איש אמונים קיא

אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מכל עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלד'ים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש לא מות תמותון כי יודע אלד'ים כי ביום אכלכם ממנו וגו' דלכאורה יל"ד איך יוצדק להתחיל לדבר בלשון אף. ותו ק' שלא סיים דבריו אף כי אמר אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן והיל"ל תוכלו לאכול אף כי אמר אלד'ים וגו' ותו ק' תשו' האשה פן תמותון בלשון ספק והלא הקב"ה צוה בפירוש כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ותו קשה תשובת הנחש לא מות תמותון היה די שיאמר לא תמותון

ואולם נר' לע"ד לפרש בהקדים מאי דאי' במס' תמורה דנ"ה ע"ב האו' הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמו' עולה דברי ר"מ [דס"ל תפוס לשון ראשון] ור' יוסי אמר אם לכך נתכוון בתחי' הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחד דבריו קיימים. ופי' רש"י דלד' ר"י ס"ל אף בגמר דבריו אדם נתפס ולהכי דבריו קיימין הא כיצד שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמו' עולה ובדמי חציה תמו' שלמים והנה התוס' בנזיר הקשו מסוגיא זו לההיא דאיתא התם בנזיר ד"ט במתני' אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים הרי זה נזיר ובה"א אינו נזיר. ופי' בגמרא דב"ש ס"ל כר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפסינן לשון ראשון דאמר הריני נזיר ומה שאמר אח"כ מן הגרוגרות ומן הדבילה לאו כלום הוא. וב"ה סברי כרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בסוף דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נדר ופתחו עמו ולהכי אינו נזיר. וע"ז הק' בתוס' דהרי התם אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמו' עולה ובדמי חציה תמו' שלמים. וא"כ ה"נ נימא אף בגמ"ד אדם נתפס וזה היה בדעתו להיות נזיר מן היין וגם מן הגרוגרות והדבילה ויהיה נזיר מכולם ותי' דהתם שאני דאמרי' אף בגמר דבריו אדם נתפס משום דהוי סותר דבריו הראשונים דבתחי' אמר הרי זו תמו' עולה ואח"כ תמו' שלמים וכיון דס"ל תפוס לשון אחרון משו"ה אמרי' דבריו קיימים ויתקיימו שתיהם. אבל הכא לא סתר דבריו הראשונים דאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומהדבילה ואפשר דזה סבר דיש נזיר מן הגרוגרות ודבילה והאמת דאין נזיר מן הגרוגרות ואמטו"ל אינו נזיר יעש"ב. ודכוותה איתא בתמורה תניא אידך בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת רבי מאיר או' תקרב עולה ורבי יוסי אומר אם לכך נתכוון כתחילה תמות ופירש"י שאינו חייב חטאת. ולא אמר ר"י שהמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה חטאת לפי שלא סתר דבריו הראשוני' אלא סבר דיכול להקדיש חציה עולה וחציה חטאת ולהכי אמר שתמות כיון דבג"ד אדם נתפס ואינו חייב חטאת. נקוט מחי' התוס' ז"ל דהיכא דסתר דבריו הראשונים אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס וחייב לקיים שתיהם לד' ר"י והיכא שאינו סותר דבריו הראשוני' ויש סיבה לו' דדבריו האחרונים בטלים כגון דאמר מן הגרוגרו' וכן אם אמר חציה חטאת בטלו דבריו לגמרי ולא אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולתפוס לשון ראשון

אמור מעתה דזה היה הויכוח בן הנחש ובין האשה דהקב"ה צוה מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טו"ר לא תאכלו ממנו אי אמרי' דסתר דבריו הראשונים דבתחילה אמר מכל עץ הגן ואחר כך חזר ואמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו דלד' ר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון הרי לא חטא אדה"ר. ולד' ר' יוסי דס"ל אף בגמ"ד אדם נתפס היכא דסתר דבריו הראשונים צריך לקיים שתיהם וחטא אדה"ר חטא גדול. אלא שהנחש יצא בהמצאה חדשה דדוקא לגבי אדם הנודר יש ספק אי אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה. אי אמרי' אף בגמ"ד אדם נתפס. אבל לגבי קובה"ו כ"י ודאי שאינו מוציא דבריו ח"ו לבטלה וכיון דאמר בתחי' מכל עץ הגן הרי הותרו כל האילנות ומה שאמר אח"כ ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל יש סיבה וא"כ מותר לאכול ממנו. ועתה ז"א ידעתי דהלכה כב"ה דס"ל כר"י אף בגמ"ד אדם נתפס ולז"א אף כי אמר אבל כאן לא שייך זה כי אמר אלד'ים ובודאי שמותר לאכול אף שאמר לא תאכלו באחרונה אתר שאמר בתחי' מכל עץ הגן ומידי הוא טעמא דתיבת מכל עץ הגן נפרדים בטעמם ואינם סמוכים למעלה כי איך ידבר שקר שלא יאכלו מכל עץ הגן וע"ז השיבה חוה שהוא טועה בזה כי אינו סותר דבריו הראשונים והוי כאילו אמר חוץ מעץ הדעת טו"ר והכי אמרה בדבריה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלד'ים לא תאכלו הכונה דלא בא הציווי ע"כ האילנות שנאכל מהם רק עיקר הציווי היה על עץ הדעת וכשאינו סותר דבריו הראשונים וליכא שום סיבה לבטל דבריו האחרונים כי עדין לא ידעה הסיבה שרמז לה בתחי' דבריו. ולז"א פן תמותון כההיא שאמרו גבי בהמה חציה עולה שתמות וה"נ אפשר שנהיה חייבים מיתה. ולזה בא הנחש ואמר לא מות תמותון הכו' כי גם התם גבי בהמה חציה עולה אין הדין כר"י בזה לו' בגמ"ד אדם נתפס וגם אתם לא תמותון ולהכי כפל דבריו ואמר לא מות תמותון. ועתה בא לפרש הסיבה שלא לשמוע לדבריו האחרונים שלא לאכול מעץ הדעת כי יודע אלד'ים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' ודו"ק

והנה טענת אדה"ר שחשב להציל עצמו מן החטא החמור שחטא וגם טענת אשתו שטענה הנחש השיאני ואוכל כי טענה זאת היא היתה בעוכרינו בעוה"ר כי בכל השנה אנחנו חוטאים כמה עונות וביוה"ך אנחנו עומדים ומתנצלים בטענה שהחומר העכור הוא שטן הוא יצה"ר היה בעוכרינו. וזה ראיתי לה' ש"ך שפירש כו' הכתו' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת "האדם" דייקא דהכו' כל איש אשר יחטא בדעתו לפטור עצמו בטענת אדה"ר הנחש השיאני והאמת שאינה טענה וכמ"ש רז"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דקי"ל אין שלד"ע יעש"ב

אשר בזה פי' הרב החסיד ש"י ז"ל בפרשת יתרו ויכוח דהע"ה עם שאול הע"ה על שכרת ממנו כנף המעיל במערה וכה אמ"ל למה תשמע דברי אדם לאמר הנה דוד מבקש רעתך הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך היום בידי במערה ואמר להרגך ותחם עליך ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ואתה צודה את נפשי לקחתה ישפוט ה' ביני וביניך וגו' וידי לא תהי' בך ע"כ. והוא ז"ל פי' דידוע מ"ש בקי' האו' לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן או' שולחיו חייבים מאי טעמא דכתי' ואותו הרגת בחרב בני עמון ש"מ ס"ל לשמאי הזקן יש שלד"ע ואיבע"א לעולם ס"ל אין שלד"ע והכא שאני בשפיכות דמים דגלי קרא ואותו הרגת כחרב בני עמון תו איתא התם האומר לחבירו צא אכול חלב פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב: מעתה נא"ה והוא דדהע"ה היה יודע דשאול הע"ה כל התנצלותו כאשר היה באמת אנשים בני בליעל הסיתוי ולזה בא להוכיחו דזה היתה טענת אדה"ר ולא הועיל לו וז"א למה תשמע דברי "אדם'" לאמר וגו' דוד מבקש רעתך כי לא תועיל לך זאת הטענה. ואם כוונתך לומר