איש אמונים קס

והראיה שהרי מ"ה נתאוו בה ואם לא היו יודעים מ"ה שהשכר הוא הרבה כנטירותא דדהבא לא היו מתאוים לה וכמ"ש מהר"י קצבי שאינם יכולים לטעון טענת אונס מפני שאינו אונס חדש להם כיון שהיו במצרים והוי דומיא דצדקיהו דכבר היה במאסר וכו'. ובזה פי' הר' אבא מארי ז"ל כו' הפסוקים ה' מסני בא וזרח משעיר למו וגו' אף חובב עמים וגו' תורה צוה לנו וגו' והכוונה שבא לומר שלא תאמר שיש להם טענת אונס שלא ישלטו אה"ע שהרי אף חובב עמים כמו שתרגם אונקלוס ז"ל בגבורה אפיקנון ממצרים שאינו אונס חדש לכם וא"כ התורה צוה לנו משה מורשה שחזר להיות כדין ירושה שאין לה הפסק ואינם יכולים לטעון טענת אונס זה ת"ד. ולע"ד נראה לפרש באופן אחר בהקדים מ"ש ה' החסיד נאות יעקב שישראל אינם יכולים לטעון טענת אונס כיון שאבותינו הקדושים כבר קיימו את התורה ונמצא שישראל חייבים הם לקיים מה שכבר קיימו וקבלו אבותם ואין אומרים אנוס למי שאונסים אותו לעשות מה שהוא חייב וכמ"ש בספרו באורך וכתב עוד שמה שאמרו ישר' נעשה ונשמע הוא להורות זה ולומר עד שלא שמענו כבר עשו אבותינו וחייבים אנחנו לקיים מה שקבלו אבותינו וליכא אונס כלל למה שכבר חייב זת"ד. וזה נלע"ד כו' הכתו' הנ"ל ה' מסני בא וזרח משעיר וכו' דר"ל שנתן תורה לישר' ושמא תאמר יש טענת אונס בדבר לכן אמר תורה צוה לנו משה מורשה שכבר ירושה היא להם מצד אבות העולם וחייבים הם וליכא טענת אונס כלל

ועפ"י מ"ש לעיל שישר' יש להם דין בנים ובזה זכו בקבלת התורה ונצחו את מ"ה שהיו טוענים דב"מ ויען שלגבי הכן ליכא האי דינא נלע"ד כוונת דכוונת התנא חביבים ישר' וכו' כמ"ש לעיל בדרוש שבת תשובה עי"ש

והנה הרב טירת כסף פי' כו' הכתו' הנ"ל באופן אחר והוא בהקדים מ"ש בש"ס במס' יו"ט די"ט וז"ל ב"מ ר"ל מר"י הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הרי עלי נזיר ואגלח ממעות מעשר מהו אמר ליה נידור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפ' ולינסוב ברתי אמר"פ ד' מאות שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר להו הבו ליה ולנסיב אבל אי אמ"ל לנסיב ברתי והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ע"כ. ופירש"י בד"ה נזיר ואינו מגלח וז"ל דכיון דקאמר הרי עלי נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא ע"כ. וכן כתבו התו' ז"ל וז"ל נזיר ואינו מגלח ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר הבו ליה ד' מאות ולנסיב וכו' וכן פירש בקו' שפירש טעמא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא עכ"ל. וצריך להבין בדברי התוס' הללו שכתבו אבל אי אמר איפכא ע"מ וכו' לא מאי כוונתם דאפשר לומר דכוונתם הוא דאי אמר איפכא אזי הנדר אינו נדר ופטור לגמרי וכזה נראה שהבין בכוונתם מהרש"ך בח"ב בנאספות סי' כ"ב אלא שהק' בזה דמאי ראיה מייתו מבסמוך דקאמר וכו' דממקום שבאו הוא להפך דשם התנאי קיים אי נסיב שקיל. ונדחק ליישב כוונתם כמ"ש המעיין שם באורך ואפשר לומר דכוונתם הוא דאי אמר איפכא אזי הנדר הוי נדר ויעשה כפי נדרו ויצא ידי חגיגה ויגלח ממעות מעשר וכן נראה שהבין בכוונתם מרן בכ"מ בהלכות נזירות פ"ה ה' ח' עמ"ש הרמב"ם הריני נזיר על מנת שאגלח מרעות מעשר הרי זה נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין ע"כ. וכתב מרן בכ"מ וז"ל ואי [אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר וכן כתבו התו' עכ"ל וכתב עליו מהרש"ך שם וז"ל ואני מגמגם ומפקפק כי יראה לע"ד דוחק לפרש דברי התו' כמו שפי' הר' עכ"ל והרב אבא מארי כתב עליו וז"ל ויראה שכל הדוחק הוא ממ"ש התוס' בקיצור אבל אי אמר איפכא לא דמשמע דאי אמר הכי אינו נזיר ולע"ד טפי עדיף לסבול קצה דוחק זה ולפרש שהכוונה הוא שאין הדין כן אלא דהוי נזיר ויגלח ממעות מעשר מלפרש כפי' מהרש"ך דק"ל דממקום שבאו מוכח להפך ומדרך שכתב ליישב זה הוא דחוק עד מאד וכמ"ש הרב ז"ל עצמו עכ"ל. ולע"ד נר' דיש לי להביא ראיה לפי' זה ממ"ש פסקי התוס' וז"ל אמר תנו מנה לפ' ולנסיב ברתי חייבים ליתן לו אף אם לא יקחנה אבל אם אמר לנסוב ותנו לא עכ"ל. ושם מוכח שהכוונה שכתבו לא הוא לומר שאין הדין כן וכן בדברי התו' נר' שהכוונה היא לומר שאין הדין כן וכמ"ש הרב אבא מארי ז"ל ונמצא שלפי ס' רש"י והתו' אם אמר הרי עלי תודה או הריני נזיר אפי' אמר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה או ע"מ שאגלח ממעות מעשר נדור ואינו יוצא ואינו מגלח אלא ממעות חולין

והרמב"ם ג"כ נראה דקאי כסברה זו דכתב בה' חגיגה וז"ל הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגינה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה עכ"ל ובהל' נזיר כתב האומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר הרי הוא נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין עכ"ל אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו בה' חגיגה וז"ל א"א בספרים שלנו ל"ג שאצא אלא ואצא בה דלאו כל כמיניה לצאת בה אע"ג דמפרש אבל אמר שאצא בה יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר עכ"ל וכ' מרן בכ"מ וז"ל וגירסת רבינו הוא שאצא בה ואעפ"כ אינו יוצא בה דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב. בתודה וכי הדר אמר שאצא בה ידי חובת חגיגה לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו בפרק התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב"ד עכ"ל ודבריו הם תמוהים כמו שתמה עליו ה' משפט צדק ח"א סי' ט"ו דמה ראיה מביא מהא דתנן בפ' התודה דשאני ההיא שאמר ולחמה בוי"ו תאמר שאם היה אומר שאביא לחמה מהמעשר נאמר דאדעתא דתנאי זה נדר ועוד הקשה עליו דבשמעתין דקאמר בעי ר"ל מר"י וכו' דמאי בעיא היא וכי לא ידע מתני' דפ' תודה דהגם שאומר ולחמה מן המעשר חייב להביא מן החולין וגם למה לא משני ליה ר"י מתני' היא נר' דמנפשיה קאמר ליה

איברא דלפי פי' רש"י שבשאומר ע"מ וכן בשיטתו אזלי התו' אתי שפיר בעית ר"ל משום דבההיא דתודה לית ע"מ אבל למר"ן דמביא ראיה משם ומשווה הדברים קשיא. וראיתי להרב אבא מארי ז"ל בספר דרשותיו כ"י שתי' לזה וז"ל דבשלמא בואצא כה יש לחלק בין ואצא לשאצא דבאומר ואצא נר' כאילו הוא אומר מדעתו לצאת אף שכבר נדר ולהכי לא מהני משא"כ באומר שאצא דאדעתא דהכי נדר והו"ל כאומר ע"מ אבל בההיא דפ' התודה אפי' באומר ולחמה מן המעשר ניכר הענין שהוא ע"ד כן נדר מדהוצרך לפרש בתחילה תודה מן החולין ולא אמר סתם כיון שמצינו שם דלא מהני תנאה אעפ"י שמוכיח הענין שע"ד כן נדר ה"ה בשאצא שאעפ"י שמוכיח הענין שע"ד כן נדר לאו כל כמיניה ע"כ ולע"ד אחר המחילה רבה מכ"ת נ"ל דעת מרן ברור דמשם מכריח דודאי גירסתו היא