אמרי הצבי ד צ

לקושייתו הנ"ל וז"ל ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גנבה מצר משום שלימות ורבי הכא שלימות סתם מושלחה אף שליחות חצר בכלל דהא אקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה ש"מ משום ידה איתרבאי עכ"ל השמ"ק ודברי מכוונים היטב בלשון השמ"ק הנ"ל כנראה למעיין היטב בלשון השמ"ק ז"ל

ולפ"ז שפיר עולה תירוצי הנ"ל דרבינא יליף מקרא דטביחה דהיכא דאין השליח בר חיובא אמרינן בי' ישלד"ע ומקרא דחצר בגניבה לא נוכל למילף זה משום דשאני חצר דבע"כ מותיב בה וכסברת רב סמא וקרא דחצר בגניבה צרכינן לאשמועינן דשייך שם שליחות בחצר ולולי דגלי לן קרא לא הוינן יודעין דיהי' שייך שם שליחות במצר ודו"ק. אולם התי' הראשון שתי' השמ"ק על קושייתו הנ"ל מוכת דלא ס"ל האי סברא של התי' השני דנימא דקרא דחצר בגניבה אתא לאשמועינן דשייך שם שליחות בחצר א"כ לא שייך תירוצי הנ"ל על קושי' הנוב"י שהבאתי בפנים ונוכל לומר דהתי' הראשון בשמ"ק סובר כסברת התוס' בב"מ שם בר"ה דאמר לישראל דס"ל באמר כהן לכהן קדש לי גרושה דאמרינן דמיקרי הכהן השליח בר חיובא הואיל דאם יקדשה לעצמו יחייב ומיקרי בר חיובא ואמרינן בי' אשלד"ע וא"כ יתורץ קושי' הנוב"י כתירוצו של הנוב"י דגם בטביחה מיקרי השליח בר חיובא כיון דשייך בי' חיובא אם הי' הוא הגנב וכמו שהבאתי בפנים הספר דברי הנוב"י והשעה"מ בזה אבל לשיטת הריטב"א דגם בכהן דאמר לכהן לקדש לו גרושה ג"כ מיקרי הכהן השליח לאו בר חיובא אם כן גם בטביחה מיקרי השליח לאו בר חיובא וקשה קושית הנוב"י הנ"ל וכמו שהבאתי דברי השעה"מ וע"ז סובב שפיר תירוצי הנ"ל דנוכל לומר דהריטב"א סובר כתירוץ השני שבשמ"ק הנ"ל ועולה שפיר תירוצי על קושית הנוב"י הנ"ל ודו"ק היטב בזה

ומובן שפיר ג"כ מה שכתבתי ליישב בזה קושית התוס' (בדף ע"ט) סוד"ה נתנו והיינו דדוקא בתר דילפינן מקרא דטביחה דהיכא דאין השליח בר חיובא אמרינן בי' ישלד"ע אמרינן ג"כ דהיכא דהשליח שוגג אמרינן ישלד"ע. והחריף הנ"ל השיב ע"ז דהא התוס' שם (בדף ע"ט) ד"ה נתנו ובב"מ (דף יו"ד ע"ב) סוד"ה אי בעי עביד כתבו בהדיא דהיכא שהי' השליח שוגג אמרינן ישלד"ע דהוי כחצר דבע"כ מותיב א"כ עדיין קשה לוקמה כשהי' השליח שוגג דהא גם בלא קרא דטביחה ג"כ ידעינן דהיכא שהי' השליח שוגג אמרינן ישלד"ע דכבר ילפינן מחצר דשוגג הוי כחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ד

אולם באמת אין זה דחי' כלל לדברי דאף אם היינו אומרים דבחצר דגניבה ידעינן בי' דישלד"ע ומטעם דבע"כ מותיב בה מ"מ לא ילפינן מינה אדם דלאו בר חיובא דיהי' הדין בי' דישלד"ע דהו"א דוקא חצר מועיל בה האי טעמא דבע"כ מותיב בה לחייבו להבעלים מטעם שליחות ואמרינן בזה ישלד"ע אבל אדם לא שייך גבי' שליחות כלל היכא דהוא לד"ע אפילו אם השליח לא הוי בר חיובא וגם דהיינו אומרים עוד יותר דחצר דגניבה יהי' מטעם יד ולא מטעם שליחות כלל ומטעם דאשלד"ע לא נוכל לבא עלה כלל מדין שליחות וכקושית הש"ס בב"מ מי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי וכמו שפירשתי לעיל ורק הואיל דגלי לן קרא בטביחה דהיכא דהשליח לאו בר חיובא אמרינן ישלד"ע אם כן תו נוכל לומר בחצר ג"כ מדין שליחות אתינן עלה ואמרינן תו דהיכא דהשליח שוגג ג"כ אמרינן בי' ישלד"ע ושפיר צריך הש"ס לומר דהא דבטביחה אמרינן ישלד"ע הוא משים דגלי קרא וממילא תו הוה הדין דהיכא דאין השליח בר חיובא אמרינן ישלד"ע ולא הוצרך תו הש"ס לומר דהא דחייב המשלח דו"ה דמיירי דהשליח שוגג דסבור שהוא שלו דהא גם אם ידע השליח שהוא גנוב ג"כ חייב המשלח דו"ה דבזה אמרינן ישלד"ע הואיל דמיחשב דאין השליח בר חיובא ושפיר עולה תירוצי הנ"ל אליבא דרבינא דסובר דתליא בין אם השליח הוא בר חיובא. ובגוף הדבר כבר האריכו המפרשים ובראשם הנוב"י וגם אנכי הארכתי הרבה במס' ב"מ בסוגיא דאשלד"ע

[לג] דף ע"א ע"א אופ"א כתבתי להוכיח דשיטת התוד"ה בשלמא דלא כהרא"ה והר"ן דה"ל דאף דאא"א דשא"ש זה דוקא לענין הנאה אבל באכילה אסור דלשיטת הרא"ה והר"ן לא יקשה קושית התוס' בזה, והעיר ע"ז הרב הגדול כו' מו"ה דוד שלמה נ"י אבד"ק אשענטשין דהא כתבו התבו"ש והפרמ"ג (בסי' ד') במשבצ"ז (סק"ד) דהא דסוברים הרא"ה והר"ן דאסור באכילה הוא רק מדרבנן וכמו דאמרינן דלמ"ד מעשה שבת דרבנן מיחשב שחיטה ראוי' וה"נ כן עכ"ד. הנה אין זה השגה כלל דהא הראשונים ז"ל הבינו בדברי הרא"ה דסובר דאסור באכילה מה"ת דהרי הרשב"א במשמרת הבית הקשה על הרא"ה בבדה"ב דכתב כן מהא דפריך הש"ס מהא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם כו' והתבו"ש שכתב דהוא רק אסור מדרבנן כתב ליישב בזה הקושי' על הרא"ה כנראה למעיין בהסוגיא וז"פ א"צ לפנים

[לד] שם ע"א אופ"א בד"ה והנה. הבאתי דברי הרשב"א שכתב וז"ל בשלמא עכו"ם ושוה"נ הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דשא"ש וכו' וא"ת והא אמרינן התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הנ"מ א"י אבל בישראל לצעורי קמכוין ונ"ל דהיכא דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבור שלא ידעו הבעלים ומחביא ושוחט עכ"ל. ולא זכיתי להבין ד"ק שהרי מיירי בטובח ע"י אחר וא"כ השליח יכול לכוין לצעורי להגנב המשלחו שלא יוכל ליהנות ממנו כיון ששחט לעכו"ם כמבואר בפנים וכתב אלי נ"ג הרב החריף ובקי מו"ה זעליג ישכר נ"י וכעת אבד"ק סקולסק ליישב והוא דכד נדייק היטב נראה דהרשב"א בחידושיו לא הקשה קושייתו הנ"ל אליבא דרבנן דפטרו מדו"ה משום דהוי שחיטה שא"ר כמו שהקשו התוס' לקושי' זו בעצמותה אליבא דרבנן בסוגיין בד"ה בשלמא והרשב"א הקשה קושי' הנ"ל אליבא דר"מ בהא דפריך הש"ס לר"מ דמחייב בדו"ה שוחט לעכו"ם הא מכי שחט בה פורתא אסרה ולאו דמרי' קא טבח וכו' וע"ז סובב קושי' הרשב"א ז"ל דאמאי נאסר אליבא דר"מ נימא דלצעורי קמכוין להבעלים ולא הי' רוצה הרשב"א ז"ל להקשות דנימא דלצעורי לגנב קא מכוין דזה אינו דהא בלא"ה קשה אם נימא דהגנב צוהו לשחוט סתם והשליח שחטו לעכו"ם אמאי מחייב ר"מ דו"ה להגנב הא השליח שינה מדעת משלחו הגנב ולימא הגנב לתקוני שדרתיך כו' ונתבטל השליחות אלא ודאי מיירי דהגנב נתן לשליח רשות לשחוט כרצונו אפילו לעכו"ם ולא הוי תו שינוי בשליחות וא"כ שוב לא שייך להקשות הכא אליבא דר"מ כקושי' התוס' הנ"ל אליבא דרבנן דנימא לצעורי להגנב קא מכוין דבלא"ה ע"כ מיירי שנתן הגנב רשות לשליח לשחוט כרצונו כדי שלא יהי' שינוי בשליחות ולכך הקשה הרשב"א לקושייתו הנ"ל רק דנימא דהשליח ששחט לעכו"ם כוון לצעורי לבעלים וע"ז תי' הרשב"א ז"ל דלא שייך לצעורי לבעלים מכווין השליח כיון דמעלימין כל המעשה מן הבעלים ולא יתוודע כלל להבעלים ששחט השליח לעכו"ם אבל התוס' שהקשו לקושייתם אליבא דרבנן דפטרו משום שחיטה שא"ר דנימא לצעורי קא מכוין לא הי' מקום הכרח לומר דאיירי דוקא שהגנב צוהו לשליח לשחוט כרצונו משום דאל"כ נתבטל מינוי השליחות הואיל דהשליח אסרו בשחיטה זו ואמאי יתחייב הגנב בדו"ה משום דהא לרבנן באמת פטור המשלח מדו"ה לכן סברי בקושייתם דצוהו לשחוט סתם וע"ז תירצו התוס' שנתן לו רשות לשחוט כרצונו דאין שייך לומר לצעירי בעלים קא מכוין שהשליח סבור שהוא של גנב וכוונתם לתרץ בזה גם קושי' הרשב"א הנ"ל דנימא לצעורי להבעלים קא מכוין. ומה שלא הקשה הרשב"א לקושייתו לעיל וגם כקושי' התוס' אליבא דרבנן משום דיוכל המתרץ לומר כשיטת הרא"ה והר"ן ז"ל דעכ"פ באכילה אסור והוי תו שחיטה שא"ר ומש"ה פטרו רבנן ואף דהרשב"א לא ס"ל כשיטת הרא"ה והר"ן ז"ל (ועיין ש"כ יו"ד סי' ד') מ"מ נוכל לומר דיהי' מזה ראי' לשיטת הרא"ה והר"ן ומש"ה הקשה הרשב"א ז"ל לקושייתו רק אליבא דר"מ לקמן דפריך הש"ס כיון דשחט בה פורתא אסרה ותו לאו דמרי' קטבח והיינו דאסור בהנאה והקשה ע"ז דנימא דלא נאסר כלל בהנאה דרק לצעורי קא מכוין ומתרץ הואיל דמעלים הדבר ולא יתוודע להבעלים מזה לא שייך לצעורי קמכוין. עכת"ד בזה

והנה אם כי באמת יישר כחך בזה שיגעת לפרש דברי הרשב"א ז"ל אשר אינם מובנים בפשטות כאשר הקשיתי בזה. אולם לאחר העיון בפשטות לא הועלת כלום כאשר יבואר בזה. א] המעיין בשמ"ק הביא דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל אליבא דרבנן וכמו שהקשו התוס' אליבא דרבנן ורק התוס' הקשו דנימא דלצעורי לגנב והרשב"א