אמרי הצבי ד צב

הכי ותקשה דידי' אדידי' דהא ר' יוחנן סובר חשנב"ע אסור באכילה מדאורייתא א"כ אפילו אם אין אסור בהנאה אלא מדרבנן מ"מ אמאי מחייב ודומה לקושי' הגמ' דפריך על ר"מ כו' ושוב מצאתי כן להדי' בתוס' חולין (דף פ"ה ע"ב) בד"ה אין שכתבו להדי' כן דהא דפטר ר"ש חולין בעזרה מדו"ה לא מצי למידק דאסור בהנאה מדאורייתא אלא איסור אכילה כו' ע"ש א"כ כתבו התוס' להדי' דהיכא דאסור באכילה מה"ת אינו חייב דו"ה משום דדומה לעכו"ם והא דכתב השעה"מ ליישב דברי הרמב"ם ניחא שפיר משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו דסובר דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא וא"כ י"ל שפיר דכיון דחשבנ"ע אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן אע"ג דאסור באכילה מה"ת מ"מ חייב בדו"ה והא דפריך הגמ' לר"מ בעכו"ם הוא דוקא בעכו"ם דאסור בהנאה מה"ת וזה ניחא לתרץ דברי הרמב"ם אבל בשיטת התוס' א"א לומר כן וא"כ ניחא שפיר דברי התוס' ולא קשה מידי עכ"ד הרב הנ"ל

והנה תמצית דברי הרב הנ"ל נ"י הוא דכל שאסור, באכילה מה"ת החשנב"ע אע"ג דבהנאה אינו אסור אלא מדרבנן נ"כ מיקרי לאו דמרי' קטבח לשיטת התוס' הנ"ל ובאמת כן מפורש בשעה"מ (בפ"א מהל' חו"מ) הנ"ל ולכאורה יפה כתב בזה ליישב קושייתי הנ"ל. אולם מה שכתב דמבואר כן בהדי' בתוס' חולין (דף פ"ה ע"ב) בד"ה אין שכתבו להדי' כן. הנה המעיין בדברי התוס' חולין שם יראה שכתבו כן רק אליבא דר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה בזה כתבו שפיר דאם רק אסור באכילה מה"ת נ"כ מיחשב שחיטה שאינה ראוי' ופטור מדו"ה לר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה אבל מנ"ל לומר מדברי התוס' הנ"ל אליבא דרבנן דסוברים שחיטה שא"ר שמה שחיטה, ורק דיפטור מדו"ה בחשבנ"ע אם נימא דבאכילה אסור מה"ת ולא בהנאה ורק מדרבנן אסור בהנאה דנימא בזה דלאו דמרי' קטבח ויפטור מדו"ה זה לא שמענו כלל מדברי התוס' וז"פ לע"ד

אולם בגוף הדבר הזה אשר לפי דברי עולה דבחשנב"ע אף דנימא דבאכילה אסור מה"ת ובהנאה מדרבנן ג"כ לא מיפטר מחיוב דו"ה ומשום דלא שייך בזה לומר דמחתך בעפר הוא ומדברי השעה"מ הנ"ל עולה דכל שאסור באכילה מה"ת אף דבהנאה אינו אסור אלא מדרבנן נ"כ אמרי' בי' דמחתך בעפר הוא ומיפטר מחיוב דו"ה לע"ד אחר העיון היטב בפי' דברי התוס' נראה לכאורה כדברי שכתבתי בזה

דהנה בתוד"ה דאס"ד דאורייתא כתבו משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרי' שפיר ומתוך כך הי' נראה לדקדק דתקרובות ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כיון דשחיט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובות עכו"ם אפילו לא אסרה בהנאה אלא מדרבנן חשיב לי' שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו אין האשה מקודשת כו' אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את, האשה מקודשת כו' והדר כתבו התוס' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא הי' נחשב בכך ששא"ר כמו מעשה דשבת למ"ד דרבנן כו' עכ"ד התוס' ואם נימא דכוונת התוס' בשיטתם הוא דכל שאסור באכילה מה"ת אף דבהנאה אסור רק מדרבנן נ"כ מיחשב לאו דמרי' קטבח וזה הוא הטעם דפטור מדו"ה בשוחט לעכו"ם א"כ מה זה שכתבו התוס' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם כו' והלא נם מהא דפריך הש"ס לעיל, ור"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כיון דשחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קטבח שמעינן דבאכילה אסור מה"ת דאם לא הי' אסור באכילה מה"ת לא הי' מיחשב דלאו דמרי' קטבח וכמו שמדייקי התוס' בעצמם בהתחלת דבריהם להוכיח איסור הנאה מה"ת בתקרובות עכו"ם וגם מה זה שכתבו התוס' עתה בסוף דבריהם להוכיח דבאכילה אסור מה"ת הלא מתחילת דבריהם אזלו התוס' בשיטה זו דבאכילה אסור מה"ת כפי פירוש השעה"מ הנ"ל

ולעד"נ דהפי' בתוס' במ"ש בתחילת דבריהם שכתבו ומיהו יש לדחות דתקרובות עכו"ם אפילו לא אסרה בהנאה אלא מדרבנן כו' כוונתם גם אם הי' האיסור אכילה נ"כ רק מדרבנן נ"כ הי' חשיב לאו דמרי' משום חומרא דעכו"ם אמרו רבנן דמיקרי דלאו דמרי' כיון דאסור בהנאה נ"כ והיינו אפילו אם נימא דגם באכילה אינו אסור אלא מדרבנן נ"כ אמרי' בי' דלאו דמרי' קטבח מדכתבו התוס' אח"כ בסוף דבריהם ז"ל ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי מדאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר כו' משמע דמעיקרא כתבו לדבריהם גם אם היינו אומרים דנם באכילה אינו אסור אלא מדרבנן אם הוא אסור בהנאה אפי' מדרבנן נ"כ מיקרי לאו דמרי' קטבח דהואיל דחכמים אסרוהו מחמת חומרא דעכו"ם עשאוהו כעכו"ם ממש [ויש חילוק בין אם אמרינן אליבא דר"מ משום דלאו דמרי' קטבח גם באם אינו אסור באכילה ובהנאה אלא מדרבנן נ"כ מיקרי דלאו דמרי' משום חומרא דעכו"ם לבין אם דנין אליבא דרבנן מטעם שחיטה שא"ר דבזה י"ל דנם אף דאיכא משום חומרא דעכו"ם מיחשב עדיין שחיטה ראוי' אם אינו אסור אלא מדרבנן וי"ל בזה] וזה דוקא בשוחט לעכו"ם אבל לא בשאר איסורי אכילה והנאה שהם רק מדרבנן אסורין. והדר כתבו התוס' להוכיח דע"כ תקרובות עכו"ם אסור באכילה מה"ת ומוכחי לה מהא דפטרי רבנן שוחט לעכו"ם מטעם שחיטה שא"ר דאם לא הי' אסור באכילה מה"ת אלא מדרבנן הי' מיחשב שחיטה ראוי' דטעמייהו דרבנן לא הוי משום דלאו דמרי' קטבח דאליבא דר"מ דפטור משום דלאו דמרי' קטבח שפיר נוכל לומר דנם אם אסור באכילה ובהנאה רק מדרבנן נ"כ מיקרי לאו דמרי' קטבח משום חומרא דעכו"ם עשאוהו כעכו"ם ממש אבל אליבא דרבנן דהטעם דפטור מדו"ה משום שחיטה שא"ר ע"כ צ"ל דבאכילה אסור מה"ח וזה דאוכחי התוס' בסוף דבריהם דבאכילה אסור מה"ת מדפטרי רבנן מדו"ה אבל בהנאה שפיר י"ל דאינו אסור אלא מדרבנן ורק הואיל דמה"ת אסור באכילה ובהנאה עכ"פ מדרבנן שפיר פטרי רבנן דמיחשב שחיטה שא"ר כנלע"ד לפרש בכוונת התוס' ז"ל. ויהי' מובן היטב מה שבתחילת דבריהם נחתו לומר אליבא דר"מ דנם אם אינו אסור אלא מדרבנן נ"כ פטור מדו"ה אף אם נימא דגם באכילה אינו אסור מה"ת ומשום חומרא דעכו"ם דוקא ולבסוף הוכיחו דבאכילה אסור מה"ת ודו"ק בזה

וא"כ לפ"ז זה דוקא בתקרובות עכו"ם דאיכא חומרא דעכו"ם אבל בשאר איסורים שפיר אמרינן דבעינן דוקא שיהי' אסור באכילה ובהנאה מדאורייתא אז פטור מדו"ה וז"פ לכאורה בכוונת התוס' לע"ד. ולפ"ז שפיר העירותי לשיטת הר"מ בתוס' קידושין הנ"ל בחשבנ"ע מאי פריך הש"ס לימא קסבר ר"י חשבנ"ע לאו דאורייתא דהא אפילו אם נימא דחשבנ"ע אסור באכילה מדאורייתא מ"מ בהנאה אינו אסור מדאורייתא ומש"ה חייב בדו"ה. אע"ג דמדרבנן אסור בהנאה מ"מ לא שייך לומר בי' לאו דמרי' קטבח משום דדוקא בתקרובות עכו"ם משום חומרא דעכו"ם אמרינן דאפילו דהאיסור הנאה הוא רק מדרבנן אמרינן בי' לאו דמרי' קטבח אבל לא בשאר איסורין דאם אינן אסורין בהנאה רק מדרבנן לא אמרינן דלאו דמרי' קטבח כו' וכמו שפירשתי דברי התוס' בסוגיין ודו"ק בזה. מיהא מודינא לדברי כת"ה דלפ"ד השעה"מ לא קשה קושייתי ע"ד הר"ם בתוס' הנ"ל

[לו] דף ע"ב ע"א אוצ"א אק"ג הבאתי דברי הרמב"ם (פ"ח מתמידין ומוספין הי"ב) שחט ב' כבשים על ד' חלות אם אמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שתים מהן ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין כו' עכ"ל ועיין בכ"מ שם המקור ממס' מנחות (דף מ"ח) דמסיק הש"ס דלא הוי מעייל חולין בעזרה דחולין ממילא קא הויין ובפירש"י שם. ומבואר דאיסור חולין בעזרה הוא רק ההכנסה אבל לא מה שמונח שם וכמ"ש המלמ"ל (פ"ב מהל' שחיטה) ע"ש. וכ' הלח"מ דמפירש"י משמע דכל הד' אוכל בפנים משום דאינו מכיר איזהו החולין ואיזהו המוקדשין והרמב"ם סובר דשני החולין אוכלן בחוץ ע"ש בלח"מ. ודקדקתי במ"ש הרמב"ם דאוכל השתים מבחוץ ומשמע אבל בפנים אסור לאוכלן משום חולין בעזרה והא על השהי' בעזרה ליכא איסור כדמסיק הש"ס. וצ"ל דהרמב"ם אשמועינן דמותר לאוכלן בחוץ אבל גם בפנים מותר. ולכאורה רציתי לומר דסברת הרמב"ם הוא ניהו דעל השהי' ליכא איסורא כלל