איש אמונים קל

אמר לא עליך המלאכה לגמור הרי זה סותר הקודם. ותו קשה אומרו דאין אתה בן חורין היל"ל ואין אתה רשאי ליבטל הימינה. ותו קשה שכבר אמר אם למדת תורה נותנים לך שכר הרבה ולמה חזר ואמר ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך משמע דהשכר שאמר בתחי' הוא בפני עצמו שאינו תשלומין וחזר ואמר על התשלומין שישלם לך ולא ידענו מאי קאמר ותו ק' אומרו ודע מתן שכרם ש"צ לעת"ל וכ' התיו"ט שהגירסא נכונה היא בשי"ן שמתן שכרן ולא ידענו מאי נ"מ אם הוא בשי"ן או בלא שי"ן

ואולם עפי"ה הנה נכון דבתחילה דקדק בלשונו לומר היום קצר והמלאכה מרובה וכוונתו לו' דכל ימי חיי האדם הן יום אחד וכשאמר הבעה"ב דוחק נרגש דמשמע שיש אופן לגמור המלאכה ואם כן יעבור הקב"ה על בל תלין לזה בא כמתרץ לא עליך המלאכה לגמור הכו' במלאכה לא יש גמר אלא בחייו של אדם יש גמר וז"א לא עליך המלאכה לגמור. וכי תאמר כי דינא הוא דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום לזה אומר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כי הנה עיקר הטעם דפועל יכול לחזור הוא כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים נקוט מהא דלגבי קובה"ו אנחנו עבדים ולא יוכלו לחזור ולזה דקדק לומר ולא אתה ן' חורין להבטל ממנה. ואח"כ אמר יש אופן שיתן לך שכר הרבה אם למדת תורה הרבה כמ"ש ה' עיר דוד ז"ל דעוה"ז הוא חול ועוה"ב הוא שבת וכל מי שלומד בשקידה מוסיפין לו מחול על הקדש דהיינו שנותנים לו שכר השקידה בתורת תוספת וז"א אם למדת תורה הרבה נותנין לו שכר הרבה מלבד התשלומים האמתיים וז"א ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך האמיתי. אבל בעוה"ז לא יתנו לך שכר ולא יעבור הקב"ה על בל תלין יען כי כך התנה מתחילה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וז"א ודע שמתן שכרן ש"ץ לעת"ל ועכשיו יפה נדרשת השי"ן שכ' התיו"ט שצריך לגרוס כן כמדבר על הידוע בעד העבר שכך היא התנאי שהתשלום יהיה לעוה"ב

והרב מהר"ם אלשיך ז"ל תי' לדקדוק הכתובי' בפ' עקב שהתחיל בלשון רבים וסיים בל' יחיד להודיענו חסדיו יתב' כי בנוהג שבעולם אם מלך אחד צוה לעבדיו שיעשו לו דבר אחד וישלם להם כו"ך וכאשר שמעו עבדיו הלך כל אחד ועש' מה ששאל המלך והביאו לו היאמן כי יסופר שישלם לכ"א מה שנדר ליתן הלא לא יספיק לו ליתן להם מאה פעמים אלא מה שנדר נותן לכולם והם יתחלקו ביניהם אבל הקב"ה כ"י משלם לכל אחד בפ"ע ולזה נקט בלשון יחיד ושמר ה' אלד'יך לך ע"כ תד"ק

אשר בזה פי' עט"ר מורי ורבי הרב בני בנימין זצוק"ל זיע"א כו' הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם והוא פשוט שהקב"ה משלם לכל אחד בפני עצמו שכרו מושלם משא"כ גבי בני אדם א"א להם לשלם לכ"א כי לא יספיקו ולזה אמר מה רב טובך וגו'

ובאו"א פי' הרב החסיד שארית יעקב ז"ל כו' הכתו' הנז' מה רב טובך וגו' אשר עפ"י דרכו אמרתי בעניותי לפ' כו' הכתובים האמורים בשמואל ב' סי' ז' ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלד'ים ותדבד גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם. דלכאו' יל"ד בפסוקי' הללו דבתחי' נתעורר דהע"ה ואמר לנתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלד'ים יושב בתוך היריעה. והשיב לו נתן הנביא כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך ויהי בלילה ההיא ויהי דבר ה' אל נתן הנביא לך ואמרת אל עבדי דוד האתה תבנה בית לשמי כי לא ישבתי בבית מיום העלותי את בני ישר' ואהי' מתהלך באהל ובמשכן ועתה תאמר לעבדי לדוד אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי וגו' כי ימצאו ימיך וגו' זרעך אחרך אשר יצא ממעיך וגו' הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם דלכאו' ק' מה היה צריך לומר אני לקחתיך מאחרי הצאן וגו' וכי כל הטובות שעשה עמו בכדי שלא יבנה הבית הוא? וכי בשביל שעשה עמו כל הטובות לא יבנה הבית? והיותר ק' שפירש"י על פסוק ויהי בלילה ההיא יען שנתן הנביא אמר לדהע"ה כל אשר בלבבך עשה כי ה' עמך לכן תכף באותה הלילה שלח לנתן הנביא שלא יבנה הוא הבית משמע דבשביל חששא זו הוכרח הקב"ה להתנצל אני לקחתיך מאחרי הצאן כי בטענה זו יסתיר טענת דהע"ה שלא יעמיד עצמו לבנות הוא הבית ולא ידענו מהו הטענה של דהע"ה ומה היא הסתירה. ותו ק' מה זו ביאה של דהע"ה אם כפשטה דבא לתת תודות להקב"ה על כל הטובה שהבטיחו שיכונן את כסא בנו עד עולם א"כ מה זה אומרו וזאת תורת האדם

ואולם נלע"ד לפרש אי ניחא קמיה שמיא דיובנו בהקדים מ"ש הגמ"י בפ' ח' מה' מלוה שנשאל באחד שהי' חייב לחבירו דמי שכירות העבר זמן הרבה ולא פרעו ועתה תובעו מה שהיה יכול להרויח במעות אלו ופסק הר"א מטוך דחייב ליתן לו מה שהיה מרויח במעות אלו דאין זו הלואה אלא שכירות והרב אחיו חלק עליו וכתב דהוי אגר נטר ואסור. ומרן בב"י ביו"ד סי' ק"ס הביא ס' הר"א מטוך הנז' וכ' עליו מה ראה החכם הזה להקל כדמי שכירות יותר מהלואה דכללא דרביתא דכל אגר נטר אסור סוף דבר כתב דאין להקל על סברא זאת יע"ש וגם בח"מ סי' של"ד כ' וז"ל וכבר כתבתי בטור יו"ד דהוי כשגגה היוצאה מלפני השליט. באופן דמחלוקת הר"א מטוך עם אחיו הוא מן הקצה אל הקצה דלדעת הר"א מעוך חייב לשלם מה שהיה מרויח ומוציאים ממנו בדין ולד' הרב אחיו דהוי רבית גמור ואסור למקבל ולנותן. והרב מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' רכ"ב כתב דאעפ"י שרבו החולקים על הר"א מטוך ז"ל לא פליגי אלא שלא להוציא ממנו בדין אבל אם בלא תביעה רצה מעצמו הלוה לפייס לבעל הממון שרי לקבל ממנו יע"ש

ובזה פי' הרב החסיד ז"ל כו' הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם דאמרו במתני' דאבות והשכר הרבה וטעם הרבוי יען מעכב לו שכירותו שאינו משלם לו בעה"ז וצריך להמתין עד עה"ב וזה לדעת רוב הפוס' הוי רבית זולת שהקב"ה ברוב חסדיו משלם שכר העיכוב וזהו נגד בני אדם כי אנן בדידן קי"ל דלא כהר"א מטוך ז"ל ודפח"ח

מעתה נא"ה כונת הכתובים ונקדים עוד מה שנשאל הרב בית דוד חיו"ד סי' פ"ה בת"ח אחד אחד שהניח מעותיו בכו' סאלוניק לריוח היום ובכל שנה היו משלמים לו הריוח והיו מחליפים השטר ושנה אחת לא החליף השטר ובבא הזמן תבע מהם ריוח מעותיו והיו רוצים ליתן לו הפקידים רק שחששו משום איסור. רבית והשיב אם באמת הכולל לא היו צריכים למעות הללו כלל רק שהיו רוצים להחזיק בידו ואם היו נותנים לו מתנת חינם לא היה מקבל ועשו אופן זה ליקח מעותיו כדי שיקבל מהם באופן כזה שרי להם