איש אמונים קכט

נחזור לקוטב דרושינו והוא דראיתי להרב החסיד שארית יעקב פרשת עקב שהביא משם חכמי אשכנז שחקרו דהואיל ותורת האדם עם הקב"ה כתורת שכיר כמ"ש כעבד ישאף צל כשכיר יקוה פעלו א"כ איך אמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא והא איכא משום בל תלין פעולת שכיר ואיך יעבור הקב"ה על בל תלין ח"ו. והם תירצו דהאדם בעבודת הקב"ה דומה כדין נותן לאומן לתקן לו כלי כן נתן הקב"ה הנשמה לאדם לעשותה כלי ע"י תורה ומצות שיעשה. ובפ' המקבל דקי"ב ע"א ובפרק הגוזל עצים דצ"ט א"ר בעא מיניה מרב ששת הנותן כלי לאומן לתקנו אי עבר משום בל תלין או לא מי אמרינן אומן קונה בשבח כלי וכשמחזירו לבעה"ב הכלי הוי כמוכר השבח לבעה"ב ומעות הלואה נינהו ולא שכירות וליכא משום בל תלין או דילמא אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות בעלמא אית ליה גביה ועבר על בל תלין ואסיקנ' התם דאומן קונה בשבח כלי דשינוי קונה והוי כמוכרו הכלי לבעה"ב וליכא משום בל תלין והק' על זה הרב שארית יעקב ז"ל מההיא דאמרו בפ' הגוזל עצים דצ"ט דאם הצמר והסמנין הם של בעה"ב דליכא למימר בהא אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי והאומן שכיר בעלמא הוא ואינו קונה בשבח כלי וא"כ הכא התורה והמצות הם של הקב"ה והאדם הוא שכיר בעלמא ואיכא משום בל תלין ותי' דהסייגים והגדרים שהוסיפו ישראל מדעתם הם עיקר הסממנים לקיום התורה והמצות ובכה"ג ודאי אומן קונה בשבח כלי וליכא משום בל תלין עכתד"ק יע"ש

ובאמת הגם שאין משיבין על הדרש פליאה דעת ממני לא אוכל לה במ"ש דאסיקנא דאומן קונה בשבח כלי ומשו"ה ליכא משום בל תלין הרי איפכא משמע במצי' ובמס' קמא דעובר משום בל תלין השיב רב ששת משו' דאין אומן קונ' בשב' כלי ובפ' האיש מקד' בההי' דעשה לינזמים וטבעות ואקדש אני לך דפליגי ר"מ וחכמי' אי מקו' או לאו ואוקמו בגמר' דפלוגתייהו באומן קונ' בשבח כלי ושוב אמרו בגמ' ואבע"א דכ"ע אין אומן קונה ופלוגתייהו במלוה ופרוטה אי דעתה אמלוה או דעתה אפרוטה והרי"ף והרמב"ם ומרן ז"ל פסקו דאין אומן קונה בשבח כלי והר"י והרא"ש והטור פסקו דאומן קונה בשבח כלי וכתב מור"ם ז"ל דאף הרא"ש ז"ל לא פסק הכי רק בקדושין משום חומרא דא"א אבל בח"מ בדין שכיר וקבלן אינו קונה בשבח כלי ואיכא משום בל תלין כיון דאינו קונה בשבח כלי. ומרן ז"ל באה"ע סי' כ"ח הביא בתחי' ס' דאינה מקודשת דאינו קונה בשבח כלי. וי"א דהיא מקו' אבל בח"מ סי' ש"ו וסי' של"ח לא הביא שום מחלוקת וסתם דאין אומן קונה בשב"כ. וא"כ איך קבל הרב ז"ל התשו' חכמי אשכנז לחקירתם שהוא דלא כהלכתא

ועוד תמיה לו טובא בקושייתו ז"ל שהק' מההיא דצבע דאם הצמר והצבע הוא של בעה"ב לכ"ע ליכא בזה אומן קונה בשב"כ ושכירות בעלמא הוא ואיכא משום בל תלין. גם בזה לא ידעתי לכוין אימרא שהרי ההיא דאמרו בקדושין עשה לי נזמים ושרים ואקדש אני לך הוי דכוותיה דהזהב הוא של האשה דאין להאומן שום פרוטה רק שכירותו ומרן ז"ל הביא ב' הסברות ודעתו לפסוק כסתם דאינה מקו' דאין אומן קונה בשב"כ ככללין הידוע בדעת מרן ז"ל ובדין גט היכא דהגיר והדיו והכל הוא של הבעל ונתנו לסופר לכתוב הגט ואח"ך גזלו מיד הסופר ונתנו לאשה בלי פריעת שכירות לסופר וכ' הרב גט פשוט בסי' ק"ך ס"ק ט' דגם בכי הא תלוי בפלוגתא דאומן קונה בשב"כ או לא כההיא דעשה לו שירים ונזמים דכתב מרן בש"ע סי' כ"ח ושוב הביא בנו הר"ש ז"ל שרצה לדמותו לההיא דצב' דאמרי' בהגוזל דאם הצמ' והסממנין הם של בעה"ב ולכ"ע אין אומן קונה בשב"כ והויא מגורשת גמורה אליבא דכ"ע כיון דאין לסופר שום קנין בשבח הגט. והוא ז"ל דחה דבריו דדוקא צבע דאינו עושה שום מעשה רק לצובעו הוא דאמרינן דשכירות לבד הוא דאית ליה משא"כ כתי' הגט והוי מעשה גדול וחשוב ואף שהכל של בעל עכ"ז אפ"ל אומן קונה בשב"כ והוייא ס' מגורשת יע"ש ואחר כל אלה הדברים איך העלים עין רבין חסידא ז"ל מכל הנז' והוא פלא

ולעיקר החקירה נלע"ד לתרץ ב' תי' האחד הוא דתנאי התנה הקב"ה עם ישראל שלא לשלם להם שכר כי אם לעוה"ב כדכתי' היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. הרי שהתנה בפי' שלא לעבור על בל תלין. וכ"כ הרב הכנה"ג בסי' של"ט בהגה"ט אות ז' וכן ראיתי לה' ש"ך ז"ל שם בסי' של"ט שהביא משם ס' החסידים סי' תתרע"ה שכ' דראוי לבעה"ב להתנות עם השכיר שלא יתבענו ויעבור על בל תלין אלא כשיתבענו אם יהיה לו יתן לו ולא הוי מתנה עמש"ב שהרי אמרו חכמים שאדם מתנה עם הפועל ליתן לו לחם צר ומים לחץ אעפ"י שחייב להאכילו כסעודת שלמה הע"ה עכ"ל. הרי דאם התנה בפי' אינו עובר על בל תלין. אלא שדבריו של ה' ס' החסידים ז"ל לא אדע שכול חדא במ"ש ואין זה מתנה עמש"ב וכו' דקשה מהיכא תיתי שיהא מתנה עמש"ב דהא קי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים וזה מתנה קודם שיתחיל המלאכה והשכיר סבר וקביל. ותו ק' לענ"ד הראיה שהביא מאכילת הפועל וכי דינא הוא שחייב להאכילו אלא מתורת מנהג כדתנן מקום שנהגו לזון יזון וכו' (מציעא דפ"ג) ואמרי' בגמ' דההיא דר' מתיא ן' חרש הוא משום שפסק להם מזונות שלא היה צריך לפסוק כי מנהג המדינה להאכיל לפועלים בסתם ומשום שפסק להם הוא דאמר דצריך ליתן להם כסעודת שלמה הע"ה וא"כ מה ענין מנהג לאיסור בל תלין שהוא דאורייתא והוא תימה [שוב ראיתי לה' הכנה"ג בסי' של"ט שנרגש מזה יע"ש]

ועוד נראה לתרץ דכל מה שהבעה"ב משלם להשכיר שלא לעבור על בל תלין שהוא עוסק במלאכתו מבקר עד ערב כדכתי' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב אבל אנחנו הבקר הוא עת הלידה והערב הוא עת הפקידה כדכתי' הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו ופירש"י כימי שכיר שנשכר לשנה ויודע שיכלו ימי שכירותו כן זה יודע כשיכלו השנים הקצובות לו ונמצא דאין אופן לגמור פעולתו ועבודתו כדי שיתחייב בבל תלין שיום שלו יגמר בעת פקודתו ובאותה, שעה חל עליו יתב' לשלם לו שכרו שבאותו רגע גמר מלאכתו ובזה מדוקדק דבריו יתש"ל היום לעשותם היל"ל בחיים לעשותם ואח"כ לקבל שכרם ולהכי נקט תיבת היום דהיינו כל ימי חייו הוא יום אחד. וכן אמר איוב י"ג אם חרוצים ימיו וגו' עד ירצה כשכיר יומו דהיינו שכל ימי חייו הם כשכיר יום בסוף ימיו יגמר מלאכתו

אשר עפי"ז נלע"ד לפ' כו' התנא במס' אבות פ"ב ר' טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה והבעה"ב דוחק הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל הימינה אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע שמתן שכרן של צדיקים לעת"ל. ולכאורה הדקדוקים רבו. א' למה נקט היום קצר ולא נקט הזמן קצר ותו ק' כי הוא אמר הבעה"ב דוחק היינו שיגמור ואח"כ