אמרי הצבי ד ק

לפ"ד רש"י ותוס' הנ"ל]. וא"כ כיון דעיקר העבירה מה שמגדף בדיבורו ומתכוון כלפי מעלה בזה הי' הסברא לומר דתוכ"ד יכול לחזור בו ולבטל הדיבור הראשון ומחשבתו הרעה הראשונה וחוזר מדעתו וכוונתו וצרכינן לטעמא דבמגדף לא אמרינן תוכ"ד כד"ד משום דכבר דיבר הדיבור הרעה הזה בכוונה גמורה וכן בעובד עכו"ם לפי' התוס' ב"ב (דף קכ"ט ע"ב) ד"ה חוץ והר"ן בגדרים (דף פ"ז ע"א) שם דמיירי באמר אלי אתה והרמ"ה במס' ב"ב שם (אות ק"ל) כתב דמיירי ג"כ בעבדה במעשה יעו"ש דלולא משום שגמר מחשבתו הי' מועיל לחזור בתוכ"ד היינו נמי משום שעבודתו הוא שנתכוון לעובדה בזה דעל מעשה השתחואה שלא לעבדה אינו חייב וא"כ תליא עבודתו במחשבתו בזה. ובנתעלף דאמרינן תוכ"ד כד"ד היינו גמי משום דהקריעה הוא תליא במחשבתו שיהי' לשם מצות קריעה ולשם צער הא אילו קרע סתם קרע בעלמא שלא על מת לא יצא אפילו נודע לו תוכ"ד שמחויב לקרוע ומש"ה הוא תליא במחשבתו האיך נתכוון בעשיית המעשה ומש"ה לא נגמר עוד דעתו עד לאחר כדי דיבור ושפיר אמרינן בי' תוכ"ד כד"ד. ועפ"ז אין ראי' כלל מהא דמס' שבועות וכו' הנ"ל ודו"ק בזה

וראיתי בשו"ת חת"ס חאהע"ז (סי' צ"ז) בד"ה והנה י"ל כו' שכ' והנה המקלל אביו ואמו וחבירו וחוזר תוכ"ד מועיל חזרתו לפוטרו מ"מ בלי ספק במכה אביו ואמו פשוט דלא יועיל חזרתו כו' עיי"ש מ"ש. ולפי האמור הטעם פשוט במכה אביו ואמו דלא מהני חזרה בתוכ"ד משום דאיסור הכאת אביו ואמו אינו מלתא התליא בדעתו ורק מעשה ההכאה הוא העבירה והאיך שייך לומר שחוזר בו כיון שכבר הכה ובמה יסלק ההכאה. ובמקלל אביו ואמו שפיר י"ל דמועיל חזרתו בתוכ"ד מקללתו שמבטל דיבורו ומחשבתו שקילל בדיבורו והי' כן בכוונתו לקללה ועכשיו בתוכ"ד חוזר בו וי"ל דלא גרע ממגדף דלולא דמגדף הוי מעשה חמיר הי' מועיל חזרה והה"נ במקלל חבירו באמת מועיל חזרתו בתוכ"ד

ובהיותי עוסק בענין זה מצאתי פלפול שפלפלתי עם מחו' הגאון הצדיק המנוח מוה"ר אביגדור יהודה זצ"ל הגאבד"ק קויל בענין תוכ"ד ואעתיק כאן גרגיר אחד השייך לכאן מה שפלפלתי ע"ד הקהלת יעקב להגאון מוהר"י אלגזי ז"ל בתוספת דרבנן (אות תי"ו סי' שי"ד) שם מבנו הגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל בסוף הסימן שם שכתב דנראה פשוט דלמאי דקיי"ל דבכל התורה כולה תכ"ד כד"ד העובר על איזה מהלאוין דחייבין עליהם וחזר בו תכ"ד וכגון מי שקנה חמץ בתוך הפסח דעובר על ב"י וב"י ותיכף שמשכו לקנותו חזר בו תכ"ד ובעל הקנין חשיב כאילו לא קנה כלל ופטור וכן אם נשבע שקר דלשעבר ובתכ"ד חזר בו ואמר האמת פטור וכן כל כיוצא לזה כל שחזר בתכ"ד חשיב כאילו לא עבר כלל ואין לומר דלא אמרינן תוכ"ד כד"ד אלא בדברים שאין בעשייתם איסור אבל בדברים דעבירה הוא בידו לעשותם כיון דחמירי מחמת אי איסורא דרביע עלייהו אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ובגמר דעתו הוא עושה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני דהא ליתא דהא אמרינן בגדרים (דף פ"ז וב"ב דף קכ"ט) והלכתא תכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ועובד עכו"ם וא"כ אמאי נקיט הני דחמירי תיפוק לי' דאפילו איסורים אחרים דלא חמירו כולי האי תכ"ד לאו כד"ד וכן מתבאר עוד מההוא דאמרינן בפרק שבועת העדות (דף ל"ב ע"ב) דמוקי מתני' דכפר אחד והודה אחד דהכופר חייב כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהם והודה בתכ"ד והא קמ"ל דתכ"ד כד"ד יעו"ש הרי דאף דנשבע לשקר שאינו יודע לו עדות כל שחזר בו תכ"ד והודה על האמת פטור דחשיב כאילו לא נשבע ועפי"ז הקשה בהא דמס' חולין (דף קמ"א ע"א) בהנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה שפירש"י ז"ל דאינו לוקה אא"כ לא קיימו תכ"ד למאן דתני קיימו ולא קיימו ע"ש דא"כ אמאי דוקא גבי לאו הנל"ע הוה כן הלא גם בכל לאוי לבר מגדף ועכו"ם הדין כן דמצי לתקן תכ"ד יעו"ש מ"ש בזה:

ולעד"נ בישוב קושי' הקה"י לחלק בין היכא דהעבירה כבר נעשית ורק שיתקן ע"י העשה שיקיים מטעם ניתק לעשה לבין היכא דאם יחזור בו לא יהי' עבירה כלל והיינו שנימא שמבטל למעשה העבירה דגבי לא תקח האם על הבנים דתיכף בשעת לקיחת האם עם הבנים כבר נעשית העבירה ורק שיכול לנתק הלאו ע"י שישלח אח"כ האם ולמ"ד קיימו ולא קיימו בעינן דוקא שיקיים תוכ"ד ודוקא משום דניתק לעשה הא לא"ה לא הי' מהני שישלח האם תוכ"ד ללקיחה דמאי יועיל מה שישלחה עתה בתכ"ד ללקיחה סוף סוף כבר עשה מעשה הלקיחה וכי ע"י מה שמשלחה עתה יוכל לומר דהוי כמי שלא לקחה מעולם הלא כבר נעשה מעשה העבירה דאף שמשלח אח"כ האם מ"מ לא נעקר הלאו שעבר מקודם ולא שייך בזה דחוזר בתכ"ד מהמעשה דע"י חזרתו לא יוכל לסלק המעשה שנימא שלא לקחה משא"כ בקנה חמץ בפסח דעובר בב"י וב"י משעה שמשכו ואם תוכ"ד למשיכתו חזר בו מהקנין הרי לא נעשה המקח כלל דכשחזר בו הרי נתבטל הקנין למפרע ולא הי' החמץ שלו וממילא לא עבר עבירה כלל וכן בכל עבירות הנעשות ע"י קנין יכול לחזור בו תוכ"ד דמצי לבטל הקנין ע"י שחוזר תכ"ד אבל במידי דא"א בחזרה וכגון מעשה עבירה דלא תליא בחלות קנין וכדומה ורק שגוף המעשה הוא העבירה וכגון לקיחת האם על הבנים בודאי דלא שייך בי' חזרה בתכ"ד דע"י חזרתו לא נתבטל המעשה ודומה לאכילת איסור דל"ש חזרה בי'. ובשבועת ביטוי דלהבא דמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' שבועות הי"ז) ובש"ע יו"ד (סי' ר"י ס"ג) דמצי לחזור משבועתו ונדרו בתכ"ד יע"ש הוא משום דחוזר מנדרו ושבועתו שאינו רוצה ליאסר בזה וחוזר מדעתו שרצה לאסור ועכשיו חוזר בו. וכן מ"ש הקה"י לדייק מהא דמס' שבועות (דף ל"ב ע"ב) דגם בשבועה דלשעבר ג"כ מצי לחזור תכ"ד [וי"ל מרמב"ם (פ"ט מהל' שבועות הי"ד) ובכ"מ שם. ובשלטי הגבורים ר"פ שבועת העדות בענין היכא דפטור משבועת העדות אם פטור גם משבועת שקר יעוש"ה]. היינו נמי משום דשבועה הוא רק דיבורא שפיר מהני חזרה תוכ"ד וכמו במגדף דמאי דלא מהני בי' חזרה תוכ"ד משום דהוא מעשה חמורה וכמ"ש הר"ן בגדרים שם הא לא"ה הי' מועיל לחזור ממאי שגידף והה"נ דמצי לחזור ממאי שנשבע לשקר ומבטל דיבור השבועה שדיבר בכוונת שבועה אבל לא במידי דמעשה אשר כבר נתהוה העבירה וכגון לקיחת האם על הבנים וכדומה לא מהני חזרה תוכ"ד ולוקה עלי' לבר היכא דהוי לאו הנל"ע ומיושב שפיר קושי' הקה"י הנ"ל. ע"כ ממ"ש שם. ועולה שפיר עם מ"ש לעיל לחלק דתוכ"ד לא מהני חזרה אלא ממעשה התליא בדעתו שמחמת דעתו חלה המעשה מצי לחזור בו מדעתו ונתבטל חלות המעשה משא"כ היכא דגוף המעשה הוא עבירה ואינו תלוי בדעתו לא שייך לומר כלל שיחזור בתכ"ד וכמש"ל בזה

מיהא מ"ש לעיל לענין אכל מצה בע"פ ביה"ש דבודאי לא מועיל התוכ"ד של סוף האכילה שהוא לילה דנימא כאילו אכל בלילה ומ"ש זה מהא דקרע כשהי' מתעלף ובתוכ"ד מת דגם באכילת מצה למ"ד מצ"כ צריך שיכוון שעושה האכילת מצה לשם מצוה או אפילו למ"ד א"צ כוונה אבל בנתכוון בפירוש שלא לשם מצוה דלא יצא וא"כ הוי גמי מילתא דתליא בדעתו ודמי להך דנתעלף וכמש"ל ולכאורה י"ל בזה

מיהא י"ל בזה דשאני גבי מצה ואתרוג משום דתליא האכילה והנטילה בזמן דוקא שיאכל המצה בלילה וליטול האתרוג ביום דוקא מה מועיל לנו שבתוכ"ד נתהוה אז הזמן חיוב לאכילת מצה וליטול האתרוג הלא סוף סוף האכילה והנטילה לא הי' בזמן הכושר היינו בזמן המחויב אז לעשות כן שהרי התורה קבעה לה זמן זה דוקא ולא מועיל כלל מה שהוא בתוכ"ד אבל בקריעה אין הזמן קבוע אע"ג דהחיוב הוא רק על מת אבל עכ"פ לא דמי לזמן הקבוע לאכילת מצה ולנטילת אתרוג ויש לפקפק בחילוק זה שבין מצה ואתרוג לקריעה

ובעיקר הדבר נלע"ד ליישב הא דמס' נדרים בהקדש מ"ש הנ"י שהבאתיו לעיל דאפילו אם קרע על מת רחוק שאינו חייב לקרוע עליו ובתוכ"ד נודע לו שמת קרובו שחייב לקרוע עליו יצא יד"ח קריעה. והנה דקדק הנ"י לכתוב שקרע על מת רחוק שאינו חייב לקרוע עליו משמע הא אם קרע שלא על מת רק לצורך דבר אחר או בסתם ותוכ"ד נודע לו שמת קרובו שחייב לקרוע עליו לא יצא ידי חובת הקריעה ולכאורה טעמא בעי מ"ש אם קרע על רחוק שאינו בחיוב לקרוע אפ"ה אם תוכ"ד נודע לו שמת קרובו יצא יד"ח קריעה הלא לא הי' עליו שום חיוב לקרוע וצ"ל הטעם בזה דמצות קריעה הוא שיהי' מחמת צערו על מת דוקא