איש אמונים קמד

להביא בתתי' מ"ש הרא"ש והרשב"א שתקנת הקהלות לקבל עדות בני העיר אפי' לקרובים כיון דמדינא כשרים אם התובע מבני העיר. ומכח קושיא זאת הוכרח להניח יסוד חזק דזה השוחט ומלמד שנשאל עליו הרא"ם ז"ל לא היה מבני אותה העיר והביאו אותו לזאת העיר לשוחט ומלמד והניח בניו ובני ביתו בעירו ובכל יום הים מעותד לחזור לביתו. וע"ז נסתפק הרא"ם ז"ל אם נדון אותו כבני עיר אחרת או נידון כבני אותה העיר כיון שכבר קבל עליו לישב שם זמן מה והוא אינו מכחיש שכבר קבל עליו רק הוא מכחיש שלא נשבע. וע"ז השיב הרא"ם ז"ל אם רוצה לטעון שהוא מבני עיר אחרת ואינו רוצה לקבל עדותם אומרים לו הלא ידעת תקנת הקהלות שכל מי שבא לעיר אם אינו רוצה להיות כבני העיר הי"ל להתנות בפירוש ועליו מוטל להתנות שלא יחשב מבני העיר וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ועשה עצמו כבני העיר וחייב לקבל עדותם אף שהם נוגעים. ואם רוצה לחשוב עצמו כבני העיר מדינא דגמ' נאמנים להעיד יעש"ב. ואף בדברי ה' דרכי נועם ז"ל הללו יש להעיר אבל אוכמ"ל

מעתה נבא לבאר הכתו' ונקדים את הידוע דתיבת לאמר הוא עדות דכן דרשו בסנהדרין ד' קי"א על פסוק יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשו בגמ' לאמר מלמד שצריך עדים והתראה ועי' פירש"י שם. ואפשר שזה היה הויכוח ביניהם דאיש אחד מעיר אחרת תפסו אותו להיות עליהם דיין אעפ"י שהיה קרוב שלהם קבלו אותו לדון אף לקרובים וכמ"ש ה' משפטי שמואל ז"ל רק בקשו ממנו שגם הוא יקבל עליו עדות הקרובים ובני העיר אם יהיה ביניהם איזה הכחשה מתקנת הקהלות וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וז"א כי יתפוש איש באחיו ולשון תפיסה נופל על אחד שאינו מהם ותופסים אותו וגם היה מבית אביו שהיה קרוב וכמ"ש כל המפרשים ואומרים לו שמלה לכה תקח פרס קצין תהיה לנו. ומילת קצין הוא דיין כמ"ש גבי יפתח שלקחו אותו לקצין והוא שפט את ישראל ואנחנו מקבלים אותך אפי' שאתה קרוב. אבל פירשו דבריהם תדע והמכשלה הזאת תחת ידיך הכוונה כמו שאנחנו מקבלים אותך אפי' שאתה קרוב כן נמי דומה בדומה המכשלה הזאת תקבל עליך לקבל עדותינו ועדות בני העיר. וכששמע דבריהם רצה להסביר להם שהוא לא יכנס בכלל בני העיר וכמ"ש ה' דרכי נועם ז"ל שעליו מוטל להתנות שלא יכללו אותו בכלל בני העיר ועשה מעשה ונשבע על קבלת עדות הקרובים כי כן הדין מי שקבל עליו עדות קרוב או פסול אם קנו מידו אינו יכול לחזור כו ולכן ישא ביום שהוא שנשבע על קבלת העדות וזהו לאמ'ר שנשבע לקבל עדותם ופירש דבריו בענין חזרתו לביתו שהוא מעותד בכל יום לחזור לביתו ובזה אינו מקבל עדותם מדין תקנת הקהלות וז"א לא אהיה חובש שפירושו דיין כדכתי' באיוב שונא משפט יחבוש ופי' דבריו לעולם לא אהיה חובש לפי רצונכם כי בביתי אין להם ואין שמלה הכוונה שאני מעיר אחרת ובכל יום אני מעותד לחזור לביתי וע"כ אני מתנה תנאי גמור שאיני מקבל תקנת הקהלות וז"א לא תשימוני קצין עם הכוונה שאהיה נחשב כבני העיר ודו"ק

איך שיהיה נחזור למאמרינו הנצב פתח השער דלענ"ד לא אדע שכול כו' תירוץ מרע"ה כשאמר לו החזר להם תשו' והשיב מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם מוכח מדבריו מדלא אמר שמא ינצחוני בטענה שהתשו' שהשיב באחרונה כבר היתה שגורה בפיו אלא שנתפחד שמא ישרפוהו והתמת אתמהה איך יוצדק שיהיה עליו שום מורא ופחד כלל מאחר שהקב"ה כביכול אמר לו עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם אחר שהקב"ה גזר כן ודאי שהוא ישמרהו מכל טוען ומערער וא"כ מה זה הפחד שנתפחד מרע"ה וכעת לא מצאתי מי שנתעורר בזה. ולפע"ד נר' לפרש בהקדים מה שנחלקו ב' המאורות הגדולים הרב מהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ק' וה' מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' ס' בשאלה שנשאלה לפניהם בראובן ששלח סחורה לשמעון ונתחייב בכל מין אחריות הספינה ואפי' אם יבואו שודדים על הספינה וכתב עליו שטר בכל חוזק וכשיצאה הספינה אל תוך הים קמו הספנים הם נעשו שוללים והרגו את כל אנשי הספינה זולת איש אחד שנמלט וסיפר גופא דעובדא. עתה קם שמעון לתבוע מראובן דמי הסחורה שהוא נתחייב באחריותה כפי השער שבידו. וראובן טוען אני נתחייבתי בכל מין אחריות שיבא על הספינה אבל מתוך הספינה עצמה שהספנים עצמם יהיו שוללים זה לא קבלתי ולא עלה על דעתי וה' מהרשד"ם ז"ל חייבו לראובן כיון שקבל עליו אחריות גם זה בכלל האחריות הוא וחייב. אבל הרב מהר"מ אלשיך ז"ל פטר את ראובן מטעם דהוי אונסא דלא שכיח ולא קביל עליה לולא שהוציא שמעון עוד שטר אחר דמוכיח מתוכו דגם אחריות כזה קביל עליה. ושניהם נסתייעו מתשו' הרא"ש כלל ק"ב דהרא"ש ז"ל נשאל בא' שמכר מרתף של יין לחבירו ונתחייב באחריות בשבר ובשפיכה והלוקח קביל עליה אחריות שאם יתקלקל היין ויחמיץ יהיה באחריותו ואח"כ בא גייס לעיר וחשש הלוקח שמא יגעו ביין ויתנסך ואומר למוכר שאחריות הניסוך ג"כ הוא עליו והמוכר משיב שהוא לא קבל רק אחריות מן השבר ומן השפיכה אבל אחריות הניסוך אינו עליו ודן את הדין הרא"ש ז"ל שחייב המוכר גם באחריות הניסוך. וה' מהר"מ אלשיך ז"ל יצא לחלק דהתם שאני שהלוקח פי' דבריו שאינו מתחייב רק באחריות אם יחמיץ וממילא כל מין אחריות חוץ משיחמיץ יחול על המוכר אפי' דלא שכיח ומינה דן לנ"ד שלא קבל הלוקח שום אחריות אמרינן אונסא דלא שכיח לא קבל עליה. ותשו' זו של הרא"ש ז"ל היא מוקשית כי משנה מפורשת היא בפ"ד מס' טבול יום משנה ז' וז"ל התורם את הבור ואמר ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה ור"ש אומר אף מן הטומאה והלכה כת"ק. וא"כ דדינא הוי כהרב מהר"מ אלשיך ז"ל דאונסא דלא שכיח לא קביל עליה. ואפשר דזה היה פחד מרע"ה דאף שאמר לו הקב"ה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן וכו' עלה בדעתו דתביעה זו של המלאכים היא אונסה דלא שכיח יען דמי ממש להבדיל כמו אלף הבדלות כמו אחריות הספני' עצמם כיון שדירתם בשמי' ממעל והתור' שם היא מונחת והיה ראוי שהקב"ה יאמר להמלה"ש בציוויי ובמימרי עלה לקבל התורה ומה לכם כי תצעקו עליו וכיון שאדרבא אמ"ל הקב"ה החזר להה תשובה נכנס מורא ופחד בלב מרע"ה שמא הוי כאונסא דלא שכיח ולזה השיב מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם וע"ז השיב לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשו' והענין דאיכא בזוה"ק פ' בא דכסא הכבוד ד' סמכין ושית רגלין הוו עשר ספירות וזהו כסא הכבוד נמצא דכסא הכבוד כלול בו כל סודי התורה וזה רמז לו הקב"ה תניח סודי התורה שזוהי תכלית בקשתם תנה הודך על השמים דהיינו סודות והחזר להם תשו' ותכף השיב להם מרע"ה תשו' ניצחת ואת כל ונוכחת

ואפשר שזה היה הויכוח בין יפתח ובין זקני