איש אמונים קסא

בשי"ן כגירסת הרמב"ם משום דאלת"ה קשה הקושיות הנ"ל דמאי בעי ר"ל דלא ראה מתני' וגם ר"י אמאי לא משני ליה הכי אבל אי גרסינן בשי"ן א"ש דבעי ר"ל בשי"ן ובע"מ ופשיט ליה ר"י מסברא דנפשיה דאין לחלק ובע"מ ובשי"ן ג"כ לאו כל כמיניה למיהדר ביה ומ"ש מרן דוגמא לדבר וכו' ר"ל למסקנא דכבר פשיט ליה ר"י דאין לחלק בין שי"ן וע"מ ובין וי"ו גם בפ' התודה הוא כך דאין לחלק ומ"ש מרן ובזה נסתלקה השגת ה' ראב"ד כוונתו כמ"ש דגם הראב"ד צריך שיודה בזה דאם לאו קשה עליו מה שהקשינו ואפשר שכוונת מרן יהיה באופן אחר והוא ששם בפ' התודה אמרו שהט' שחייב בלחמי חולין מפני שהלחם נגרר אחר התודה וכשאמר הרי עלי תודה מן החולין הרי נתחייב גם בלחם שהוא נגרר אחריו ואינו יכול לחזור עליו וא"כ אפי' הראב"ד מודה שם דאפי' אמר ע"מ ובשי"ן לא מהני כיון דאמר הרי עלי תודה כבר נתחייב גם בלחם כיון שהוא נגרר אחר התודה אבל מ"מ ר"י אינו יכול לפשוט משם דדילמא שאני התם דמפני שהלחם הוא נגרר אחר התודה מפני זה לא מהני ופשיט מסברא דנפשיה ולזה כתב מר"ן דוגמא לדבר מפני שאינו ראיה גמורה שיש לדחות כמ"ש אבל לעולם דהשגת הראב"ד נסתלקה דלדבריו ק' כמ"ש באופן דלדעת הראב"ד הוא דאם אמר שאצא בה מהני תנאה והנה הרב לח"ם הקשה על הראב"ד דלמה לא השיג על הרמב"ם גם בה' נזיר שכתב שאפי' אמר ע"מ לא מהני ואינו מגלח ממעות מעשר ותירץ וז"ל ואולי דאית ליה להראב"ד גבי נזיר שאני דאין יכול להתנות ע"ז דכיון שחל נזירותו ונהג בו לא מצי מביא קרבנותיו מן המעשר אבל הכא לא עשאן תודה אלא בתנאי כך עכ"ל ולע"ד אחר המחילה רבה מכ"ת לא זכיתי להבין כוונתו דמה הפרש יש בין הנזיר והתודה וכי מי לא. עסיקינן דתכף שנדר קודם שנהג נזירותו צריכים אנו לדעת אם הנדר הוא נדר או לא שלדעת הראב"ד שכיון שאמר ע"מ מהני התנאי א"כ גם בנזיר תכף שנדר ואמר ע"מ אנו או' לו נהוג גזרותיך ע"מ לגלח ממעות מעשר ומלבד כל זה נראה מן הש"ס ומן הפוסקים כולם שאין הפרש בין נזיר ובין תודה שבשניהם שוה הדין וכן כתב בהדיא הרבמ"ן בס' המלחמות שגם הוא אזיל בסברת הראב"ד שאם אמר ע"מ מהני ומגלח ממעות מעשר וא"כ. ודאי דהראב"ד כך סובר ומה שלא השיגו שם בה' נזיר נלע"ד לומר דסמך על מה שכבר השיגו שם בהל' חגיגה אפי' שאמר שאצא בה לבד כ"ש כשאמר ע"מ שמהני ופשוט וכן מצאתי למהרש"ך בח"ב בנוספות סי' כ"ב שגם הוא דקדק על הראב"ד כדברי הרב לח"ם ובתחילה רצה לחלק בין נזיר לאומר הרי עלי תודה ולבסוף כתב אבל מה אעשה והרמב"ן השוה מידותיו האומר הרי עלי תודה לאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר באופן שיצא לנו שהדבר במחלוק' שנוי מערכה מול מערכ' שלדעת רש"י והתו' והרמב"ם אפי' אמר שאצא שאגלח או ע"מ שאצא שאגלח נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח והראב"ד סובר שאם אמר ואצא ואגלח אזי נדור ואינו יוצא ואינו מגלח אבל אם אמר שאצא שאגלח או ע"מ אזי יוצא ידי חובת חגיגה ומגלח ממעות מעשר והרמב"ן בספר המלחמות הוא סובר כס' הראב"ד שכתב עמ"ש המאור על ההיא עובדא דההוא גברא דא"ל הבו ליה ארבע מאות זוז וכו' וז"ל פי' הרי"ף בפ' מ"ש לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין ברתא וכו' וי"מ משום דתנאי שקדמו מעשה אינו תנאי ודעתינו נוטה לזה הפי' וכו' עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן וז"ל אמר הכותב א"כ מה בא ר"פ ללמדנו וכו' אלא ודאי כדברי רבינו הגדול ז"ל ודומה למה שאמר ר"י נדור ואינו יוצא ואינו מגלח דהתם נמי טעמא דמילתא משום דכיון דלא אמר ע"מ שאצא ושאגלח לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך שאילו אתר מ"מ ודאי יוצא ומגלח כאותה ששנינו שאגלח בבית חוניו יצא וכו' עכ"ל. ומהרש"ך שם כתב דמדברי התו' דפ"ב דנזיר שהקשו שם וז"ל וא"ת הא אמרי' הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה עמש"ב וכו' וי"ל דמשמעות לשונו ב' דברים משמע מקדש ואם גילח בחוניו לא יצא ומשמע גמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשיה ואז גילח בחוניו יצא דמקדש הוי חולין בעזרה ונזירותיה מיתלא תלי אי מגלח במקדש אגלאי מילתא דבנזירות מעליתא איכוון וע"מ דאמר לאו כלום הוא ואי מגלח בחוניו גליא מילתא דלצעורי אכוון עכ"ל וכתב הוא ז"ל דברי התו' הם מוכרחים דל מהכא משהקשו הם אכתי איכא לאקשוי דאיך יתכן לומר דאם אמר הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גילח בבית חוניו יצא דמה טעם לומר שאם גילח בבית חוניו אם נאמר דלצערא בעלמא איכוון א"כ היכי אמרי' יגלח במקדש דהא הוו חולין בעזרה וא"כ יש לתמוה על הרמב"ן דקאמר דאם אמר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר דהוי נזיר ומגלח ממעות מעשר כיון דהתנה דדמי לההיא דע"מ שאגלח בבית חוניו דהא איכא לפלוגי טובא דהתם מתלא חלי גזרותיה כמ"ש התו' וא"כ יראה דבנ"ד דאמר הריני נזיר שאגלח ממעות מעשר הוי מעש"ב ודין הוא דיהיה המעשה קיים והתנאי בטל וכן יש לתמוה על התוס' שכתבו דטעמא דהאי מילתא דהריני נזיר וכו' דכיון דאמר הריני נזיר נתחייב דאמירה לגבוה כמסי' להדיוט ולאו כל כמיניה לבטל דבריו דאמאי אצטריך למינקט האי טעמא דילמא דטעמא דמילתא הוי משום מעש"ב זת"ד ז"ל והאריך ה' ז"ל ולבסוף העלה בקו' בין להרמב"ן ובין להתו' כמ"ש

ולפקע"ד אחר המחילה מכ"ת נר' לי דזה אינו מתנה עמש"כ מב' טעמי' חדא דמעש"ב אינו אלא כשמתכוון לעבור על ד"ת אבל כשחושב דמצוה קא עביד אינו מעש"ב וכמ"ש התו' בהדיא בכתובות ד' נ"ו בד"ה הרי זו מקודשת דכתבו וז"ל והא דאמרי' בסוף האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא וכו' ואמאי הרי מתנה על מש"ב ותי' דלא אמרי' מתנה עמש"ב אלא דנתכוון לעקור דבר תורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוון לעקור ואית לן למילף מתנאי בגוב"ר עכ"ל וכפי דבריהם אלו גם כאן י"ל דכיון דזה חושב דמצוה קא עביד ולא לעקור מ"ש בתורה נתכוון וא"כ אינו מעש"ב ובזה יעלו דברי הראשונים כהוגן דמדברי כולם נר' דליכא משום מעש"ב דהרי התו' ילפי דאם אמר להפך דמהני מההיא דההוא גברא דבסמוך ואם איתא דכאן שייך מעש"ב מה ראיה מייתו מבסמוך שאני התם דליכא מעש"ב ולפיכך מהני בדאפיך אבל כאן אפי' דאפיך לא מהני דהוי מעש"ב אלא ודאי דפשיטא להו להתו' דליכא מעש"ב וילפי שפיר מהתם גם מדכרי הרמב"ן והראב"ד מוכרח ג"כ דכתבו דאם אמר ע"מ מהני ומגלח ממעות מעשר וגם מצאתי יותר הדבר מפורש בדברי השי' מקובצת על מס' יו"ט להרב בצלאל וז"ל י"מ דהוי מעש"ב התנאי בטל והמעשה קיים ולפ"ז אפי' אמר ע"מ הוי הכי ואינו מחוור דאם אמר ע"מ יוצא ידי חובת חגיגה ומגלח ממעות מעשר עכ"ל הרי להדיא דמשום מעש"ב ליכא ואם אמר ע"מ הנדר קיים בדעת הרמב"ן והראב"ד וה"ה לדעת התו' צ"ל דליכא משום מעש"ב אלא דאפי' אם אמר ע"מ סוברים הם דהוי