אמרי הצבי ד ט

נשמט מספרו אמרי הצבי על מס' בבא קמא שנדפס בווארשא שנת תרמ"ח

השמטות

בפרק ד' על דף מ"ד ע"ב [אות מ"ט אק"א] בסופו העירותי ע"ד רש"י בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה אלא לפוטרו אלמא פטור מממון לתדב"ח וממיתה נמי ש"מ דפטר לי' מדאיצטריך למפטרי' מתשלומין כדמפרש ואזיל ואי בר קטלא מי איצטרך למיפטר עכ"ל. והעירותי דבשלמא אם הי' כתוב בקרא בפירוש דבאינו מתכוון לזה אלא לאחר פטור מתשלומין שפיר הי' משמע דפטור ממיתה ג"כ דאל"כ ל"ל קרא מפורש לזה דפטור מממון. אבל כיון דקרח מפורש לית לן לפטור מממון ורק מגז"ש דמכה מכה ובההוא גז"ש ילפינן ג' דברים שוגג ודרך עלי' ואינו מתכוין וניהו דכולהו יכולין למילף מינה מטעם גז"ש או מטעם היקש אבל מ"מ תו לא נוכל לידע מזה דפטור ממיתה דילמא לעולם דאיכא חיוב מיתה באינו מתכוין לזה ובאמת ידעינן תו פטור מתשלומין באינו מתכוין בכה"ג הואיל דקלב"מ וההיקש דמכה מכה אתא רק לפטור בשוגג ודרך עלי' אבל לא אתא לאשמעינן דפטור מממון באינו מתכוין לזה. ע"כ מה שכתבתי בפנים הספר. ויש להוסיף עוד דכן מבואר קצת בתוס' סנהדרין שם ד"ה בין שוגג כו' דהיקישא דתדב"ח על בין שוגג ובין מזיד כו' כ"ע ס"ל ולא פליגי עלי' אלא על היקישא בין מתכוון ובין אינו מתכוון כו' ועיין ג"כ בתוס' ב"ק דף ל"ה ע"א ד"ה בין בשוגג. וכ"כ התוס' כתובות (דף ל"ה ע"א) בד"ה ומי איכא כו'. ומבואר יותר בתו"י שם שכ' בגליון התוס' וז"ל מטעמא דרבי דדריש ונתת וגו' ממון ורבנן דרשי נפש ממש ולהכי לא מצי לאוקמי להיקישא לאין מתכווין אבל לענין שוגג ומזיד כולהו אית להו הקישא עכ"ל התו"י. וכן מבואר בחידושי הר"ן על סנהדרין שם (דף ע"ט) בד"ה האי דתנא דב"ח באה"ד וז"ל ולכאורה משמע דר' ורבנן לית להו דחזקי' אבל קושטא דמילתא דרבנן כיון דס"ל שחייב מיתה ולא ממון לא מפקי מדתני דבי חזקי' כי' דאינהו נמי מידו בהכי שאין לך מכה אדם שיהא חייב ממון אלא דקרא ודאי לא מצריך להו לשאין מתכוון כדקאמר תדב"ח כיון דבר קטלא היא ואוקמי לה לדרך עלי' ודרך ירידה לשוגג גמור שהוא פטור מממון כדקיי"ל בפרק אלו נערות שחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כו' יעוש"ה במה שהביא דברי התוס'. מכל דברי הראשונים ז"ל הללו נתחזק דקדוקי ע"ד רש"י ז"ל הנ"ל. ודו"ק היטב בזה

ובעיקר דקדוקי הנ"ל אמר בני האברך מו"ה ישכר נ"י שיש לפרש כוונת רש"י ז"ל במ"ש וממיתה נמי ש"מ דפטר לי' מדאיצטריך למפטרי' מתשלומין כדמפרש ואזיל כו' הכוונה מדאיצטריך תדב"ח למילף מגז"ש דמכה מכה כו' לאינו מתכוין דפטור מתשלומין ע"כ דתדב"ח ס"ל דפטור ממיתה דאל"כ רק דחייב מיתה למה להו לתדב"ח למילף זה דפטור מתשלומין מגז"ש הלא אם חייב מיתה אמרינן קלב"מ. ולא הוה כוונת רש"י ז"ל ללמוד מהגז"ש דפטור ממיתה באינו מתכוון. דהלא יש להקשות דילמא איצטריך רק לגז"ש ודרך עלי' וכדקדוקי הנ"ל. אלא כוונת רש"י הוא דחזינן מדאיצטריך לתדב"ח למילף דבאינו מתכוון פטור מממון מהגז"ש ע"כ דס"ל לתדב"ח דליכא חיוב מיתה דאל"כ הי' פטור מטעם קלב"מ. והא דמנ"ל לתדב"ח כן דפטור ממיתה יהי' מאיזהו לימוד שיהי'. אבל עכ"פ חזינן דתדב"ח סוברים כן עכ"ד. ולכאורה נוכל לומר כן בכוונת רש"י

עוד שם באק"ב נתקשיתי בדברי ההפלאה שהקשה ע"ד התוס' כאן בב"ק ובסנהדרין (דף ע"ט) שהקשו דלר"ש מנ"ל כל קבוע כמעמ"ח ותירצו דלר"ש בכולן ישראל ואחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין כו'. וע"ז הקשה ההפלאה במס' כתובות (דף ט"ו) דנראה מדבריהם דזה מיקרי קבוע דאורייתא אפילו אין ידוע הקבוע במקומו ובנזיר (דף י"ב) תוד"ה אסיר מבואר דבכה"ג לא מיקרי קבוע והקשיתי דלמה נקיט ההפלאה לקושייתו דוקא על תירוצם של התוס' והלא גם לרבנן דס"ל דוארב לו אתא לזורק אבן לגו כו' דאמרינן קבוע כמע"מ ג"כ הי' יכול להקשות לשיטת התוס' בנזיר שם דבכה"ג דלא ניכר האיסור במקומו לא הוי קבוע ואמאי חשיב בכה"ג קבוע כו'. וע"ז השיבני בני האברך מו"ה ישכר נ"י דבשלמא לדרבנן דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב נוכל לומר דמיירי שכל אחד מהאנשים ניכרים ורק שלא אמר לאיזהו איש רוצה לזרוק. וזה מיקרי שפיר קבוע מדאורייתא. והקשה ההפלאה רק אליבא דר"ש לפי מה שכתבו התוס' דלר"ש משכחת לה קבוע היכא שאמר לאותו שם הוא מתכוון. וע"כ הוה שאין ניכר כל אחד מהאנשים מי הם ושפיר יקשה קושי' ההפלאה ז"ל דבהא הוי קבוע שאינו ניכר עכ"ד נ"י. ונוכל לומר כן. מיהא תירוצי שתירצתי שם לחלק דבנוכל להכירו שפיר מיקרי קבוע מדאורייתא עולה שפיר. ועיין בספר בינת אדם בשער הקבוע סי' א' וסי' ב' מ"ש בשם המעד"מ והוא כסברתי הנ"ל, ועיין שם בבינת אדם סי' ג' מ"ש בשם הב"ח ז"ל והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי

שוכ"ט לכבוד ידידי הרה"ח המופלג מ' חנוך העניך פאלמאן נ"י

אחד"ש באהבה כראוי. ע"ד מה שהעיר מע"כ נ"י בדברי רש"י ב"ק ודף ע"ג ע"ב) בד"ה שהוכחשו. וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו כו'. והעיר כבודו נ"י דמה הי' הו"א שלאחר הכחשה יהי' גמ"ד על פיהם עכ"ד והוא דקדוק עצום

ולע"ד אולי י"ל לתרץ קצת דכוונת רש"י ז"ל לשלול בזה מ"ש הכ"מ בשיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה ובפכ"א מהל' עדות דהב"ד גומרין הדין על הספק בקנס והבאתי ב"פ דברי הכ"מ בספר פרק מרובה אות ק"ז וק"ט בביאור קצת. וא"כ הי' סברא לומר דגם בד"נ גם כשהוכחשו העדים ג"כ יוגמרו הב"ד הדין על הספק אולי יזימו אח"כ עדים אחרים להכת המכחישים ויהי' נשאר הגמ"ד בתוקפו. ולזה כתב רש"י ז"ל דכל שהוכחשו העדים אין הב"ד גומרין תו הדין כלל. או דרש"י לא ס"ל לסברת הכ"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל. או דבד"נ דוקא אין גומרין הדין וקצרתי במובן. כן נוכל לומר קצת ליישב קצת הכוונה

והנני חותם באהבה ובנחיצה רבה ידידו חותם באהבה

צבי מאיר.