אמרי הצבי ד צו

בקרך וצאנך דוקא אם שוחט בהמה שלו חולין בעזרה נאסר אבל אם שוחט בהמת חבירו חב"ע לא נאסר כלל ונימא דאפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש מ"מ בחולין בעזרה אא"א דשא"ש הואיל דגלי קרא כחו גבי כלאים ע"ש זה נסתר דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר בחולין בעזרה מדו"ה והא כיון דלא נאסר מדגלי קרא א"כ הו"ל שמיטה ראוי'. ובזה לא שייך לתרץ כמ"ש לעיל דהא כתבתי דבמב"ע אינו נאסר אם שחט בהמת חבירו בעזרה מדכתיב בקרך וצאנך וכמו בכלאים. וגם מ"ש לעיל עפ"ד הרא"ה והר"ן ז"ל ג"כ נראה דלא שייך בזה דדוקא אם נימא שלא יוכל לאסור בהמת חבירו חולין בעזרה משום דאא"א דשא"ש ואין בכחו לאסור בהמה שאינו שלו בזה שפיר י"ל לשיטת הרא"ה והר"ן דעכ"פ לא שרי לה וכמ"ש בביאור דבריהם ז"ל באק"ו אבל השתא אם נימא דנמעט מבקרך וצאנך דלא נאסר בהמת חבירו חולין ששחטה בעזרה א"כ כיון דהתוה"ק מיעטתו שלא תיאסר הבהמה והו"ל לענין שתיאסר הבהמה כמו שלא שחטה בעזרה א"כ למה תיאסר באכילה דהא אין הטעם מה שלא נאסרה משום דאא"א דשא"ש שנימא דעכ"פ ניהו שאין בכחו לאוסרה אבל עכ"פ הוי כלא עשה בה מעשה השחיטה וכמש"ל ורק, דהטעם לפמ"ש משום דהתוה"ק מיעטה דלא נאסרה וא"כ בזה לא אסרה התורה חב"ע כלל ולמה תיאסר באכילה והרי הוא כאילו לא שחטה בעזרה ולא נאסרה הבהמה באכילה ג"כ. וכן כתבתי בקצרה בפנים [באק"ז] דנימא דגם באכילה אינו אסור כלל מה"ת כו' משום דהכא גלי קרא מבקרך וצאנך כו'. וא"כ מ"ט דר"ש דפוטר מדו"ה והא שחיטה ראוי' היא. וגם באמת האי בקרך וצאנך קאמר הש"ס במסכת חולין (דף פ"ד ע"א) יכול יקח אדם מן השוק ויאכל ת"ל וזבחת מבקרך וצאנך כו' ופירש"י ז"ל בד"ה מבקרך אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק עכ"ל וי"ל עוד בזה

מיהא כל הפלפול והעיון עולה לנכון וכמש"ל ליישב דלא תיקשי מר"ש דר"ש ס"ל אדם אוסר דשא"ש או מטעם הרא"ה והר"ן ז"ל וכמש"ל ועולה שפיר הספק לדידן דקיי"ל אא"א דשא"ש בשוחט בהמת חבירו בעזרה אם נאסרה בהנאה ועולה שפיר ישוב דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפנים ורק מה שהוספתי עפ"ד הר"ש ז"ל לזה אית לי' פירכא וכמש"ל

[לח] דף ע"ב ע"ב אוצ"ג אק"ב כתבתי דאף למ"ש התוס' דתקרובת עכו"ם מותר בהנאה מה"ת מ"מ יי"נ אסור מה"ת בהנאה מדכתיב ישתו יין נסיכם וכדקאמר הש"ס במס' ע"ז (דף כ"ט ע"ב) כמבואר בפנים. והשיב ע"ז האברך הרב החריף מו"ה צבי יהודא נ"י מק"ק קאליש דהא הש"ס קאמר שם במסכת ע"ז יין מנ"ל ארב"א אמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין נמי אסור בהנאה כו' וא"כ יליף הש"ס יי"נ דאסור בהנאה מה"ח מזבח ואם נימא דזבח מותר בהנאה מה"ת האיך נילוף יי"נ מיני' לאיסור עכ"ד. אבל לע"ד א"ש מה שכתבתי בפנים דהתוס' הקשו ל"ל למילוף על יי"נ דאסור מי נפיק מכלל שאר זבח דאסור וכתבתי דבאמת לשיטת התוס' בב"ק זבח אינו אסור מדאורייתא רק באכילה ובהנאה לא הוי רק מדרבנן והא דקאמר הש"ס בע"ז מה זבח אסור בהנאה ע"כ היינו בהנאה רק מדרבנן ובאכילה מדאורייתא וכיון דיי"נ בכלל שאר זבח א"כ גם יי"נ אסור באכילה מדאורייתא ול"ל תו הקרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם לאקושי יי"נ לזבח. וע"כ נימא דמדגלי רחמנא עוד היקישא ביי"נ לאיסור דלאכילה לא צריך ע"כ הוא לגלוי על יי"נ לאיסור הנאה דאין לומר דההיקש הוא על אכילה דהא הוא בכלל שאר זבח וזה דקאמר הש"ס מה זבח אסור בהנאה היינו דבאכילה מיהא מדאורייתא אף יי"נ אסור וכיון דליכא לאוקמי על איסור אכילה מש"ה אמרינן דאתא לגלות על הנאה

[לט] דף ע"ג ע"א אוק"ב בד"ה והנה ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כתב המאירי ז"ל כו' נפסלו מצד גזל או שאר עבירות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזילה ומ"מ לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אעפ"י שלא העידו עליהם בכך עד עכשיו כו' יעו"ש בשמ"ק מלת אעפ"י אינו מובן ויותר הי' מובן אם הי' כתוב כיון שלא העידו כו' כנראה למעיין בזה

והנה הקשיתי בפנים בזה דאמאי לא מיפסלי משעה שגזלו למפרע דהא קיי"ל למפרע נפסל ולא מצאתי שיטה שיסבור כן כמבואר בפנים. כתב אלי אהובי ב"ג הרה"ג מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י הגאבד"ק אוניאווע ליישב הקושי' והוא די"ל דכוונת המאירי ז"ל על פלוגתת הראשונים בכתובות (דף י"ט ע"ב) בשנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכת"י הוא אבל פסולי עדות הי' דשיטת התוס' דדוקא שאומרים שהי' פסולים ועתה מודים שהם כשרים אינם נאמנים כשכת"י יוצא ממק"א ולא מיקרע קרעינן ול"מ גבינן. אבל אומרים שעדיין פסולים נאמנים. והר"ן כתב מפני שמתו אינו נוגע לפסול עדים עוד רק דנוגע לשטר בזה דוקא א"נ לגמרי. ושיטת הרא"ש אפילו העדים עוד בחיים והמה נפסלו למפרע מ"מ לאשר לא נודע פיסול העדים מעיקרא בב"ד רק עתה מעידים ומודיעים פסול העדות אנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם הלכך אפילו אי אמרי פסולי עדות הם עכשיו לא מהימני לפסול השטר ויעוין בש"ע חו"מ (סי' מ"ו סעיף ל"ז) מובא השיטות האלו. והש"ך (ס"ק ק"ב) באמת הקשה דקיי"ל למפרע נפסל ומה גם בפסול דגזלנותא גם לרבא לטעמא דחידוש נפסל למפרע ומוכח דגם השטר נפסל מדקאמר הגמרא א"ב דפסלו בגזלנותא דלטעמא דחידוש מפסדי הלקוחות ולטעמא דפסידא דלקוחות לא מפסדי. ויעוין בש"כ שרצה לחלק דהגמרא מיירי שפסלו אותם לפניהם משא"כ הרא"ש מיירי שהם חיים ואינם לפנינו. ובקצה"ח (ס"ק כ"א) כתב ליישב קושית הש"כ יעו"ש מ"מ יוצא לנו מזה דשיטת הרא"ש דבאומרים שהעדים פסולין שנפסלו למפרע וכל מה שהעיד בע"פ נתבטל מאז שעבר העבירה מ"מ השטרות שחתמו לא נתבטלו לגמרי מחמת שאנן סהדי. ומעתה מיושב הקושי' שהקשיתי בפנים לפמ"ש הטור דהזמה הוא כמו שמעידים שעברו עבירה וא"כ פשיטא דנפסלו למפרע על זה אין שום ספק כשעברו עבירה דנפסלו למפרע רק כוונת המאירי מ"מ לא נפסלו כל העדיות היינו השטרות וכשיטת הרא"ש ושפיר מביא שחכמי הצרפתים כתבו בפירוש דמשעת הגזילה נפסלו והכוונה דגם השטרות נתבטלו למפרע והוא שיטת התוס' עכ"ד ב"ג הרב שיחי'. ונוכל לומר כן בכוונת הרב המאירי ז"ל כיון שאין לנו כעת תירוץ מרווח יותר מזה

[מ"ם] דף ע"ג ע"א אוק"ה אק"א הוכחתי דהיכא דנפסלו העדים אחר שהעידו בב"ד קודם גמ"ד יכולין הב"ד לגמור הדין הואיל דבשעת הגדה היו כשרים מהא דקאמר הש"ס בסוגיין לימא כתנאי כו' כל הסוגיא ומדלא מוקי הש"ס לר"י שהעידו על הגניבה ואח"כ על הטביחה והב"ד גמרו הדין דגניבה אחר הגדתן מהטביחה וכשהוזמו על הטביחה איגלאי מילתא דלמפרע בשעת גמ"ד דגניבה פסולין הי' ואיבטל עדות הגניבה מחמת של"ה גמ"ד. א"ו דגם אם נפסלו קודם גמ"ד אם בשעת הגדה כשרין הי' לית לן בה וכמבואר בפנים. וע"ז השיב אהובי ב"ג הרה"ג מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י הגאבד"ק אוניאווע דא"א לאוקומי בזה דהא בגמרא איתא לימא כתנאי הי' שנים מעידין אותו שגנב והן מעידין שטבח והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בט"כ הוזמו על הטביחה הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי ג' אר"י בד"א בשתי עדיות: אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתה בט"כ ובא ר"י לחלוק על הת"ק הסובר שבהוזמו על הטביחה שלא נתבטלה עדות הגניבה ומשלם הגנב כפל ואומר דבעדות אחת נתבטל בהזמת הטביחה לחוד העדות דגניבה ג"כ אבל מודה בזה להת"ק שהעדים שהוזמו על הטביחה משלמין ג' ואם נימא דנתבטל העדות הגניבה מחמת של"ה גמ"ד על הגניבה דאגלאי מילתא דבשעת גמ"ד דגניבה כבר הי' פסולין מכ"ש דנתבטל הגמ"ד מהטביחה דאם אין גניבה אין טביחה ואמאי משלמין העידי טביחה ג' דבזה לא פליג ר"י על הת"ק בשלמא באוקימתא דהגמרא בהעידו תוכ"ד והכל הי' בגמ"ד כראוי לפי מה שהעידו וביטול העדות דגניבה מחמת שנפסלו למפרע בהגדת עדות הטביחה דהי' אז שעת פסלות שפיר משלמין על הטביחה ג'. אבל אם יתבטל הגמ"ד ליכא חיוב תשלומין דאין