איש אמונים קנו

בשם ראב"ן ז"ל לגבי חזקת הישוב. אבל מהרשד"ם ז"ל סי' זכ"ר נשאל על מי שברח מחמת הבע"ח אם איבד חזקתו והשיב דודאי איבד חזקתו מההיא דאמרי' בפ' המפקיד ד' ל"ט ע"א אמר ר"ן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו ורב נחמן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי ופריך בורח מחמת מאי אילימא מחמת כרגא יצא לדעת הוא אלא מחמת מרדין. נמצא דאם ברח מחמת חוב כרנא יצא לדעת מיקרי יע"ש. ובסי' רמ"ד כת' דאם יצא הוא ואשתו מן העיר מיקרי עקירת דירה אב אם האיש הלך לבדו והניח אשתו שם לא איבד חזקתו

אשר בזה פי' הרב גדולת מרדכי ז"ל בד' ס"ד ע"א כוונת הפסוק ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן. דהכוונה דיעקב אע"ה היה חושש שמא כיון שעקר דירתו הוא וכל בני ביתו וכל נכסיו א"כ איבד חזקת הישוב מארץ ישראל ולזה הוכרח לגלוי דעתו כמ"ש ה' מהרח"ש ז"ל וז"א לגור כארץ באנו ולא להשתקע כי לא באנו רק מסיבה כי כבד הרעב וזה מיקרי יצא לאונסו ועת"ה לפי שעה ישבו נא עבדיך בארץ גושן ודפח"ח יע"ש שהאריך למעניתו

ואפשר דלזה הוצרך הקב"ה להבטיחו ליעקב אע"ה אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. יען ראהו שהיה מצטער שמא יפסיד חזקת הישוב ומשו"ה היה מתיירא לצאת מא"י ולזה אמ"ל אל תירא שלא תפסיד חזקת הישוב והרי די בגילוי דעת לבד שיצאת ע"מ לחזור ואנכי אעלך גם עלה ודו"ק

עוד נקדים מ"ש הרב מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קע"ה דבעיר חדשה שנתיישבו עשרה ראשונים ברשות המלך ופטרם ממסים וכיוצא. ואח"כ נתוספו דיורים חדשים ומשלמים מסים להמלך ותובעים מן הראשונים שיפרעו המס עמהם יען הם סוחרים ומרויחים בעיר. והשיב שאין הראשונים חייבים יען הם זכו קודם בחזקת הישוב ופטרם המלך והחדשים שניתוספו מחדש דוקא חייבים

עו"ן מ"ש ה' בירך יצחק ז"ל בפ' בשלח בכו' הפסו' ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען דקשיא רישיה דקרא לסיפיה דבתחי' קאמר שאכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת דהיינו עד כניסתם לארץ וסיפיה כתי' עד בואם אל קצה ארץ כנען. והוא ז"ל תירץ עפ"י הקדמה משם המפרשים דמה שנתעכבו ישר' מ' שנה במדבר הטעם יען כשיצאו ישראל ממצרים שמעו כל יושבי ארץ כנען שכבר מוכנים ישראל ליכנס לארץ עמדו והחריבו כל הבתים וקצצו כל האילנות ועשאום חרבה ושממה. ולכן עיכבם הקב"ה במדבר עד שנתיאשו והבינו בדעתם שלא יכנסו לארץ ובנו כל הנהרסות ונטעו אילנות ונעשית בנויה ומשוכללת אחר מ' שנה ואז הסכים הקב"ה להכניסם לארץ. ועתה זהו כונת הכתו' ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה ותכף נרגש הכתוב ולמה עיכבם מ' שנה ונתן טעם עד בואם אל ארץ נושבת שנבנו החרבות אבל את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען ודפת"ח

עו"ן מאי דאיתא במד"ר פ' שמות שיתרו היה כומר לע"ז וכשנתן בדעתו לעשות תשו' אמר לבני עירו אני זקן בחרו לכם אחר ונתן להם כל הע"ז וכשידעו בני עירו קמו ונדוהו ולא הניחו לשום אדם שיעשה מלאכתו ולא לרעות צאנו ומסר הצאן ביד בנותיו לרעות. ובמד"ר פ' יתרו איתא שיתרו ברק מחמת בני עירו

מעתה נא"ה והוא דמרע"ה כיון שראה את יתרו שברח מבני עירו ונדוהו בכי הא ודאי דהפסיד חזקת הישוב כיון דכל בני עירו שונאים אותו ודאי דיצא ע"מ שלא לחזור. ולזה אמ"ל נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והיטבנו לך ותזכה עמנו בחזקת הישוב בארץ ישראל ואל יעלה בדעך כי גם אנחנו כבר הפסדנו חזקת הישוב מא"י כיון שיצא יעקב אע"ה משם שהרי ה' דבר טוב על ישראל כבר אמ"ל הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה. וע"ז השיב לו יתרו לא אלך הכונה שלא תחשוב שאני הפסדתי חזקת הישוב מבני עירי שהרי הנחתי שם נכסיי ובני ביתי וז"א כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ולזה הוכרח לפרש רש"י ז"ל ארצי ומולדתי שהוא נכסיו ובני משפחתו. וכמ"ש ה' שארית יאודה ז"ל דאם הניח נכסיו לא איבד חזקתו וגם ה' מהרשד"ם ז"ל דאם הוא לבדו הלך בלא אשתו לא איבד חזקתו ולמ"ד דפי' מ"ש לא אלך לא אניח את הודאי ואטול את הספק נר' דזה כונתו כיון שאתם זכיתם בחזקת הישוב מקודם ואני אבא לזכות מחדש ואתם פטורים ממשא מלך כמ"ש ה' מהרש"ך ז"ל וא"כ זכותי יהיה מסופק אם אזכה כמותכם אם נחו וע"ז השיב לו מרע"ה אל נא תעזוב אותנו וכוונה אל נא תתפרד מאיתנו כי כמונו כמוך ממש כי על כן ידעת חנותינו במדבר הטעם שנתעבנכו במדבר עד שיבנו מחדש הנהרסות כלן והרי נעשית עיר חדשה וא"כ זכותך כמונו ממש. זאת ועוד שאתה ת"ח והית לנו לענים ובצורבא מרבנן פשיטא דאין מעכב בידו יען נהנים מתורתו. ואם לא תרצה ליהנות מסיבת שאתה ת"ח צריך שתלך עמנו כדי שתזכה כמונו והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' לנו והיטבנו לך אי נמי אפשר לפרש שכבר כתב הרשב"א ז"ל הביא דבריו בב"י בח"מ סי' נ"ד דהדיין אף שאינו יכיל לקבל שום שכר על הדיינות מ"מ שכר הליכה יבול לקבל וז"א והיה כי תלך דייקא עמנו וגו'

מעתה ניהדר אנפין למאמרינו הניצב פתח השער חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו' וכבר אמרנו לעיל טעם הסמיכות. ועתה נלע"ד לפרש בא"א אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר בהקדים את הידוע דטענת מלה"ש היה מדין מצרנות כדי לזכות בתודה הק' והרב החסיד בס' ש"י פ' שלח לך כתב דאין הדין עמהם מטעם דאיתא בפ"ב דמס' חגיגה דמלה"ש ברקיע מעון והתורה היתה למעלה ברקיע העליון שהוא ערבות כדכתי' ואהיה אצלו אמון ויש הפסק בניהם. ואיתא התם בפ' המקבל ד' ק"ח ע"ב דאם יש הפסק משוניתא דהיינו שן סלע לית בה דינא דב"מ. נמצא דדין מצרנות אין להם רק דין שכן דוקא דאמרו התם שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן קרוב מאת רחוק ופירש"י דבעית הש"ס אינו בדין מצרנות רק עצה טובה היא שמי שיש לו יותר אהבה וחיבה עמו ורגיל עמו לו ימכרנה. וכתב ה' ירוחם כי שכן אינו ר"ל שדר אצלו כי כמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות ואהבה כלל אלא העיקר תלוי באהבה וחיבה והכי דייק טוב שכן קרוב שהוא אהוב חצרו ביותר יע"ש ופסקו מור"ם בח"מ סי' קע"א ס"ק נ"א יע"ש. וא"כ עם בני ישראל שאוהב אותנו הקב"ה כביכול אהבה עזה וכל היסורין שנותן לנו הקב"ה הוא לפי רוב האהבה קרא כדכתי' כי כאשר ייסר איש