ה

וראיתי להרב כנה"ג שם שהקשה על מר"ן דאיך כתב דהרמב"ם למד מהתוספתא הזאת דהמשיב את חבירו בחנות דלא יעסוק בסחורה אחרת ואם עסק השכר לאמצע הרי גבן האומן העוסק באומנות והוא המלמד לא הוי דינא הכי דהרי התם לא קאמר דאם עסק דהריוח לאמצע אלא דאם יעסוק לכתחילה ומטעם איסור נגע בה אם עסק הריוח לעצמו ועוד הק' עליו דלמה לא הביא מסיפא דתוספתא דתני ולא יהי' לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח או מכר השכר לאמצע דהוי דומה כדומה למ"ש הרמב"ם ועוד דקשה עליו דנר' מהתוספתא הפך דברי הרמב"ם דהא בתוספת' מסיימינן בהך חלוקא ואם היה עמו בחנות מותר ופסקו הרמב"ם בפ"ז מה' שותפין וכיון שכן אין נלמד דין הרמב"ם מהתם כיון דהכא עומדין השותפין זע"ז ומסיק הרב אך קשה למוהרשד"ם סי' קס"ח שכתב דכיון דהרמב"ם סובר דאפי' בממון עצמו השכר לאמצע י"ל שגם הרי"ף והרא"ש סברי כן דלפי זה חלוק הרב בעל הטורים עם אביו הרא"ש שהרב בעל הטורים לא הביא דברי הרמב"ם מפני שחולק עליו כמ"ש הב"י ותו קשה לפי מ"ש דמאי דקתני בתוספתא לא יעסוק באומנות מפני האיסור אבל אם עסק הריוח לעצמו והרב ז"ל בב"י ומוהרשד"ם אינם מביאים אלא מסיפא דתוספתא א"כ איך מביא מוהרשד"ם ראיה לנדון שלו דלא הוי סרסרות כמו אומנות גם על מוהרש"ך סי' קס"ו מח"א קשה שנשאל על ג' שותפין שנשתתפו והתנו בניהם שהשנים ישבו בחנות והשלשי ישלח להם סחורות ממקומו למכור בחנות. והשנים שנשארו פה אחד מהם נתעסק בעסק המובשירליק והריוח והאחר עשה יין והרויח ותובע השלשי חלקו ממה שהרויחו והשיב הרב דהדין עמו מהא דתני' בתוספתא המושיב את חבירו וכו' מפני שאין עיניו על החנות וקשה על הרב ממ"נ אם מרישא דברייתא מייתי ראייה הרי אין שם ראייה שהריוח יהיה לאמצע ואם מסיפא דברייתא מייתי ראייה אין שם ראייה לנדון שלו דהמובשירליק דמי לאומנות שאינו מרויח אלא בנופו וכו' גם על מוהרי"ט בס' שארית יהודה שכתב בראובן ושמעון שנשתתפו לזמן קצוב וראובן הרויח בביתו בבגדים שעשה תוך זמן השותפות ותובע שמעון חלקו שנשתכר בבגדים שהדין עם ראובן שלא לתת חלק לשמעון שלא יצויר שאם ח"ו היה מפסיד ראובן בבגדים הפסיד לעצמו ועכשיו יחלוק הריוח עם שמעון וקשה דמה יענה הרב למה ששנינו בתוספתא ולא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ומפרשי לה הרא"ש ורי"ו אפי' ממעות עצמו ושמא הרב ז"ל יתרץ דשאני נדון התוספתא שמכר דברים אחרים בחנות השותפות משא"כ בנדון הרב שמשתכר בביתו זת"ד ולע"ד זה החילוק שחילק בין מוכר בחנות למשתכר בביתו קשה דכיון דכל הטעם מפני דכשעוסק בדברים אחרים מתבטל מן השותפות