אמרי הצבי ד צג

אבל האכילה אסור בעזרה לאכול דבר של חולין ואולי איסורו מדרבנן. אלא שכתבתי דנכון יותר דכוונת הרמב"ם דמותר בחוץ וגם בפנים וכנ"ל

אחז"ר למדתי במס' תמורה (בדף י"א ע"א) לימא כתנאי השוחט החטאת ומצא בה בן ארבע חי קתני חדא אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים ואינה נאכלת אלא ליום אחד ותניא אידך נאכלת לכל אדם ונאכלים בכל מקום ואינה נאכלין בעזרה מאי לאו תנאי היא דמר סבר קדושה חלה על עוברין ומ"ס אין קדושה חלה על עוברין כו' ועיי"ש עוד (ע"ב) בתוד"ה היא שלמים מ"ש בזה. והרי מבואר בהדי' דלמ"ד אין קדושה חלה על העוברין והרי העובר חולין ולאו שם קדושה עלה כלל ומותרת באכילה לכל אדם ואע"ג דהוי חולין בעזרה כיון דלא הכניס החולין בפני עצמו לעזרה ורק שהי' עובר במעי הקדש ובכה"ג לכ"ע אמרינן להאי סברא דלא הוי עלה שם חולין בעזרה כיון דהי' מוכרת להקריב האם והולד ממילא הוי חולין בעזרה ועדיף זה מאילו פדאן בעזרה ואפ"ה קתני ואינה נאכלין בעזרה ורק צריך להוציא העובר חוץ לעזרה ולאוכלו שם וא"כ מוכרחין אנו לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהל' תמידין ומוספין הי"ב) הנ"ל שכתב ונאכלין בחוץ כשאר חולין הוה הכוונה דווקא בחוץ ולא בפנים דאסור לאכול חולין בעזרה אף דההכנסה לעזרה לא הי' באיסור ואף אם נימא דאינו עושה איסור בזה בהשהי' בעזרה מ"מ אסור לאוכלן בעזרה והדרנא בי ממה שכתבתי בכוונת הרמב"ם דמותר לאוכלן בחוץ אבל גם בפנים מותר לאוכלן הואיל דעיקר האיסור הוא להכניס החולין לעזרה כדי שלא נשווי' פלוגתא רחוקה בין רש"י והרמב"ם. ולפי המבואר בברייתא זו במס' תמורה דאף אם אינו עושה איסור על ההכנסה לעזרה וגם אם נימא דאינו עובר תו גם על השהי' בעזרה אבל מ"מ איסור האכילה להחולין הזה בעזרה שפיר אסור ומשום דאיסור האכילה חולין בעזרה הוא איסור בפני עצמו. ואף דהרמב"ם פוסק (בפ"ד מהל' תמורה ה"ג) דנאכלת לפנים מן הקלעים הוא משום דסובר וולדות קדשים במעי אמן הן קדושין אבל אם היינו אומרין בהווייתן הן קדושין שפיר הי' הדין דאין העובר נאכל לפנים רק בחוץ ומטעם דאסור לאכול תולין בעזרה וליכא דפליג בזה

ורש"י ז"ל דסובר בהאי דינא דשחט שני כבשים על ארבע חלות דכל הארבעה חלות אוכל בפנים כשפודה אותן מפני דשחיטה מקדשן ואין אתה מכיר מי החולין ומי הם המוקדשין עכ"ל היינו דניהא דאם הי' מכירן מי הן החולין הי' אסור לו לאוכלן בעזרה משום דאסור לאכול חולין בעזרה אפילו היכא דלא עשה איסור בהכניסן להעזרה ורק מטעם דאינן ניכרין מוכרח לאכול כולן בפנים ולית בזה איסור דאכילת חולין בעזרה. ולכאורה י"ל דאם נימא דאכילת חולין בעזרה הוה דאורייתא האיך יהי' מותר לאוכלן כל הארבעה חלות הלא בודאי אוכל ב' חלות שהן חולין בעזרה וצרכינן לומר דהואיל דעל כל חלה וחלה איכא הספק שהוא קודש וחובה עליו לאוכלן בפנים ובכה"ג תו לא הוי חולין בעזרה ודו"ק בזה

[לז] דף ע"ב ע"א אוצ"א אקה"ו נסתפקתי בשחט חולין בעזרה בשוגג אם נאסר או לא כו' כתב עלה ידידי הרה"ג מו"ה מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט בזה"ל ולא אדע כוונתו הלא בסובר שהוא קדשים ובאמת הוא חולין פשיטא דאסור משום חשנ"ב כמבואר במס' גיטין (דף נ"ה) טעמי' דעולא שלא יהיו כהנים עצבים וברור הדבר דאפילו אם הכהנים בעצמם שוחטים ג"כ דינא הכי. ומשם לכאורה נסתר ג"כ מ"ש כת"ה (באות וי"ו) להסתפק בחשנ"ב דשא"ש אם נאסר והרי לעולא יאוש כדי ל"ק ואעפ"כ אסור משום חשנ"ב וידעתי כי כת"ה יאמר דעולא לשיטתו דס"ל בסוגי' דרבוצה דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש אבל לדעתי י"ל דאם נימא דאינו שלו לא נאסר רק במעשה היינו דוקא היכא דהוא מזיד ורוצה לאסור את של חבירו אבל לא היכא דסבר שהן קדשים וצ"ע בזה עכ"ל ידידי הרב שיחי'

והנה קורא אני עליו חכם עדיף מנביא ובמה דסיים בזה אפתח כי כן אני אומר דעולא לשיטתו דסובר דע"י מעשה אדם אוסר דשא"ש והסברא שכתב כבודו נ"י דהיכא דהוא שוגג לא יוכל לאסור את של חבירו אפילו ע"י מעשה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ואמינא טעמי בזה דהא הפלוגתא בין אם אדם אוסר דשא"ש או אא"א דשא"ש הוא דמ"ד אא"א סובר דאין בכחו כלל לאסור דשא"ש וכמו דאין יכול להקדיש דשא"ש ה"נ לא יוכל לאסור דשא"ש במידי דלא נאסר ממילא רק ע"י מעשה האדם ומ"ד אדם אוסר דשא"ש ס"ל דיש בכת האדם לאסור דשא"ש ואין חילוק בין דבר שלו לדבר שא"ש וא"כ אם האדם יכול לאסור הדבר שלו גם אם הי' שוגג בדבר ה"נ יכול לאסור גם של חבירו אף אם הוא שוגג דמה לי דבר שלו לדשא"ש וכבר האריכו המפרשים בסוגי' זו. דאלת"ה צא ופרנס לי סוגי' הש"ס במס' חולין (דף מ"ם) איתיבי' ר"נ לר"ה השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב ג' חטאות וא"א כיון ששחט בה ס"א אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב כו' ומאי פריך הש"ס הא התם איירי בשוגג ואפ"ה יכול לאסור דשא"ש דאם נימא דהיכא דהוא שוגג אינו יכול לאסור דשא"ש לכ"ע מאי פריך ר"נ לר"ה וז"פ וא"צ לפנים

ומה שהקשה כבודו נ"י מהא דגיטין (דף נ"ה) דאפילו אם הכהנים בעצמם ג"כ שוחטים ג"כ דינא הכי. הנה דקדק בלשונו זה דהא הי' נוכל לומר דהבעלים בעצמם שחטו ומש"ה כתב דקאמר סתמא ואפילו הכהנים שוחטים. אולם לע"ד לא הועיל בזה כלום לחזק הדחי' שלו דהא כבר כתבו הרשב"א והריטב"א במס' קידושין (דף כ"ג) דאפילו אם נימא דכהני שלותי דרחמנא נינהו זה דוקא בעבודות דבעי כהונה אבל בשחיטה דכשרה בזר לכ"ע שלוחי דידן נינהו וא"כ אפילו שחט כהן ג"כ הוי שלוחו של הבעלים והרי הבעלים יודעים שהוא גנוב והוי כאילו הבעלים שחטוהו ואי דנימא אשלד"ע הלא השליח הוא שוגג ויש הרבה הראשונים הסוברים דהיכא דהשליח הוא שוגג אמרינן ישלד"ע ומש"ה הוי שפיר חולין בעזרה

ועפ"ז ל"ק ג"כ הקושי' השני' שהקשה רו"מ על מ"ש [באוק"ו] בשוחט חב"ע דשא"ש אם נאסר והקשה מהא דגיטין הנ"ל ולפי האמור א"ש דברי דהא אף דהכהן שוחט הואיל דהוא בשליחות הבעלים והוי כאילו הבעלים בעצמם שחטוהו וכמש"ל

וי"ל עוד יותר דאף אם נימא דגם בשוגג אמרינן אשלד"ע מ"מ בודאי דאף דאא"א דשא"ש אבל אם הוא ברשות הבעלים דהיינו שהי' אומר כל הרוצה ינסך יינו בודאי דיכול כל אחד לאסור היין הלז והרי במס' ע"ז (דף נ"ג ע"ב) דאר"י א"ר ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה כו' שליחותא קעביד וכבר כתבתי במק"א דלא שליחות ממש קאמר דהא אשלד"ע וגם אין שליחות לעכו"ם ורק הכוונה הוא דאין הבעלים מקפידין וניחא להו בזה שפיר יכול לאסור דשא"ש וכן מצאתי מבואר בספר תורי"ד על מס' ע"ז (דף נ"ג ע"ב) במהדורא תליתאה והגאון המנוח מו"ה יוסף ליב ז"ל ראבד"ק ברעסלא בספרו אומץ יוסף בסוף הספר בהפלפול שלו עם הגאון המנוח מהרש"ק ז"ל כוון לדברי התורי"ד הנ"ל. **(ועין נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ח.)** וכבר כתבתי בענין אם יכול לאסור דבר של הפקר דהיינו שאינו רוצה לזכות באותו דבר אשר מבואר בריטב"א מס' ע"ז (דף נ"ט ע"א) מים של רבים כו' מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דנאסר היכא דעשה מעשה יעו"ש בריטב"א מ"ש ע"ד הראב"ד וכבר ראיתי שהאריך בזה הגאון בעהמח"ס אמרי בינה חיו"ד דיני שחיטה (סי"ב) ובדברי המק"ח (בסי' תמ"ח בביאורים סק"ט) בד"ה ארווח לן יעוש"ה

אולם בחטאת הגזולה דאינו של הבעלים דיאוש כדי ל"ק א"כ לכאורה לא יועיל ניחא לי' של בעל הקרבן דהא לא קני לי'. ויש להוסיף עוד ולומר דאף אם הבעל הקרבן בעצמו שחטו להקרבן ג"כ יקשה דלפי סברתי הנ"ל היל"ל דלא הוי כלל חשנ"ב א כיון דל"ק לי' עדיין להבהמה הגזולה והי' יכול רו"מ להקשות כפשיטות הנ"ל על סברתי הנ"ל אפילו אם הבעלים בעצמם שחטו להקרבן הגזול ג"כ לא יהי' חשנ"ב

אולם באמת גם זה ל"ק דהא התוס' שם במס' גיטין בד"ה מ"ט כתבו וז"ל ונראה לר"י דבכ"מ לעולא יאוש ל"ק והאי דהגוזל בתרא הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמרינן נמי התם מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ כיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש ולא הי' קנוי לו קודם פסלי' רחמנא להקרבה משום מהב"ע כו' עכ"ל וא"כ מיחשב הבהמה הגזולה שהקדישה לאחר יאוש שלו