איש אמונים קסב

תנאי בטל עד דיאמר להפך

או אפשר לומר מטעם אחר דלא הוי מעש"ב משום דכל האיסור הוא משום דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכל דתלה התנאי בנדרו למר כדאית ליה דהיינו התו' ודעימיה כשהזכיר התנאי תחילה ולמר כדאית ליה דהיינו הרמב"ן ודעימיה כשאמר ע"מ תו לא מקרי דבר שבחובה כיון שתלה נדרו בהכי וראיה לדבר מההיא משנה דתודה דהביא הרב כ"מ דאמרו דאם אמר הרי עלי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין או אם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כפי נדרו ובודאי שהטעם שאינו דבר שבחובה ולא נתחייב אלא כפי נדרו וא"כ ה"ה הכא דהוי טעמא הכי ולא הוי מתנה עמש"ב

איברא נשאר לנו לברר מ"ש הרב משפט צדק ח"א סי' ט"ו וז"ל והנה קשה לע"ד טובא דרש"י איך כתב וכו' דאחר דאמר הריני נזיר כבר הוא נזיר וכי אמר ע"מ לאו מילתא שהרי בפ"ב דנזיר אמרינן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש או' נזיר וב"ה או' אינו נזיר ופרש"י ב"ש וכו' נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרות לא אמר כלום וב"ה אומרים אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרת ודבילה וא"כ איך כתב פה רש"י טעם דקאמרי ב"ש התם דלא קי"ל כוותייהו דב"ש רק כב"ה והכא משמע דהלכתא היא הך דהרי הביאו הפוסקים האי דינא כמ"ש ע"כ ודומה לזה ג"כ הקשה הרב ראשון לציון ממשנה אחרת מההיא דתנן בפ"ב דנזיר האומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולדה לו בת אינו נזיר ואמאי נימא כיון דאמר הריני נזיר נתחייב וכשיאמר לכשיהיה לי בן לאו כל כמיניה להתירו והגם שנולדה לו בת כבר נתחייב ותי' הרב וז"ל וי"ל דלא אמרי' הכי אלא כשמתנה עמש"ב כגון הכא דאמר וכו' ואגלח ממעות מעשר ואצא חובת חגיגה אבל כל שאינו מעש"ב לא אמרינן הכי עכ"ל ולפי תי' היה מתיישב גם הקו' של מ"צ אבל כבר כתבנו שמדברי הראשונים נר' דאינו משום מעש"ב וכמו שהוכחנו בכל מ"ש וא"כ לכאורה קשה ב' משניות הללו ולפקע"ד נר' לומר כדי דלא תקשי דבשלמא כשהתנאי הוא בגוף הנדר כמו זה שאומר אם יולד לי בן יהיה נזיר ואם לאו לא יהיה נזיר כלל וכן נזיר מן הגרוגרות וכו' היינו שלא נכנס בכלל נזירות כלל וא"כ לא קבל עליו הגדר כלל ותחילתו נר' שכונתו היה כמו שפי' ולכן אמרינן אינו נזיר אבל כשתנאי הוא בפני עצמו ואינו תלוי בנדר כגון זה שאומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא ידי חובת חגיגה או הרני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שהנדר הוא נדר גמור והתנאי הוא בפני עצמו אז אם לא נשמר לומר התנאי קודם הנדר אמרינן כיון שכבר נדר ונתחייב אעפ"י שפי' בסוף שע"מ כך נדר לאו כל כמיניה כיון שהתנאי אינו בגוף הנדר אלא בפני עצמו וכמ"ש

ואגב אורחי ראיתי להרב משפט צדק שם בסי' הנז' שהקשה על הרמב"ם שכתב בפ' י"ד מה' מעה"ק וז"ל כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה וכו' שאקרבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא ואם הקריבה באותו בית יצא והרי הוא כמי שנדר עולה ע"מ שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על עלייתה בחוץ עכ"ל וכתב עליו הרב הנז' ותורף דבריו הוא דכיון דחייב משום עליה בחוץ א"כ מה שאמר זה שאקריבנה בבית זה הוי מתנה עמש"כ וא"כ נימא דתנאו בטל ואם הקריבה באותו בית לא יצא ולא יהא כמו שנדר בעולה ע"מ שלא יתחייב באחריותה דהתם תנאו קיים מה שאין כן הכא דתנאו בטל דהוי מעמש"ב מאחר שענוש כרת על עלייתה זת"ד והניחו בצ"ע ואחר המחילה רבא מכ"ת לא ידעתי מאי קשיא ליה שהרי בש"ס במנחות כבר מפורש בהדיא דזה הוי כמו הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה וכל כמה דקטלה כבר יצא ידי נדרו אבל מ"מ חייב הוא משום שחוטי חוץ משום שכבר קרא עליה שם עולה ולכן מתחייב וכן פי' רש"י שם עוד הקשה הרב מ"צ שם על מה שפסקו הפוסקים על ש"מ שאמר תנו מנה לאיש פ' וישא את בתי הרי הם שתי מתנות לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא את הבת יקח אבל אם אמר יקח את בתי ותנו לו הרי זה תנאי ולא יזכה במעות עד שישא את הבת והקשה הרב ז"ל דכיון שלא כפל התנאי נימא שהתנאי בטל והמעשה קיים יעש"ב שהאריך בזה ולע"ד אחר המחילה מכ"ת נר' דלא ראה דברי הרמב"ן שם במלחמות שכתב דאין אנו צריכים למשפטי התנאים בש"מ וכן כתוב בשמק"ו שם וכו' וא"כ עלו כהוגן דברי הראשונים

והנה מוהרש"ך ז"ל שם הביא משם חכם אחד שדקדק מדברי הרי"ף שכתב שם שהם שתי מתנות שלא כתב הרי"ף זה אלא בברתיה שבידו ליתנה לכל מי שירצה אבל בברתא דחבריה שאין בידו ליתנה לכל מי שירצה יודה הרי"ף שהכל חשוב מתנה אחת ואדרבא כוונתו היא ליתן ניתנה לבת ואם יקח אותה זוכה בנכסים ומוהרש"ך חלק עליו וס"ל דל"ש בין ברתיה לברתיה דחבריה וכו' ובזה פי' הרב טירת כסף כונת הפסוקי' הנ"ל דהנה שרי א"ה שלמעלה נתנו מתנות כדי שיקחו ישראל את התורה והו"ל כאומר תנו מנה לפ' וי שא ברתיה דחבריה דלדעת החכם הנז' אי לא נסיב לא שקיל ולכן כשחטאו ישראל נטלו מהם המתנות וזה אומרו וזרח משעיר וכו' אבל אלו המתנות דינם כמו אף חובב עמים שהיא המתנה של א"י שנתנה לשבטים שנקראו עם אבל שבט לוי לא נקרא עם ולא היה לו חלק בארץ ואם יחטאו יקח מהם הארץ ולע"ד יובן בזה הפסוקים שכתבנו בפ' יתרו שאומר ועתה אם שמוע תשמעו וגו' דהכונה נאמר ועתה קודם שנתן להם המתנה עשה להם התנאי דהוי כמו לינסוב ברתי ותנו לו דאז אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ולכן אמר אלה הדברים אשר תדבר לא פחות ולא יותר כדי שלא יהפוך הסדר ויהיה כמי שאמר תנו מנה ולנסוכ ברתי דאז זוכה במתנה אף שלא ישא הבת וכמ"ש

מעתה נחזור למאמר הנצב פתח השער דאמר ר"ח מאי דכתי' וכו' למה נמשלו ישר' לתפוח וכו' והנה הרב מר זקני זלה"ה בכתבותיו כתב לתרץ וז"ל דזה הפסוק הוא כנגד הקב"ה שאמרוהו ישר' והוה ליה לאתויי טפי פסוק וריח אפך כתפוחים וכו' אמנם נר' לע"ד במ"ש רז"ל שבכל לשון שקלסו ישר' להקב"ה חזר הקב"ה וקלסן לישראל כגון בדבור א' וכן הרבה א"כ אעפ"י שפסוק זה קלסו ישראל להקב"ה ואמרו כתפוח וכו' א"כ כידוע שהקב"ה חזר וקלסן בזה הלשון א"כ שפיר דייק מפסוק זה שנמשלו לתפוח ואפשר שזה הוא כונת התוס' ואפ"ה הקשו דטפי הוה להו למדרש מריח אפך וכו' כאומר בשלמא אם לא מצינו פסוק וריח אפך וכו' ה"נ דשפיר הוה מצי למדרש מזה הפסוק שנמשלו ישר' לתפוח מאחר שקלסו להקב"ה ובודאי שגם הקב"ה חזר וקלסן בזה הלשון אמנם כיון דמצינו שהקב"ה קלסן בפי' טפי הוה ליה למדרש מריח אפך כתפוחים ובזה מדוייק מלת טפי דכתבו התוס' וכדי לתרץ קו' התוס' הנז"ל נר' שאפשר שבחר בעל המאמר בזה הפסוק ומפני שהוא דורש פריו קודם לעלי' ותפוח נקרא