אמרי הצבי ד פ

דעולא משום דעולא כר"י ס"ל דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והלכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש וא"נ איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמיך לרב יהודה מי ניחא ולתרוצי לתרווייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעי לתרוצי לעולא אפי' בשהקדישה גנב אלא לר"י ודאי מיתרצא כנ"ל כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל הרי דהרשב"א בתי' הראשון הוא דמתרץ כן דמש"ה לא מצי הש"ס בגיטין לתרץ אליבא דעולא כגון שהקדישו בעלים ביד גנב משום דסבר כר' יוחנן דגזל ול"נ הבעלים שניהן א"י להקדישו אבל הרשב"א בתירוץ השני ס"ל דבאמת הו"מ בש"ם בגיטין לתרוצי הכי אליבא דעולא דמיירי שהקדישה בעלים ביד גנב וסובר כצנועין וכ"כ בחידושי הר"ן גיטין שם כתי' השני של הרשב"א עייש"ה הרי דגם לעולא הו"מ לתרץ כן דמיירי שהקדישה בעלים ביד גנב וכצנועין דאדם מקדיש דבר שא"ב. וכן נראה מהתוס' בקושייתם הנ"ל דס"ל כן. ועכצ"ל דלתי' השני של הרשב"א והר"ן ז"ל דאע"ג דעולא תלמיד ר' יוחנן מ"מ אפשר לומר דפליג בזה אר' יוחנן וס"ל דאדם מקדיש דבר שא"ב. או דכוונתם ז"ל דאף דעולא לעצמו סובר כר"י דגזל ול"נ הבעלים שניהן א"י להקדישו זה לפי שא"ש וזה לפי שא"ב אבל מתני' דגנב והקדיש כו' הוא כצנועין דאדם מקדיש דבר שא"ב והא דסובר עולא כר"י דגזל ול"נ הבעלים שניהן א"י להקדיש כו' משום דר"י סתמא אחרינא אשכח וכדקאמר הש"ס בב"ק בסוגיין (דף ס"ח ע"ב) וא"כ חזינן דלהרשב"א בתי' השני וכן תי' הר"ן הוא באמת דאליבא דעולא ג"כ נוכל לתרוצי דמיירי שהקדישו בעלים ביד גנב ורק דניחא להש"ס לתרוצי לעולא אפילו בשהקדיש גנב. וא"כ שפיר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דהוקשה לו אמאי לא מתרץ כן הש"ס בגיטין אליבא דעולא ומה שכתבו הרשב"א והר"ן דאה"נ דהו"מ לתרוצי הכי הי' דחוק להרמב"ם ז"ל ומש"ה בחר לו הרמב"ם ז"ל לומר דסוגיא דגיטין סובר דגם לצנועין אין אדם מקדיש דבר שא"ב וצנועין מיירי דוקא בשנת השמטה ומטעם זכי' ודו"ק

[יט] דף ס"ח ע"ב אומ"ג אק"ב כתבתי לישב קושי' הט"א (ר"ה דף ט"ו) דל"ל קרא לפטור שביעית ממעשר ת"ל דהוי הפקר דפטור ממעשר וכתבתי דבשל הפקר אם רוצה לתרום ולהניח הכל רשאי ומהני ההפרשה אבל שביעית לאו בר עשורי הוא כלל כמבואר בפנים. ובני האברך מו"ה ישכר שיחי' תמה בזה הכי נימא בהפקר שפטור מן המעשר אם יפריש ממנו יהי' חל התרומה והמעשר דזה דומה כמפריש מתבואה שכבר הפריש ממנה תו"מ דלא חל כלל ההפרשה והגאון בעל אומץ יוסף ז"ל על או"ח (סי' תנ"ז) לא נסתפק אלא בהפקיר לאחר המירוח שכבר הי' עליו החיוב אבל בהפקר שלא נתחייב מעולם בודאי דלא חל כלל ההפרשה עכ"ד. ולע"ד שפיר נוכל לומר כדברי דיש חילוק בין אם כבר הפריש מהתבואה תרו"מ בודאי דנפטר לגמרי ולא שייך בי' הפרשה שנית כיון דכבר נעשה בה המצוה אבל בהפקר דניהו דפטרה התורה מקרא ובא הלוי וגו' יצא זה שיש לו חלק בו אבל מ"מ ניהו דחיובא ליכא אבל אם יפריש ממנו תרו"מ יש סברא לומר דחל שפיר ההפרשה כיון דלא נעשה בו עוד המצוה. וכיוצא בזה מצינו במסכת זבחים סופ"ו (דף ס"ה ש"ב) אראבר"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל ע"ש

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהלכות תרומות הי"ב) וז"ל הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה כו' ובהראב"ד ז"ל א"א לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אם עבר והפריש מהם ה"ז תרומה הלכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו כו' עכ"ל הראב"ד ז"ל ועיין בכ"מ שהביא מקור דברי הרמב"ם ז"ל מירושלמי רפ"ק דמעשרות וכתב שגם הרמב"ם סובר כהראב"ד דבהפקיר קמה אינו חייב להפריש רק אם עבר והפריש חל התרומה ומש"ה נקט הירושלמי והרמב"ם עבר והפריש ע"ש. ומקור הדין הזה הוא מירושלמי רפ"ק דמעשרות שם (ה"א) רב חסדא אמר הפקיר קמה וחזר וזכה בה עבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה מה בין קמה לשיבלין קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה שיבלין עד שלא הבקירן עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה ופי' הפני משה ז"ל מה בין קחה לשיבלין דמדקאמר רב חסדא הבקיר קמה ולא קאמר סתם הבקיר וחזר וזכה משמע דבדוקא קאמר ואין הדין כן בהבקיר שיבלים וחזר וזכה בהן ומה בין קמה לשיבלים קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה דאין שם תרומה חל על המחובר לקרקע הלכך כשהפקירה במלתא קמייתא דלא הוציאה מכלל חיוב אלא דפטורה ועומדת היא ואם אח"כ כשקצרה עבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה אבל בשיבלים אם עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה היתה תרומה דאעפ"י דאין חיוב תרומה ומעשרות עד לאחר המירוח מ"מ אם קרא עליהן שם תרומה חלה והויא תרומה הלכך כשהפקיר אותן הוציאן מכלל חיוב ונפטרו לגמרי ואפילו אם עבר אח"כ והפריש מהן תרומה לא חלה כלל עכ"ל הפ"מ ז"ל. והנה לכאורה אינו מובן הלשון בדין הפקיר קמה דהיינו במחובר וחזר וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הרי זו תרומה דמאי הוא הלשון ועבר והפריש ממנה תרומה מאי לשון ועבר הלא מחויב מן הדין להפריש תרומה הואיל דבשעת ההפקר לא הי' עליו עוד מקום שיהי' מצי לחול עליו השם תרומה וא"כ מדינא הוא טבל גמור ומחויב להפריש ממנה תרומה. וצרכינן לומר דאגב סיפא בהפקיר שיבלין דנקיט לשון עבר דאפילו בדיעבד דעבר והפריש ממנה תרומה לא חל עלה השם תרומה כלל נקיט גם ברישא הלשון עבר אבל לעולם דבהפקיר קמה וחזר וזכה בו בעודו מחובר חייב מדינא בתרומה ומעשר והרי הוא טבל כל זמן שלא הפריש ממנה תו"מ

וראיתי בספר פנים מאירות על הירושלמי שחיבר הגאון המנוח מו"ה מאיר יוסף ז"ל אב"ד בק"ק יאנאווא במדינת ליטא ע"ד הירושלמי הנ"ל וז"ל מוכרחין אנו לומר דחזר וזכה בעודם במחובר והתלישה של הקמה היתה בחיוב והא דקאמר לשון ועבר הוא משום דלכתחילה צריך להפריש את התו"מ הכל אחר המירוח ולא כשהן שיבלין ומש"ה נקיט לשון ועבר אבל הזכי' בהן היתה במחובר כו' או שזכה בהן ע"י התלישה והקצירה שעשה מהמחובר תלוש ובזה גופי' זכה בהן ונמצא דחיוב חלות התרומה וזכות הבעלים באין כאחד וג"כ שפיר חייב בתו"מ אבל אם קצרן מהמחובר לשם הפקר אף שתיכף אחר שנעשו תלוש זכה בהן מן ההפקר באופן שחלות חיוב התרומות הי' ברגע קודם הזכי' שלו באופן הזה פטור מחו"מ כדתנן בפ' אין בין המודר ובב"ק פרק הגוזל קמא המפקיר את כרמו וכו' והיינו דלישנא והשכים בבוקר ובצרו משמע דלא זכה בהפירות לעצמו עד שיתנם בתוך כליו וזה ברגע אחר התלישה וברגע התלישה בעת התחלת החיוב עדיין הי' הפקר מש"ה פטורין וכ"ז דלא כהמהר"א פולדא ז"ל כו' ואולי אפשר לומר דבבאין כאחד זכות הבעלים וחלות חיוב הפרשה ג"כ פטורין אבל לע"ע לא מצאתי גילוי לדין זה והסברא נוטה לחיוב עכ"ל הגאון ז"ל. והנה מפרש יפה הלשון עבר וגם דעתו נוטה דאם זכה בהתבואה בשעת הקצירה חייב בתרו"מ. ולפ"ז א"ש קושית הט"א ז"ל דשביעית אע"ג שהוא הפקר בעודו בקמה במחובר מ"מ כשאדם לקטו זכה בו ונעשה ממונו וכמו דאיתא במסכת קידושין (דף נ"ב ע"א) ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת ופירש"י ד"ה המקדש וז"ל ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר כו' ע"ש ברש"י ז"ל ובתוד"ה המקדש וא"כ בפירות שביעית אינן הפקר רק כשהן מחוברין אבל משלקטן אדם זכה בהן בשעת הלקיטה ונעשו שלו ואינן עוד הפקר וא"כ לפ"ד הספר פנים מאירות ז"ל הנ"ל חייב בתרו"מ ושפיר איצטריך קרא לפטור שביעית ממעשר

אמנם מהרמב"ם והראב"ד ז"ל הנ"ל נראה דס"ל בפי' הירושלמי דהפקיר קמה היינו קמה מחוברת כיון שבמחובר אם הפריש תרומה אינה תרומה אין ההפקר מוציאו לגמרי מחיוב תרו"מ ואע"ג דאינו חייב להפריש דההפקר פוטרו מ"מ אם עבר והפריש הוי תרומה ונראה דמיירי הירושלמי והרמב"ם שחזר וזכה בהן בעודו במחובר דאל"כ רק דהפקיר קמה ולא זכה בהן עד אחר שנתלשו