אמרי הצבי ד צה

ועוד י"ל דהואיל דשחיטה הוא הלל"מ וכדדרשינן במסכת חולין (דף כ"מ ע"א) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובודאי הי' ההלכה גם על של אמרים לומר דהי' ההלכה רק על בהמה שלו ובודאי הי' ההלכה בין על בהמה שלו ובין על בהמה של אמרים. מיהא אכתי יש לעיין לפמ"ש הפרמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שחיטה דאף דבעוף הוא הללמ"מ מ"מ י"ל דבעוף ליכא העשה דאינו זבוח דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב יעו"ש וא"כ ה"נ אע"ג דידעינן גם בהמת אחרים מהללמ"מ מ"מ מנ"ל דאיסור עשה שא"ז הוא בבהמת אחרים כיון דכתיב מבקרך ומצאנך וא"כ יפה הקשה עלי כבודו נ"י

עוד העיר ידידי הרב הנ"ל נ"י ע"ד מהא דמסכת קידושין (דף נ"ח ע"א) אשכחינהו מר יהודה לר"י כו' א"ל תניא המקדש בפט"ח בבב"ח ובחשנ"ב רש"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת אלמא חשנב"ע לר"ש לאו דאורייתא ורמינהו רש"א משנב"ע ישרפו וכן חי' שנשב"ע אישתקו כו' הב"ע כגון שנשחטה ונמצאת טרפה ור"ש לטעמי' כו' ואם ניחא כמו שכתבתי אמאי לא משני הש"ס דהא דקאמר ר"ש המקדש בחשנ"ב מקודשת מיירי בשחיט בעזרה בהמה דאחרים ור"ש לטעמי' דאא"א דשא"ש עכ"ד. ולדידי אין זה השגה חדא דברייתא קתני סתמא דהמקדש בחשנ"ב ומשמע דגם בשחט בהמה שלו. ועוד דמיירי סתמא דהאיש השוחט להבהמה בעזרה הוא קידש בה האשה ואם הבהמה אינה שלו האיך מקדש בה. ואי דמיירי דהיתה הבהמה גזולה אצלו ולא קנאה עדיין ושחטה בעזרה ואח"כ קידש בה מקודשת משום דקניא לה בשינוי א"כ יש תו סברא לומר דקנייתו ואיסורו באין כאחד כמו דכתבו הרשב"א וה"ה הקדישו וקנייתו באין כאחד וא"כ הוי שלו ויכול לאסור ושפיר פריך הש"ס דר"ש אדר"ש. ואם נימא כסברתי שכתבתי לעיל, (בדף י"א) [אומ"א] דשינוי המקלקל לא קני א"כ לא קני לה כלל והוי אינו שלו א"כ האיך יכול לקדש בו וע"כ צ"ל דהי' שלו ומסתמא מיירי שהבעלים שחטוהו בעזרה ושפיר פריך הש"ס דר"ש אדר"ש ומתרץ הש"ס תירוץ מרווח דעולה התי' גם אליבא דר' יוחנן דיליף חשנב"ע מה שלי בשלך אף שלך בשלי דלפ"ז בשוחט בעזרה חולין דאחרים ג"כ נאסר וכן סוברים ג"כ הבני ישיבה במסכת מנחות (דף מ"ת) כמ"ש בזה בפנים הספר. וגם אולי כל סוגית הש"ס מר יהודה ור"י כו' סוברים כר' יוחנן ולא הוצרך הש"ס לשנויי בהיכי תמצא ולומר הב"ע ומתרץ בהרווחה יתירה

ועפ"י האמור לא יקשה על דברי מה שהקשה עוד מע"כ נ"י במ"ש ליישב דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה) הואיל ואיסורן מדבריהם שכוונת הרמב"ם ז"ל דהכא הוא רק מדרבנן משום דאא"א דשא"ש והקשה עלי דהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא (בפ"א מהל' גניבה הח"ט) דבטבחה הגנב קונה בשינוי ואם כן לא שייך כלל בזה אא"א דשא"ש דהא באין כאחת עכ"ד ולפי האמור אם נימא דמיחשב שינוי לקנות א"כ יהי' אסור בהנאה והוי מקלקל בשחיטתו ושינוי השבור ל"ק וכמ"ש לעיל. והנה אף שלא נתכוונתי בזה בעת הלימוד כי יש תירוצים אחרים על הרמב"ם (בפ"ה מהל' אישות) דלא ס"ל להאי סברא שכתבו הרשב"א וה"ה דהקדישו וקנייתו באין כאחד ואולם כעת בשעת עיוני בזה נלע"ד דיהי' עולין דברי בישוב דברי הרמב"ם עפ"י סברתי שהסברתי דברי היש"ש דשינוי השבור ל"ק

ובזה יש לתרץ מה שהקשה בשו"ת הגרעק"א ז"ל (סי' קס"ה) ע"ד התוס' ב"ק (דף ע"א) בד"ה בשלמא שכתבו דהך סוגיא דהתם אתי' כמ"ד אדם אוסר דשא"ש והקשה הגרעק"א ז"ל דהא כתבו שם דמיירי דהגנב נתן רשות לשלוחו לשחוט לעכו"ם ולגבי הבעלים הא קנינהו בגמר שחיטה דהוי שינוי מעשה מש"ה נאסר בגמר שחיטה מטעם תקרובת עכו"ם יעוש"ה ועיין בספר זית רענן ח"א בסוגיא דאא"א דשא"ש (סי' א' אות י"ב) מ"ש בזה, ולפי האמור י"ל דכיון דאם נימא דמיחשב שינוי יהי' אסור בהנאה מטעם תקרובת עכו"ם תו הוי שינוי השבור ולא קנה ודו"ק

עוד במה שכתבתי שם דאליבא דאביי דיליף מקרא דכי ירחק עולה דאם שחט בהמת חבירו חולין בעזרה אינו נאסר בהנאה משום דאא"א דשא"ש וכן הוא אליבא דרב חסדא במס' מנחות (דף מ"ח) העיר ע"ז האברך המופלג מו"ה זלמן בר"מ נ"י וויערשאסקי מק"ק דוואהרט דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר כדאיתא במתני' ר"ש פוטר בשני אילו ופירש"י בטרפה ובחולין בעזרה דקסבר ר"ש שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה הא אליבא דר"ח ואביי עולה דגם בחשנב"ע אמרינן אא"א דשא"ש וא"כ נימא דהוה שחיטה ראוי' וליחייב עלה דו"ה. יפה העיר בזה ואיני זוכר אם בשעת לימודי העירותי בזה והי' ניחא לי אז או אגב שיטפא לא העירותי אז כלל בזה

ועתה עיינתי בזה ונראה דלכאורה י"ל בפשיטות דר"ש סובר דאדם אוסר דשא"ש כדאיתא לעיל (בדף ע"א ע"א) אמרו מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אמרי בשלמא עכו"ם ושוה"נ שחיטה שא"ר היא אלא שבת שחיטה ראוי' היא וכתבו התוד"ה בשלמא עכו"ם ושוה"נ שחיטה שא"ר היא הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא כו' עכ"ל והרי האי סוגיא דסוברת אדם אוסר דשא"ש והיינו דמתני' סוברת כן והרי מתני' אתיא כר"ש דהא הש"ס קאמר מאן חכמים ר"ש ומבואר דר"ש סובר אדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה וע"כ מדאורייתא ס"ל לר"ש דאדם אוסר דשא"ש דאי מדרבנן הא קאמר הש"ס שם דאי מעשה שבת דרבנן לא פטר מדו"ה כיון דמה"ת שחיטה ראוי' היא. וה"נ אם לא הי' אוסר דשא"ש רק מדרבנן לא הי' פטור מדו"ה וע"כ לר"ש מה"ת אדם אוסר דשא"ש וא"כ הה"נ בשוחט חולין של חבירו בעזרה שפיר נאסר מטעם חשנב"ע דר"ש סובר אדם אוסר דשא"ש ומש"ה פוטר ר"ש בשני אילו במתני' דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה

אמנם דברי התוס' הללו נראין כסותרין לדברי התוס' במסכת יבמות (דף פ"ג ע"ב) בד"ה אא"א דשא"ש שכתבו התוס' דדוקא בדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במסכת כלאים גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אסור כו' עכ"ל והרי כתבו התוס' אליבא דר"י ור' שמעון דבמידי דתליא במחשבה סוברים ר"י ור"ש דאא"א דשא"ש והא במסכת ב"ק עולה לפ"ד התוס' דגבי שוחט לעכו"ם דג"כ תליא במחשבה אמרי דסובר ר"ש דאדם אוסר בזה דשא"ש. וכבר תמה בזה בשו"ת מוהרע"א ז"ל (בסי' קס"ה) עייש"ה ובספר זית רענן ח"א בסוגיא דאא"א דשא"ש שם (בסי' ב') מחלק בין עשה מעשה בגוף הדבר שדנין עליו שיהי' נאסר לבין לא עשה מעשה בגוף הדבר ושם (באו"ק י"א) מתרץ בזה קושית הגאון מוהרע"א ז"ל הנ"ל וז"ל ולמ"ש לעיל (באות ח') ניחא דאע"ג דבכלאים אינו נאסר היינו משום דלא עשה מעשה בגופן ודמי לשפך לה יין בין קרני' משא"כ בשוחט שעשה מעשה בגופה עכ"ל הגאון בעל זי"ר ז"ל ולפי זה עולה דהיכא דעושה מעשה בגופו סובר ר"ש דאדם אוסר דשא"ש מה"ת וא"כ גם בשוחט בהמת חבירו חולין בעזרה גם כן נאסר מה"ת ומש"ה שפיר פוטר ר"ש בשני אילו בשוחט ונמצאת טרפה או ששחט חולין בעזרה מדו"ה הואיל דהוי שחיטה שא"ר ול"ש שחיטה

ועוד י"ל לפמ"ש [באק"ז] דאף דמה"ת אא"א דשא"ש ולא נאסר אם שחט בהמת חבירו בעזרה מ"מ זה דוקא בהנאה לא נאסר אבל באכילה י"ל דנאסר מה"ת לפ"ד הר"א והר"ן ז"ל שכתבו דאף למ"ד דאא"א דשא"ש אפ"ה הבהמה אסורה באכילה וכבר האריכו בזה [ובאק"ו] כתבתי בביאור דבריהם ז"ל בזה וא"כ גם בשחט בהמת חבירו בעזרה ניהו דנימא דלא נאסרה בהנאה משום דאא"א דשא"ש מ"מ באכילה עכ"פ אסור מדאורייתא ואפ"ה לענין תשלומי דו"ה חייב עליו אם שחטה חולין בעזרה דהוי כמו שוחט ונמצא טרפה דמשלם דו"ה משום דלדידן שחיטה שא"ר שמה שחיטה וחייב בדו"ה יעו"ש. וא"כ לר"ש דפוטר בשני אלו משום דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה שפיר הוי הטעם בחולין בעזרה לר"ש דפוטר מדו"ה משום דהוי שחיטה שא"ר דהא עכ"פ אסור באכילה מה"ת לשיטת הרא"ה והר"ן ז"ל וכמ"ש

אולם מ"ש עוד [באק"ו] להוסיף דאף למ"ש הר"ש ז"ל (בפ"ז דמסכת כלאים מ"ה) בטעמא דר"י ור"ש דסוברים במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דלא קידש דאא"א דשא"ש משום דבכלאים כתיב כרמך ע"ש וה"נ גבי שחיטת חולין בעזרה לאביי דנפקא לי' מכי ירחק כו' וזבחת מבקרך ומצאנך א"כ נימא דהואיל דכתיב