אמרי הצבי ד צח

הוא בשעת המעשה אבל דנימא על הזמן שהוא קודם זמן המעשה או קודם זמן הדיבור שיהי' נחשב כאילו הזמן הקודם הוא לאח"כ דהיינו שהזמן שקודם עשיית המעשה הוא נחשב כאילו הי' אח"כ בזמן עשיית המעשה או בזמן הדיבור זה לא מצינו כלל. והעירותי בהא דמוקי הש"ס להא דר"י בשהעידו עדות הטביחה תוכ"ד של עדות הגניבה כו' איך שייך לומר דנידון על שעת הגדתן של העדות בב"ד על הגניבה כאילו הוא בזמן אח"כ דהיינו בזמן שהעידו אח"כ על הטביחה והא בשעה שהעידו על הגניבה עדיין כשרים היו ולא נפסלו רק אח"כ בשעה שהעידו על הטביחה וניהו דעדותן על הטביחה הי' בתוכ"ד לעדותן על הגניבה מ"מ לא מצינו כלל דנימא בכה"ג תוכ"ד כד"ד ע"כ. והשיבני ע"ז ידידי הרה"ג מו"ה מאיר דן נ"י הגאבד"ק דוואהרט דהא במקומו בסוגיין מבואר במס' נדרים (דף פ"ז) לענין קריעה מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה כו' ל"ש אלא שמת לאחר כדי דיבור אבל בתוך כד"ד כדיבור דמי וכתב הר"ן בד"ה אבל בתוכד"ד אין חוזר וקורע שאעפ"י שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הויא קריעה כלל כיון שמת תוכד"ד כמאן דקרע השתא דמי כי קרע נמי בטעות שהי' סבור שמת לו מת אחר א"נ הקים או היפר בטעות כיון שידע תוכד"ד מהני ע"ש והרי חזינן דגם מזמן העבר על הזמן העתיד אמרינן בי' תוכ"ד כד"ד דהא לא נוכל לומר דזמן המיתה שמת בו יהי' כאילו מת קודם ויהי' נגרר בתר הזמן של הקריעה שהרי אז לא הי' עדיין החיוב קריעה שהרי הי' עוד בחיים וע"כ דאמרינן להיפוך שזמן הקריעה נמשך לאחר הזמן הקריעה והוי כאילו קרע לאחר שמת עכ"ד וחשובה נצחית השיבני בזה וחידוש בעיני כי לא הרגשתי בעצמי בשעת הלימוד והסידור סתירה זו מהסוגי' דעסיקנא בה ממקומה

והנה עיינתי עתה בענין זה והסוגי' עמוקה מאוד ומפוזרת בכמ"ד בש"ס ובראשונים ובעיוני עתה בזה ניתוספו לי בעזה"י הערות, אשר צריכין ביאור אף שלפום ריהטא אין להם ענין לתוכ"ד אבל אחר העיון היטב הדברים צריכין ביאור ולכן צריך אנכי להאריך קצת ולבאר קצת כפי שידי מגעת בעזה"י

והנה שם במס' נדרים לענין הקמה והפרה שסבר שנדרה בתו והקים או היפר ותוכ"ד נודע לו שאשתו היא שנדרה דחל ההקמה והפרה ומרוצה הוא שתהי' הקמה או ההפרה על אשתו דמועיל התם י"ל דהוא מזמן המאוחר לזמן הקודם שהרי אז הי' יכול לחול ההפרה או ההקמה של אשתו ג"כ. ואם בשעה שהיפר או הקים לבתו אז לא הי' נדרה אשתו ורק בתוכ"ד של ההפרה או ההקמה לבתו נדרה אשתו ונודע לו אז ורצונו שתחול ההפרה או ההקמה לאשתו בזה י"ל דבאמת לא חל כלל ההקמה או ההפרה לאשתו כיון דבשעת ההקמה או ההפרה לא הי' שום חלות שיחולו לאשתו דהא אז לא נדרה אשתו עדיין ואין ההקמה או ההפרה חל על הנדרים העתידים וכמבואר במס' נדרים (דף ע"ה ע"א) ובש"ע יו"ד (סי' רל"ד סכ"ח). י"ל דגם בכה"ג לא חל כלל ההקמה או ההפרה כיון דצרכינן לומר התוכ"ד מזמן הקודם לזמן המאוחר דהיינו דזמן של ההקמה או ההפרה יהי' נסרך להזמן המאוחר של זמן הנדר שנדרה אשתו. ולא מצאתי מפורש דין זה בש"ע ובפוסקים. ולכאורה תליא דין זה בהאי ספיקא דידן אם נימא לענין תוכ"ד שנחשוב על המעשה הנעשה בזמן הקודם כאילו נעשית בזמן המאוחר בשיעור של תוכ"ד דאם נימא דגם מזמן הקודם לזמן המאוחר נימא ג"כ תוכ"ד כד"ד יהי' מועיל ההקמה או ההפרה שכוון על שנדרה בתו יועיל ג"כ הקמה או הפרה על נדר אשתו שנודע לו תוכ"ד שאשתו נדרה הנדר בתוכ"ד של ההקמה או ההפרה ואם נימא דלא אמרינן תוכ"ד כד"ד מזמן הקודם לזמן המאוחר לא יהי' מועיל כלל ההקמה או ההפרה על הנדר שנדרה בתוכ"ד של ההקמה או ההפרה ויהי' נ"מ לדינא ב"ה ולא מצאתי מבואר דין זה ומדסתמו הפוסקים ולא כתבו דין זה וכתבו רק באופן שכבר נדרה אשתו ורק שהי' סובר שהיא בתו משמע דבכה"ג שנדרה אשתו בתוכ"ד של הקמה או ההפרה לא אמרינן בזה תוכ"ד כד"ד דאל"כ הי"ל להפוסקים להביא דין זה שהוא דין חדש וא"כ נראה מזה דלא אמרינן תוכ"ד כד"ד שיהי' מזמן המוקדם כמו שהי' בזמן המאוחר והוא כמו שכתבתי וא"כ אין מהא דתוכ"ד בנדר קשיא לדברי הנ"ל ואדרבא יש מזה קצת ראי' לדבריו

שוב ראיתי בהגהות חידושי רע"ק על ש"ע יו"ד (סי' רכ"ח סי"ז) אין מתירין הנדר עד שיחול כו' וז"ל ואני מסופק אם מתירים תכ"ד קודם חלות הנדר וע' לקמן (סי' רל"ד סעיף ל"א ל"ב ל"ג) ולכאורה ראי' לזה, מדברי תשובת הר"ן (סכ"ז) עיין שם דק"ל איך משכחת התרה הא כל כמה דלא קידשה לא חל הנדר אע"כ דמתירין לה רגע א' קודם שתקבל הכסף לקדושין ומ"מ יש לדחות דכיון שנדרה כל כסף שינתן לה בתורת קדושין אף אם לא נתפסין הקדושין אסורין בהנאה א"כ י"ל דמקדשה בכסף ובאמת עדיין לא חלו הקדושין כיון דהכסף אסור לה אח"כ מתירים הנדר דאז חל הנדר כיון דנתן לה בתורת קדושין ואחר ההיתר מתקדשת בזה וצ"ע לדינא עכ"ל הגאון ז"ל. ונראה לכאורה מדבריו ז"ל דאם נימא דמהני ההתרה בתכ"ד קודם חלות הנדר היינו דהו"ל כאילו הי' ההתרה בשעה שהי' חל הנדר הרי דס"ל להגאון ז"ל דנמשך המעשה שהי' בזמן המוקדם כאילו הי' נעשה בזמן המאוחר והגאון ז"ל מסיק בצ"ע לדינא ולע"ד יהי' הספק הזה תליא בהאי ספיקא דידן דאם נימא דמזמן המוקדם לזמן המאוחר לא אמרינן תוכ"ד כסברתי הנ"ל א"כ י"ל דלא חל כלל ההתרה בתכ"ד קודם חלות הנדר ואכתי צ"ע בזה

ועיין ריטב"א נדרים הנדפס בצירוף הרי"ף והרמב"ן (על דף פ"ו ע"ב) בד"ה ונמצא שהיא אשתו ז"ל אבל נמצא תוכ"ד והוא רוצה אף בהפרת אשתו וגמר בדעתו לכך אעפ"י שלא חזר והיפר לה הויא הפרה פי' דקיי"ל בכל דוכתא דכל תוכ"ד כד"ד והרי הוא כאילו עכשיו השלים דיבורו על דעת אשתו ואמר מופר לך כו' עכ"ל ונראה קצת מדבריו ז"ל דכתב דהוי כאילו השלים דיבורו היינו דזמן המאוחר נסרך להזמן הקודם. מיהא במ"ש לבסוף הלשון ואמר מופר לך נוכל לומר להיפוך דשדינן הזמן המוקדם להזמן המאוחר ויש קצת לצדד לכאן ולכאן. ונוכל לומר בפשיטות בכוונת הריטב"א בזה כמ"ש הריטב"א אח"כ בד"ה וכתבו כו' ז"ל ואין צריך בכ"ז אלא שהחכמים אמרו שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפוותי' דבור ראשון וכאילו הוא מדבר עדיין עכ"ל הריטב"א וכן הוא ברמב"ן על מס' ב"ב (דף קכ"ט ע"ב) בד"ה והילכתא ז"ל ובשם הרב אב"ד ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר עכ"ל והיינו דהוי כאילו לא הפסיק כלל בינתיים ודיבר הדיבור הראשון ואח"כ תיכף הדיבור השני דבודאי מועיל ושפיר נ"ל דהדיבור השני תיסרך להראשון וכמ"ש דחשבינן מזמן המאוחר לזמן המוקדם ואכתי י"ל בזה

ורק אכתי י"ל מהאי דינא דקריעה והנה מדין הראשון אמרו לו מת אביו ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה דמוקי לה רב אשי דוקא שנודע לו בתוכ"ד שהוא בנו והוא בש"ע יו"ד (סי' ש"מ סכ"ד) אין סתירה לדברי הנ"ל דהתם מיירי שבשעת הקריעה כבר מת בנו ורק שהי' סבור שהוא אביו דהי' אז בשעת הקריעה חייב לקרוע על בנו ורק שלא הי' יודע שהוא בנו אמרינן דמה שנודע לו בתוכ"ד שהוא בנו מיחשב כאילו נודע לו בשעת הקריעה שהוא בנו והרי הוא דחשבינן לזמן המאוחר כאילו הי' מקודם. אלא דעיקר מה שקשה על דברי הוא מדין השני שם במס' נדרים מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כד"ד אבל בתוכ"ד כד"ד והוא בש"ע יו"ד שם (סכ"ה) וע"ז כתב הר"ן ז"ל שאעפ"י שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הויא קריעה כלל כיון שמת תוכ"ד כמאן דקרע השתא דמי כו' ומזה הוא דקשה על סברתי דהא בשעה שנתעלף לא הי' כלל החיוב קריעה ולא נוכל לומר דמחשבינן להדבר שבזמן המאוחר דהיינו המיתה כאילו הי' מקודם דהא אז עוד חי הי' ולא הי' כלל החיוב קריעה וע"כ דמה דיועיל תוכ"ד הוא דחשבינן להמעשה שהי' בזמן המוקדם כאילו הי' בזמן המאוחר והרי מבואר להיפוך מדברי הנ"ל. ועיין נמוקי יוסף הנדפס סמוך להרי"ף ורמב"ן ז"ל ונתעלף מהא שמעינן דאפילו קרע בתחילה על איש רחוק שאינו בן קריעה עליו אם חזרו ואמרו לו תוכ"ד שהי' מי שהוא חייב לקרוע עליו יצא ידי קריעה דהא הכא כיון שהוא תי אינו בן קריעה עליו ודינו כרחוק עכ"ל הנ"י ולכאורה גם מדברי הנ"י הנ"ל נראה דמושכין הזמן המוקדם לזמן המאוחר דהא מעשה הקריעה על הרחוק לא הי' מסוג החיוב מצות קריעה ומדמה לה הנ"י להא דנתעלף כו' ואיך