אמרי הצבי ד פח

הבן וכתב עוד חי' שני והא כתירוצו של הריטב"א הנ"ל. וראיתי במכתב הרב הנ"ל הביא התי' הראשון של הרמב"ן ז"ל הנ"ל וכתב דגם לתי' זה ל"ק קושית היה"ת משום דהתם ממון ומיתה חדא מילתא לגבי חד וכיון דבהאי גברא מקויים כאשר זמם להעדות במקצת קרינא בי' כאשר זמם משא"כ גבי ב"ג וב"ח דלא מקויים בי' כלל כאשר זמם עכ"ד. וגוף החילוק הזה כתבתי בעצמי [באק"א] בד"ה אולם כו' לתרץ קושית היה"ת והשעה"מ הנ"ל דהואיל דעבדינן בהאי עדות כאשר זמם לענין מיתה אף דלא נוכל לעשות דין הזמה לענין ממון ג"כ מיקרי זה שפיר כאשר זמם וכעין סברת התוס' בריש מסכת מכות ד"ה מעידין וכעין סברת הר"ת שהבאתי [באק"ב]

אולם במה שכתב מע"כ נ"י על מ"ש ליישב הקושית היה"ת והשעה"מ עפ"ד הרמב"ם (בפכ"א מהל' עדות ה"ד) כפי פירושו של הכ"מ הנ"ל הוסיף ליישב קושית התוס' בד"ה כמאן דלר"ע נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני עד דמטי לתוך המחיצות וכתב ליישב משום דלרבנן דס"ל דעדים זוממין ממונא הוא וא"כ י"ל שפיר דמהני תפיסה בעדים אבל לר"ע דסובר דעדים זוממין קנסא א"כ לפמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"ג) בד"ה לאו ובב"ק (דף ל"ג) ד"ה א"ב דקנס לא זכה לי' רחמנא עד שעת העמדה בדין וא"כ בודאי דלא מהני תפיסה בעדים זוממין ודלא כסברת הכ"מ הנ"ל א"כ לר"ע הוי שפיר עדות שאאי"ל וקושי' היה"ת יהי' להאמת כן ולפ"ז ל"ק קושי' התוס' משום דה"ק הש"ס כמאן כר"ע ולכך פטור אע"ג דאיסור שבת קדים מ"מ כיון דלגבי חיובא דהעדים זוממין באים כאחד וא"י לתפוס מהעדים משום דעדים זוממין קנסא וא"כ הוי עדות שאאי"ל עכ"ד. והנה מעלתו נ"י רצה לילך בעקבות הגאונים בעלי מפ"י ז"ל [באות ט"ו] שכתבו ליישב עפ"ד השמ"ק דמפרש דקושי' הש"ס הוא דאי כרבנן כיון דמטא לחצר ביתו קניא כו' דהפי' הוא דליכא כלל חיוב מיתה הואיל דלא נתכוין כלל שהנות בארעא וע"ז סובב תירוצם על קושי' התוס' הנ"ל דה"ק הש"ס כמאן כר"ע ולכך פטור משום דכיון דהקנין אינו אלא עד דמטי לתוך המחיצות ואיסור שבת קדים מ"מ כיון דלגבי עדים יהי' החיוב מיתה ותשלומין באין כאחד וא"א לחייבם שניהם והוי על החיוב ממון עדות שאאי"ל ופטורין העדים מלשלם ממון ולא שייך הכא תירוצו של השמ"ק בשם תוס' הרא"ש הנ"ל דהא כאן לר"ע האיסור שבת קדים והוי שפיר מלאכת מחשבת כיון דהי' צריך כל הזריקה להקנין משא"כ לרבנן דהקנין בא קודם לחיוב מיתה ולא הוי מלאכת מחשבת עכ"ד המפ"י ז"ל ובדרך הזה רצה גם רו"מ נ"י ליישב קושית התוס' הנ"ל. אולם לא דמי זה לזה כלל דלתירוצם של המפ"י שפיר הוצרך הש"ס לומר הלשון כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא והיינו כי היכא דניתי החיוב שבת קודם חלות הקנין יהי' גבי' דגנב חיוב מיתה קודם לחיוב ממון מ"מ הואיל דלגבי העדים זוממין אתיין שני החיובים כאחד ואמרינן קלב"מ והוי תו עדות שאאי"ל וממילא גם הגנב פטור מתשלומין דדו"ה אבל לפי דברי רו"מ נ"י דיהי' עיקר הטעם לפטור משום דסובר ר"ע עדים זוממין קנסא ולא יועיל כלל התפיסה כיון דלא יגמרו הב"ד את הדין א"כ כל האי דינא דסובר ר"ע קלוטה כמי שהונחה דמיא דנקיט הש"ס כאן הוא ללא צורך כלל ולמה נקטי' הש"ס וע"כ תירוצו מיפרך לגמרי

וגם בעיקר מה דפשיטא לי' דלא כסברת הכ"מ הנ"ל ושאין הב"ד גומרין הדין לענין דיועיל תפיסה לא נוכל לדחות בגילא דחיטתא דברי רבינו הכ"מ אשר יש לו סעד גדול מדברי הרמב"ן ז"ל בספר הזכות הובא ג"כ בקצה"ח (סי' א' סק"ח) לענין תפיסה בקנס שלא בעדים וז"ל כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב מפני שאין ההודאה כלום ואפילו במודה בב"ד מומחין שלא פטרה תורה קנס אלא שלא הי' חייב אותו מתחילה עפ"י עצמו כו' יעוש"ה בספר הזכות ובעזה"י העירותי בזה בכמ"ד בספרי (על דף מ' ע"ב) [אוכ"ו] (ובדף מ"א) [אול"ח] (ובדף ע"ג) [אוק"ז] [ואוקט"ו] וכמו שנרשם שם כללו של דבר דלסברת הרמב"ן ז"ל בודאי דהב"ד גומרין הדין לענין תפיסה והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי בזה. ובגוף קושי' היה"ת עיין ג"כ לקמן בק"א זה פ' החובל אות א'

[למ"ד] דף ע' ע"ב אוע"ד אק"ב כתבתי לישב קושית היה"ת והשעה"מ שהבאתי לעיל בקו' זה אות כ"ט. בסברא לומר דגבי עדים זוממין דכתיב ועשיתם כאשר זמם אמרינן דגם הם חייבין לשלם היכא דבאים לחייב בעדותן מיתה לזה ותשלומין לזה או שבאין לחייב לאחד מיתה ותשלומין ורק שאין השני חיובין באין כאחד אף שהעדים שהעידו עדותן הי' בבת אחת וכשיהי' זוממין עבדינן בהו כאשר זמם על שניהם מיתה וממון כו'. וע"ז השיבני האברך הרה"ח ובקי מו"ה יצחק בהאריער מק"ק קאליש נ"י מהא דמס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) אר"י הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון [ופירש"י בד"ה ואין משלמין ממון אעפ"י שהי' מפסידין אותה כתובתה אין משלמין טה"נ כתובתה כדין שאר זוממי כתובה במסכת מכות (דף ג') דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין כו'], הרי מבואר דגם בעדים זוממין אמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' עכ"ד

ולאחר העיון היטב אין קושי' על סברתי הנ"ל דהתם הכל הוא באדם אחד ובמעשה אחת ובשעה אחת כשהעידו שזינתה לחייבה מיתה ממילא תפסיד כתובתה ובכה"ג לא עבדינן דין הזמה לחייב להעדים הניזומין משום שתי רשעיות מיתה וממון וסברתי הוא ליישב קושית היה"ת והשעה"מ הוא היכא דהעדים שהעידו עדותן מחייבין להנידון על שני דברים שהם נעשים בזה אחר זה בזה שפיר עבדינן כאשר זמם על שני החיובים שהעידו לחייב להנידון וכבר הבאתי בפנים כעין קצת ראי' לסברתי הנ"ל מדברי הר"ת במסכת ב"ק (דף כ"ב ע"ב) והוא ג"כ בתוס' מס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) בד"ה רב אשי באה"ד שם דגם להסוברים מיתה לזה ותשלומין לזה פטור אבל בעדים זוממין חייבין הואיל דצריכין לקיים כאשר זמם לכאו"א ועיין בחידושי הר"ן על מסכת סנהדרין (דף ט' ע"ב) בסוד"ה ממון לזה שמבאר היטב דברי הר"ת הנ"ל דהיכא דהעדים רצו לחייב לנידון אחד בשני דברים מיתה וממון וכגון שהעידו שהאשה זינתה ומחייבין אותה מיתה אע"ג דמפסידין אותה בעדותן ממון ג"כ דתפסיד הכתובה ולא תוכל למכרה בטוה"נ בזה אם ניזומו העדים דעבדינן בהו כאשר זמם על החיוב מיתה בזה לא מחייבינן להזוממין ממון דהא מתקיים בהו כאשר זמם על החיוב מיתה אע"ג דעל ההפסד הממון לא עבדינן בהו כאשר זמם מ"מ על עדותן זה מתקיים כאשר זממו לעשות להנידון הזה משא"כ היכא דמחייבין בעדותן להנידון לשני ב"א לעידי הבעל מחייבין מיתה משום כאשר זממו להרוג להאשה ולהבעל רצו עידי האב לחייב מאה סלע להבעל ואחר כך הוזמו עידי האב צריכין לקיים בעידי האב כאשר זמם נגד עידי הבעל הראשונים ונגד הבעל שרצו לחייבו מאה סלע בזה כתב הר"ת לסברתו דמש"ה עידי האב נהרגין ומשלמין ממון משום דצריכין לעשות בהם דין הזמה נגד כל אחד ואחד עייש"ה בחידושי הר"ן ז"ל וא"כ י"ל שפיר ג"כ להיכא דהעידו בעדותן על שני זמנים על תחילת ההגבהה או על הקלוטה בעודו באויר חצירו ואח"כ על שעת הנחתו בארעא דהוי כמו שני מעשים בזמנים מחולפים בודאי דצריכין לעשות בהם דין הזמה על כל אחד דנחשב כאילו העידו שני עניני עדות

והנה על הקושי' שהקשיתי להסוברים דמיחה לזה ותשלומין לזה חייב דלגבי העדים הי"ל מיתה ותשלומין לאחד ואם נימא דלא מתחייבי העדים בשניהם א"כ הי"ל עדות שאאי"ל ומצאתי אח"כ בהפלאה על מסכת כתובות (דף למ"ד ע"ב) בתוד"ה רב אשי שכתב ליישב זה דבממון לא בעינן עדות שאי"ל ע"ש ובאמת הרבה מהראשונים ס"ל דגם בממון בעינן שאי"ל וכתבתי ליישב דזה הוה כמו שני עניני עדות מה שחייבו להנידון מיתה משום שהרג לשמעון וממון שנתחייב ללוי ובעינן שיקוים בהו כאשר זמם על כל עדות ועדות. וע"ז השיב מהא דסנהדרין דעידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון שרצו להפסיד להאשה משום דלא מחייבינן לעדים זוממין משום שתי רשעיות. ולאחר העיון א"ש דדוקא היכא דהעדים רצו לחייב בעדותן לאדם אחד מיתה לזה ותשלומין לזה מיחשב כשני עניני עדות וצריכין לקיים בהניזומין כאשר זמם משא"כ כשהעידו עידי הבעל על האשה שזינתה דחייבה מיתה וממילא הפסידה שלא תוכל למכור הכתובה שלה בטוה"נ זה מיחשב רק