אמרי הצבי ד צא

ז"ל הקשה דנימא דלצעורי לבעלים קעביד והתוס' בתירוצם רימזו לתרץ גם זה שהקשה הרשב"א דנימא דלצעורי לבעלים עביד. ואפילו לפי הכתוב בחידושי הרשב"א דהקושי' הוא אליבא דר"מ ג"כ לא תירצת כלום כאשר יבואר. ב] לפי דבריך דהתוס' שהקשו קושייתם אליבא דרבנן שפיר הקשו ולא שייך לומר הסברא דהוי שינוי בשליחות ונתבטל השליחות דהא באמת פטרי רבנן להגנב מתשלומי דו"ה בזה. ובאמת ז"א דטעמא דרבנן דפטרי מדו"ה קאמר הש"ס משום דהוי שחיטה שא"ר ולא אתינן עלה כלל מטעם שינוי בשליחות דיתבטל השליחות. ג] ועוד דהאיך אפשר לומר דהתוס' בקושייתם דסוברים דמיירי שצוהו הגנב בסתם לשחוט והשליח שחטו לעכו"ם וסוברים ג"כ הסברא דהוי זה שינוי בשליחות ולא הי' קשה להו אליבא דרבנן דהוי שינוי בשליחות כיון דבאמת פטרו רבנן להגנב מתשלומי דו"ה לו יהי כדבריך אבל יקשה הקושיא דאמאי מחייב ר"מ להגנב בתשלומי דו"ה נימא דהוי שינוי בשליחות ונתבטל השליחות לגמרי ואמאי לא הקשו התוס' קושיא זו אליבא דר"מ: אולם מה שכתבת לתרץ דברי הרשב"א דהרשב"א ז"ל סובר ג"כ כתירוץ התוס' דלא יקשה דנימא דלצעורי לגנב קא מכוין משום דמיירי שהגנב הרשהו לשחוט בכל אופן שירצה אפילו לעכו"ם ומש"ה הקשה הרשב"א הקושי' שלו דנימא דלצעורי לבעלים קא מכוין בזה כבר קדמוך בני גיסך שיחי' וטעמו וסברתו בזה דהרשב"א כשהקשה קושייתו ותירץ תירוצו הביא אח"כ גם דברי התוס' הנ"ל וז"ל ובתוס' תירצו דכיון ששוחט ע"י שליח סבור הוא השליח דשלו הוא ושוחט לעכו"ם ממש כמו שא"ל זה עכ"ל הרשב"א ויהי' כוונת הרשב"א בקושייתו לפום מה שתירצו התוס' דמיירי שהגנב הרשהו כו' אכתי יקשה דנימא דלצעורי לבעלים קא מכוין והתוס' רמזו לתרץ זה ג"כ וכתבו דאין שייך לומר לצעורי בעלים קא. מכוין שהשליח סבור שהוא של גנב והרשב"א תירץ לקושי' זו דאפילו ידע השליח שהגנב גנבו מן הבעלים מ"מ לא שייך לומר דלצעורי לבעלים קא מכוין כיון שרוצים להעלים מן הבעלים. ויש להסביר הדבר יותר דבודאי אין ברצון השליח שיוודע להבעלים משחיטתו שלא יוכלו הבעלים לגבות מן השליח מדין מזיק. ורק אתה אהובי נ"ג הרב שיחי' הוספת נופך בזה דע"כ צרכינן לומר כתירוץ התוס' שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו משום דאל"כ הי' שינוי בשליחות דיכול הגנב המשלח לומר לתקוני שדרתיך לשחוט בהכשר שיהי' מותר באכילה. ויפה כתבת בזה הסברא דשינוי בשליחות. אולם כבר כתבתי לעיל כי מדברי התוס' בקושייתם דהקשו כן נראה דלא נחתו לסברא זו דיהי' שינוי בשליחות. ובאמת כבר מבואר סברא זו דהוי שינוי בשליחות בנתה"מ (סי' ש"נ) וביה"ת בסוגיין והעירומי ג"כ בסוגיין שם [אוע"ח] וי"ל עוד בזה, ומ"מ אכתי י"ל בלשון הרשב"א ז"ל שאינו מוכח כסברתכם בזה

והנה י"ל עוד בלשון רשב"א שהביא תירוצם של התוס' הוא בשינוי לשון כי בתוס' כתבו הלשון שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו אפילו לעכו"ם דזה משמע שאינו מצוהו בפירוש לשחוט לעכו"ם ורק שיוכל לשחוט לעכו"ם ג"כ ואינו ממנהו לשליח לשחוט לעכו"ם וכן מבואר בפ"י כאן בפירוש דברי התוס' והרשב"א ז"ל שכתב בשם התוס' דכיון ששוחט ע"י שליח סבור הוא השליח ששלו הוא ושוחט לעכו"ם ממש כמו שא"ל זה עכ"ל דלשון זה מורה דצוהו בפירוש לשחוט לעכו"ם. ובני שיחי' אמר דזה יהי' תליא לכאורה בפלוגתא דהמלמ"ל (בפ"ג מהל' גניבה) דייק מלשון הרמב"ם ז"ל דאף דאמרינן בטביחה ישלד"ע דוקא שלא יתערב עמו איסור אחר כמו במעילה ואם אמר הגנב לשליח שישחוט בשבת פטור הגנב ורק אם אמר לו סתם שישחוט והשליח שחט בשבת אז חייב הגנב דו"ה והמלמ"ל הביא דברי הטוח"מ (סי' שנ"א) דאפילו צוהו לשחוט בשבת ג"כ חייב הגנב דו"ה יעו"ש ופלפלתי בזה בסוגיין [אוע"ח אק"ב] ומלשון התוס' בסוגיין נראה כדברי המלמ"ל שמדייק מדברי הרמב"ם וכן ראיתי אח"כ בשושנת העמקים (כלל כ"א) שביאר כן דברי התוס' יעו"ש וכ"כ בנתה"מ (סי' ש"נ סק"א). ומלשון התוס' המובא ברשב"א נראה כדברי הטור וקצרתי בזה

והנה בהיותי בזה יש לדקדק לכאורה בדברי התוס' כאן שכתבו דהשליח סבור שהוא של גנב וכוונתם בזה כמש"ל לתרץ שלא יקשה דנימא דלצעורי לבעלים קא מכוין ואם השליח הוא שוגג אם אמרינן בזה אשלד"ע דאיפלגי בזה הראשונים דעת התוס' לקמן (דף ע"ט ע"א) בד"ה נתנו לבכורות בנו דהיכא דהשליח הוא שוגג אמרינן ישלד"ע והנ"י סובר דגם בכה"ג אשלד"ע וכבר האריכו בזה המפרשים וכתבו התוס' לקמן (בדף ע"ט) שם בסה"ד וז"ל ולעיל (דף ע"א) גבי גנב וטבח בשבת דמוקי לה בטובח ע"י אחר ופריך וכי היכן מצינו זה חוטא וזה מתחייב המ"ל דסבור שהוא שלו אבל משני שפיר האמת עכ"ל ולפי דברי התוס' בכאן (דף ע"א) ע"כ מיירי שהשליח סבור שהוא של הגנב דאל"כ נוכל לומר דלצעורי לבעלים קא מכוין א"כ מאי פריך הש"ס כאן וכי זה חוטא וזה מתחייב ומשני דגלי קרא דבטביחה אמרינן ישלד"ע הלא מיירי הכא דהשליח הוא שוגג והיכא דהוא שוגג ס"ל להתוס' דישלד"ע

ולכאורה י"ל דבסוגיין צרכינן לבא מטעם דבטביחה ישלד"ע אף באופן הזה דהשליח יודע שפיר שהוא גנוב ורק שאין יודע ממי גנבו הגנב ולא שייך לומר דלצעורי לבעלים קא מכוין הואיל דאין מכיר השליח כלל להבעלים והוי א"ש. אלא דלשון התוס' שהשליח הי' סבור שהוא של הגנב וא"כ קשה לכאורה מה שהקשיתי בזה

עוד הנני נבוך כעת בפי' דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל שכתב הך סוגי' אתיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש כו' וכי אוקמה באומר בגמר זביחה הוא עובדה ת"ל דמתני' אתיא כמ"ד אא"א דשא"ש אלא לפי סברת המקשה מתרץ עכ"ל והכוונה בזה דהש"ס דפריך אליבא דר"מ דמחייב להגנב דו"ה כששחט השליח לעכו"ם דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דמרי' קטבח דנוכל לתרץ דאתיא כמ"ד אא"א דשא"ש ולא נאסרה הבהמה כלל ואיני מבין הפי' בזה דא"כ מ"ט דרבנן דפטרי להגנב מתשלומי דו"ה הלא לא נאסר כלל ואיני מבין כלל

ואולי י"ל הכוונה בזה כפי שיטת הר"ח וכפירש"י בלשון שני במס' חולין (דף מ"ם ע"ב) דאף למ"ד אא"א דשא"ש אף במעשה זה דוקא במעשה זוטא אבל במעשה רבה אדם אוסר דשא"ש ויתפרש דברי הרשב"א ז"ל דתחילה כתב דהך סוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש והיינו דאל"כ לא הי' יכול השליח לאוסרה להבהמה בשחיטתו לעכו"ם ואמאי פטרו רבנן להגנב מדו"ה וכתב עוד וכי אוקמי' באומר בגמר זביחה הוא עובדה המ"ל דמתני' אתיא כמ"ד אא"א דשא"ש ה"פ הואיל דצרכינן לומר דבגמר זביחה עובדה כי היכא דלא תקשה מכי שחט פורתא אסרה ואידך כי טבח לאו דמרי' קא טבח א"כ דבגמר זביחה עובדה כבר עבד מעשה רבה ויכול שפיר לאוסרה אליבא דכ"ע ולא צרכינן לומר תו דאתיא דוקא כמ"ד אדם אוסר דשא"ש

[לה] דף ע"ב ע"א אוצ"א אק"ב בהא דקאמר הש"ס על הא דקתני במתני' (דף ע' ע"א) השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה וקאמר הש"ס איכא דמתני' לה כו' א"ל רב חביבי מחוזנאה לר"א לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאס"ד דאורייתא מכי שחיט לה, פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח כו'. וכתבתי לדקדק דלשיטת הר"ם בתוס' קידושין (דף נ"ז ע"ב) בד"ה מה שלי שכתב מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא הי' להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה עכ"ל וסובר הר"ם ז"ל דלר' יוחנן דיליף מהיקשא אינו אסור מה"ח אלא באכילה ולא בהנאה א"כ מאי פריך כאן לימא קסבר ר"י חשנב"ע לאו דאורייתא דאס"ד כו' והלא אפילו אם נימא דחשנב"ע דאורייתא ג"כ א"ש דהא איסור הנאה לאו דאורייתא לפי' הר"ם ז"ל ע"כ. וע"ז כתב אלי ידידי הרב המאה"ג מו"ה דוד שלמה נ"י אבדק"ק אשענטשין דהתוס' לשיטתייהו כתבו שפיר דהא לפמ"ש התוס' בסוגיין בד"ה דאס"ד דמש"ה פריך הגמ' לר"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כו' אע"ג דתקרובות עכו"ם אין אסור בהנאה אלא מדרבנן מ"מ כיון דאסור באכילה מה"ת מש"ה אם קידש בו אשה אינה מקודשת משום דחכמים הוסיפו הנאה הי"ל כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וכמ"ש בשעה"מ ע"ש משא"כ חשנב"ע דאיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן מש"ה אם קידש בה מקודשת וא"כ מש"ה בעכו"ם פריך הגמרא שפיר דאפילו אם אין אסור בהנאה אלא מדרבנן חשיב שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות וכמ"ש בתוס' וא"כ התוס' לשיטתם כתבו שפיר