אמרי הצבי ד פט

עדות אחת ושפיר אמרינן דלא נוכל לחייב לעידי הבעל משום שתי רשעיות ומובן שפיר סברתי הנ"ל שכתבתי

ונראה דע"כ צ"ל כן דהא שם בסנהדרין דקאמר רב יוסף הביא האב עדים והזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון הביא הבעל עדים והזימו לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל המאה סלע שרצו לחייבו והלא עידי הבעל האחרונים אם יהי' ניזומין יצטרכו לשלם לעידי האב המאה סלע שרצו לחייבם וגם מיתה א"כ הוי שתי רשעיות ואם נחייבם רק מיתה ולא תשלומי המאה סלע א"כ הוי תו עדות שאאי"ל ואמאי צריכין עידי האב הניזומין לשלם המאה סלע להבעל וגם חייבין מיתה משום עידי הבעל הראשונים אלא ע"כ צ"ל כסברתי הנ"ל דזה מיחשב כשני עניני עדות ודין הראשון שעידי הבעל הראשונים נהרגין ואין משלחין ממון הוא משום דזה נחשב הכל כעדות אחת וכמש"ל. ואם נימא, דאולי כשניזומו עידי הבעל האחרונים לא יצטרכו באמת לשלם המאה סלע לעידי האב משום דחייבין מיתה ולא נוכל לחייבם משום שתי רשעיות והא דעידי האב נהרגין ומשלמין ממון והלא עידי הבעל המזימין הוה עדות שאאי"ל על הממון נימא דהוא משום דעכ"פ מתקיים בעדותן כאשר זמם על החיוב מיתה ונימא דבכל דוכתי דמעידין העדים לחייב הנידון מיתה לזה ותשלומין לזה יהי' הדין דאם ניזומו העדים לא יתחייבו רק במיתה ולא בתשלומין ומיקרי דמקיים בהו כאשר זמם הואיל דמתחייבין מיתה וכמ"ש התוס' כתובות (דף למ"ד) ד"ה רב אשי ועוד ראשונים ז"ל א"כ ל"ק קושית היה"ת והשעה"מ הנ"ל בפשיטות וכמ"ש בפנים בסוגיא באק"א וז"פ

[לא] דף ע' ע"ב אוע"ה הבאתי קושית היה"ת בהא דא"ר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו לשיטת הרמב"ם דהבועל אשה לשם זנות לוקה משום לאו דלא יהא קדש ובמופקרת גם הראב"ד ז"ל מודה ל"ל לרבא לינקוט בבא על אמו הא תמיד איכא חיוב מלקוח באתנן ואפ"ה הוי אתנן וכתב אלי האברך החריף מו"ה בנימין נ"י מק"ק קאליש בהרב המנוח מו"ה דוד ז"ל מפ"ק על גוף הקושי' הנ"ל דהא כתב הרמב"ם (בפ"ד מהל' איסורי מזבח ה"מ) איזהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכרך אחד זונה כותית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין אבל הפנוי' אפילו הי' כהן אתננה מותר ובכ"מ הביא גמ' תמורה (דף כ"ט) וז"ל שם לאפוקי מר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן עכ"ל הכ"מ והרי מבואר דבפנוי' לא הוי אתנן כלל ויפה כ' בזה

ובני האברך מו"ה ישכר נ"י אמר בזה דלא נשווי' להיה"ת והמפ"י כטועה בזה דאכתי יקשה שפיר קושית היה"ת הנ"ל לא מיבעי' לשיטת רש"י ז"ל שם במסכת תמורה (דף למ"ד ע"א) בד"ה לישנא אחרינא בסוה"ד וז"ל ולרבא דאמר כל זונה הוי אתנן כו' דלא הוי זונה בחדא בעילה בסתמא ודלא כר"א אבל היכא דזונה מעיקרא היא לרבא נמי בסתמא אתנן היא ואפילו פנוי' עכ"ל ועיין בתוד"ה גירסא ראשונה באה"ד שם יעוש"ה א"כ בודאי יקשה קושי' היה"ת הנ"ל דהא במופקרת סובר רש"י דהוי אתנן ואפילו בפנוי' אליבא דרבא ובמופקרת גם הראב"ד מודה דלוקה אם כן שפיר קשה דלימא רבא סתם דאתנן אסרה תורה דבכל מקום דהוי אתנן איכא חיוב מלקות ומופקרת דהוי אתנן ג"כ הוי מלקות אלא אפילו לשיטת הרמב"ם הנ"ל וכפמ"ש הלח"מ שם דהרמב"ם סובר דאף לרבא לא הוי אתנן רק בחייבי לאוין עיי"ש מ"מ ג"כ יקשה שפיר קושי' היה"ת דהא להרמב"ם לא חל כלל השם אתנן אלא היכא דאיכא חייבי לאוין שכ"כ שהיא ערוה או חייבי לאוין וא"כ בכ"מ שהיא אתנן הוי חייבי לאוין ולקי ואפ"ה אמרה תורה דהוה אתנן ולמה הוצרך רבא לומר דוקא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו הלא כל היכא דהוי שם אתנן עלה איכא חייבי לאוין עכ"ד בנ"י שיחי' ושפיר אמר

[לב] דף ע"א ע"א אוע"ט אק"א במ"ש בד"ה ולולא דמסתפינא דהא דרבינא סובר דבאם אין השליח בר חיובא אמרינן ישלד"ע יליף לה מהא דגלי לן בטביחה דישלד"ע ואי לאו דגלי לן קרא בטביחה דישלד"ע לא הוה ידעינן זה מסברא והיינו אומרין דגם בכה"ג דאין השליח בר חיובא ג"כ אמרינן אשלד"ע והא דבחצר דגניבה דאמרינן בי' ישלד"ע היינו אומרין הטעם משום דבע"כ מותיב בה וכדרב סמא ע"כ

וע"ז השיבני הרב החריף מו"ה חנוך אברהם ברילל מק"ק פיעטרקוב מדברי השמ"ק בב"מ (דף יו"ד ע"ב) בד"ה א"נ באה"ד על הא דכתב רש"י ז"ל שם בד"ה ת"ל ונתן מ"מ וז"ל אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח עכ"ל וכתב השמ"ק עלה וז"ל וא"ת הרי גבי גניבה רבי רחמנא חצר משום שליחות אע"ג דידעינן שליחות מעלמא לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עברה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לד"ע לא איצטריכא לריבוי' דלא גרע משאר שליחות כו' עכ"ל השמ"ק הרי דילפינן האי סברא דהיכא דאין השליח בר חיובא אמרינן בי' ישלד"ע ילפינן, רק מהא דגלי רחמנא בחצר דגניבה דישלד"ע ואם נימא דרבינא יליף לה להאי סברא דהיכא דאין השליח בר חיובא אמרינן ישלד"ע מקרא דטביחה א"כ ל"ל תו קרא דחצר בגניבה דאמרינן בי' ישלד"ע הא החצר לאו בר חיובא הוא עכ"ד

והנה קושי' מע"כ נ"י יוכל להקשות בפשיטות על דברי שכתבתי אליבא דרבינא דיליף להאי סברא מקרא דטביחה ומחצר דגניבה לא נוכל למילוף לה משום דהיינו אומרים דוקא גבי חצר אמרינן ישלד"ש משום דבע"כ מותיב בה וכדרב סמא אם כן יקשה ל"ל קרא דחצר בגניבה דאמרינן בי' ישלד"ע הלא נדע זאת מקרא דטביחה דאמרינן בי' ישלד"ע הואיל דהשליח לאו בר חיובא הוא והה"נ גבי חצר

אולם ביאור הדבר בזה דהנה הא דאמרינן גבי חצר דגניבה דישלד"ע אי לא הוה גלי לן רחמנא זה לא היינו יודעין מקרא דטביחה והטעם בזה דניהא דידעינן שליחות באדם העושה שליח לאדם אחר ומטעם דשליחו של אדם כמותו אבל מנ"ל לומר דחצר דלאו בר דעת הוא דיהי' שייך לומר דנעשה החצר שליח ואי לאו דגלי לן קרא בחצר דגניבה לא היינו יודעין כלל דיהי' שייך בחצר שם שליחות עלה אפילו היכא דלא לדבר עבירה. ויתפרש כוונת הש"ס בב"מ שם מי איכא מ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל המצא ממצא מ"מ ואס"ד מצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שלד"ע וקיי"ל אשלד"ע וה"פ דע"כ חצר משום ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דמנ"ל לומר דיהי' שייך לומר על חצר דנעשה שליח כלל ואי דנימא דגלי קרא דיהי' שייך בחצר שם שליחות הלא הוא לדבר עבירה וא"כ ע"כ לאו מדין שליחות אתינן עלה וקאמר רבינא עלה דלעולם דקרא אתא לגלויי לן דשייך בחצר שם שליחות ואי משום דאם, נימא דהוא מטעם שליחות א"כ מצינו שלד"ע וקיי"ל אשלד"ע היכא אמרינן דאשלד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו והיינו דזה דהיכא דאין השליח בר חיובא הוא אמרינן ישלד"ע ידעינן מדגלי רחמנא גבי טביחה דישלד"ע וא"כ שפיר מצינן לומר דגם בחצר שייך שליחות מטעם דגלי קרא גבי חצר בגניבה דשייך שם שליחות ולא יקשה א"כ מצינו שלד"ע דהא החצר לאו בר חיובא הוא. ורב סמא מתרץ היכא אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבע"כ מותיב בה מיחייב שולחו והיינו דלעולם דחצר בגניבה הוא מטעם שליחות, וגלי לן קרא בחצר דגניבה דגם בחצר שייך שם שליחות עלה ואי דא"כ מצינו שלד"ע וקיי"ל דאשלד"ע שאני חצר דבע"כ מותיב בה ומש"ה אמרינן בי' ישלד"ע. וע"ז פריך הש"ס לקמן ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י אלמא משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וה"פ דחזינן דגבי גט אמרינן שליחות מדכתיב ושלחה ודנימא דאתא קרא לגלות דגם בחצר שייך לומר, שם שליחות עלה זה כבר ידעינן מחצר דגניבה וא"כ ע"כ דאתא קרא לגלות גבי גט דחצר משום ידה איתרבאי וע"ז מתרץ הש"ס לענין גט כ"ע ל"פ דחצר משום ידה איתרבאי כו'. ומיושב שפיר קושית השמ"ק הנ"ל. וראיתי בשמ"ק שם שמתרץ באמת כן