אמרי הצבי ד צט

נוכל לומר בזה דמושכין הזמן המאוחר לזמן המוקדם. מיהא י"ל דמדברי הנ"י אין קושי' כ"כ על דברי הנ"ל משום דבדינא של הנ"י הי' אז בזמן המוקדם בשעה שקרע הי' כבר מת הקרוב וכבר הי' עליו החיוב קריעה ורק שהוא לא הי' יודע בזה שפיר אמרינן דמושכין הזמן המאוחר לזמן המוקדם והרי הי' הקריעה לשם מת רק שאינו מחויב לקרוע עליו ושפיר שייך לומר דכשנודע לו תוכ"ד דאיכא עליו חיוב לקרוע על מתו הקרוב שפיר יוצא יד"ח הקריעה בזה ואין קושי' כ"כ מדברי הנ"י אבל מהא דנתעלף דלא הי' אז החיוב קריעה עליו כלל ואפ"ה יצא יד"ח קריעה אם נודע לו בתוכ"ד וע"כ צ"ל דמחשבינן הזמן המוקדם לזמן המאוחר דלא נוכל לומר דמחשבינן הזמן המאוחר לזמן המוקדם דהא בזמן המוקדם לא הי' בר חיוב קריעה כלל וכמבואר לעיל

אמנם אם נעיין היטב בזה יש לעיין טובא אם יאכל אדם מצה בע"פ סמוך לחשיכה והיינו ביה"ש ותוכ"ד נעשה לילה ובפרט אליבא דר' יוסי דשיעור ביה"ש כהרף עין במס' שבת (דף ל"ד) והתחיל לאכול קודם ביה"ש ואחר אכילתו להכזית או באמצע אכילתו נעשה לילה תוכ"ד הכי נימא דיצא יד"ח אכילת מצה. וכן אם נטל אתרוג סוף הלילה ותוכ"ד האיר השחר הכי נימא דיצא יד"ח נטילתו דהרי נוכל לדמות זה להא דנתעלף דיצא יד"ח קריעה דבשניהם לא הי' בשעת המעשה שום צד חיוב

וכן נמי י"ל מהא דמס' שבועות (דף י"ג ע"ב) אלא אימא כרת דיממא לרבי לית לי' אלמא לא משכחת לה דאכל אומצא וחנקי' ומית א"נ דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי לי' ופירש"י סמוך לשקיעת החמה עם צאת היום שלא עבר רגע ביום אחר העבירה עכ"ל ובגליון הש"ס גירסת התוס' בעמוד א' דעבר וכן בסוף דבריהם דעבד עכ"ל ועיי"ש בתוס' מ"ש בזה. ואם נימא דבכה"ג מחשבינן לזמן המוקדם כאילו הי' בזמן המאוחר תוכ"ד אמאי יתחייב בכה"ג כרת נימא דמיחשב כאילו אכל או עבר בתוכ"ד שהוא לילה כמו למנין נתעלף וקרע

ועוד י"ל ממס' שבת (דף קל"ג ע"ב) וכגון דאתא ביהשמ"ש דשבת כו' ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת ע"ש. ועיין ג"כ בהא דכריתות (דף י"ט) במתני' א"ר יוסי לא נחלקו כו' ובגמ' שם מניא א"ל ר"י כו' מקצת הגבהה היום כו' עייש"ה. ולזה העירני בני האברך מו"ה ישכר שיחי'

והנה בני שיחי' השיבני בזה דהא יקשה גם להיפוך אף אם תוכ"ד הוא רק דמחשבינן מזמן המאוחר לזמן המוקדם א"כ באכל בליל יוה"כ בתחילת הלילה תיכף שבתוכ"ד מקודם עוד הי' יום ובפרט לר' יוסי דבה"ש הוא כהרף עין הכי נימא דמחשבינן לי' כאילו אכל מבעוד יום בתוכ"ד דהוי מזמן המאוחר לזמן המוקדם ויהי' פטור כאילו אכל מבע"י. וכן אם עשה מלאכה בתחילת כניסת השבת או יוה"כ ותוכ"ד מקודם לא הי' עוד לילה הכי נימא שיהי' מיחשב כאילו עשאו מבע"י ויפטור והרי דוקא בעשה בה"ש הוא דפטור וכדאי' במס' שבח (דף ל"ה ע"ב וברמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"ד) הא כשהוא לילה אף שתוכ"ד מקודם הי' עוד בה"ש שהוא ספק יום בודאי חייב והא הוי בתוכ"ד מקודם יום. וע"כ י"ל דאף דתוכ"ד כד"ד וגם אם נימא דמחשבינן מזמן המוקדם על הזמן המאוחר מ"מ י"ל דניהא דמחשבינן לזמן המוקדם כאילו הי' בזמן המאוחר ג"כ היינו בהזמן של תוכ"ד אבל לא אמרינן דנתבטל המעשה של העשי' לזמן המוקדם דנימא דלא מיחשב כאילו עשה בזמן המוקדם רק דיש לומר דנוכל לחשבו המעשה כאילו עשה בזמן המוקדם וגם יש לחשבו כאילו עשאו בזמן המאוחר בתוכ"ד ומש"ה שפיר חייב כרת על הזמן האכילה שאכל ביוה"כ סמוך לשקיעת החמה שהי' בזמן המוקדם בזמן החיוב. והא דגבי עדי גניבה וטביחה דאמרינן דאם העידו לשניהם על הגניבה והטביחה ביחד בתוכ"ד אמרינן דכשהוזמו על הטביחה נפסלו עדותן על הגניבה ג"כ הוא משום דנוכל לחשוב ג"כ עדותן על הגניבה לזמן המאוחר בתוכ"ד ניהא דיש לחשבו ג"כ על הזמן המוקדם דהיינו על אותה השעה והרגע שהעידו על הגניבה מ"מ הרי יש בזה העדות על הגניבה צד פסול אם נחשוב לזמן המוקדם על הזמן המאוחר ומש"ה נפסל עדותן על הגניבה בכה"ג שהעידו על הטביחה בתוכ"ד של עדות הגניבה וא"כ לא יקשה מהא דמס' שבועות וכו' הנ"ל. וכן להיפוך באכל בתחילת ליל יוה"כ או עשה מלאכה ג"כ לא נוכל לומר דנתבטל המעשה של העשי' בזמן המאוחר והרי אכל ביוה"כ או עשה מלאכה בלילה ושפיר חייב. והנה יש מקום לומר כן הגם כי יש לפקפק קצת אם נוכל לחייבו כרת מכח זה דסוף סוף נוכל לחשבו ג"כ להמעשה שהי' בזמן המוקדם לזמן המאוחר וכן להיפוך מזמן המאוחר לזמן המוקדם אבל מ"מ נוכל לומר כן

אמנם לאחר העיון נראה דבלא"ה לא יקשה מאכל בתחילת ליל יוהכ"פ. דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד בין אם נימא דחשבינן מזמן המוקדם לזמן המאוחר ובין אם חשבינן מזמן המאוחר לזמן המוקדם היינו דוקא במידי שעשה מעשה אמרינן דיש לו זמן עוד עד לאחר כד"ד וכמ"ש הריטב"א דהוי כאילו רחושי מרחשן שפוותי' עדיין וכמ"ש הר"ן דעוד לא נגמר בדעתו היטב עד לאחר כד"ד. ואם מחשבינן מזמן המוקדם לזמן המאוחר היינו דכיון דלאחר עשייתו יש לו עוד תוכ"ד נוכל לחשוב מה שעשה בזמן המוקדם כאילו עשאה בזמן המאוחר וכגון בעדי גניבה ועדי טביחה דנחשוב הגדתן על הגניבה כאילו הגידו אח"כ בתוכ"ד בשעה שהעידו על הטביחה אם נחשוב מזמן המוקדם לזמן המאוחר. וכן בנתעלף דמעשה הקריעה שעשה יש לו זמן עוד תוכ"ד אמרינן דמיחשב כאילו עשאה אח"כ דהמעשה נמשך עוד. וכן מזמן המאוחר לזמן המוקדם היינו נמי דוקא כגון בהקדש דאמרינן מה שאומר אח"כ הו"ל כאילו אמר בשעה שעשה המעשה הראשונה ואמרינן דהוי כולו כמו חדא מעשה ועוד לא נפסק דיבורו הראשון וכאילו מדבר עדיין וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, והיינו דמצרפין מעשה השני' עם מעשה הראשונה וכאילו עשהו בראשונה. אבל באכל בתחילת הלילה של יוה"כ דהשתא הוא תחילת המעשה שאוכל ומבעוד יום אין כאן שום ענין מעשה שנימא שנצרף מעשה האכילה בתחילת הלילה למבעוד יום. דהא השתא מתחיל המעשה אין שום סברא לומר שמעשה האכילה דהשתא מתחלת מקודם דהאיך נמשוך לעשייתו על זמן המוקדם והא אין לו שום התקשרות למעשה זו עם הזמן שקודם המעשה דעתה מתחיל הוא לעשות המעשה והאיך נוכל לחשבו על זמן המוקדם והא מקודם לא עשה כלל שום ענין מזה שיהי' נוכל לומר דמיחשב כאילו עשהו מקודם ודו"ק בזה

ועוד נלע"ד לומר בזה דלא יקשה מהא דמס' שבועות וכו' הנ"ל דהא דאמרינן תוכ"ד כד"ד הוא דוקא בדבר התליא במחשבת העושה וכגון קנין או מקצה דבר לעכו"ם להרשב"ם ב"ב (דף קכ"ט) ושאר דברים בזה אמרינן דתוכ"ד יכול לשנות מחשבתו הראשונה וממילא נשתנה ענין המעשה. אבל בהא דמס' שבועות דכבר עבר העבירה שאכל או עשה מלאכה סמוך לחשיכה ממש דהרי תו לא בעינן מחשבתו כלל דהא כבר נתחייב כרת על אכילתו ומלאכתו ולא שייך תו לומר בזה תוכ"ד כד"ד ולא נתבטל מעשה העבירה ועיקר מה דשייך לומר תוכ"ד כד"ד לבטל המעשה הראשונה הוא דוקא בדבר התליא במחשבה ג"כ וכמו שבארו הראשונים ז"ל משום דלא נגמר עוד דעתו ועשייתו שלא יחזור וכמ"ש הר"ן שם בנדרים אבל בדבר דלא תליא במחשבה והרי כבר איתעביד המעשה שחייב עלי' כרת איך יוכל להפקיע אח"כ בתוכ"ד המעשה שכבר נעשה ונתחייב עלי' כרת אטו אם יחלל שבת או יאכל איסור יהי' יכול לומר תוכ"ד שחוזר בו מן המעשה שעשה שנתחייב עלי' כרת או מיתה. והא דבמגדף דלא אמרינן תוכ"ד כד"ד לחזור בו מן העבירה וכתבו הראשונים ז"ל הטעם בזה משום דבודאי עשה כן בכוונה אחר ישוב הדעת ומש"ה לא מועיל חזרתו תוכ"ד תיפוק לי' דכבר נעשה העבירה. י"ל דהתם במגדף דהעבירה הי' רק הדיבור והדיבור תליא עיקר בכוונת הלב שנתכוון במחשבתו לגדף ר"ל כלפי מעלה וגידף בדיבורו וכדקאמר הש"ס בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופירש"י ז"ל בד"ה הואיל וישנו בלב עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוון לברך השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב עכ"ל רש"י ז"ל ועיין בתוס' בד"ה הואיל כו' מ"ש בזה ונראה שמסכימים ג"כ לשיטת רש"י בזה. [ויש לעיין מדברי האבן עזרא פ' תשא ל"ב בד"ה אמר אברהם המחבר באה"ד מ"ש בזה"ל ומחשבות הלב אינם מועילות כי הנוקב את השם על פי דיבורו יהרג וככה האומר נלכה ונעבדה א"א כו' עיי"ש ויש לעיין בזה בכוונת האבן עזרא