אמרי הצבי ד עו

אבל כ"ז הוא קודם יאוש יעוי' היטב בנוב"י שם שמשמע בכל דבריו דקאי על קודם יאוש. אבל כשכבר נתייאשו הבעלים מהאבידה ונעשה האבידה הפקר נראה דגם הנוב"י מודה דלא מצי בעל האבידה להקדישו וגרע עוד מאינו ברשותו דלא הוי כלל עוד של הבעלים כיון שכבר יצא מרשותו ע"י היאוש ואינו עוד שלו

ומעתה י"ל בכוונת הרמב"ן בזה דדבריו הם על לאחר יאוש דהא הרמב"ן כתב שהחמץ הוא מציאה ובעל החנות לא מצי לזכות בו דהא תנינן מצא במנות הרי הוא שלו הרי שהחמץ הוא הפקר וע"כ מטעם שנתייאשו הבעלים דמיירי בחמץ שאין בו סימן ואין לומר דילמא לא נודע להפועלים שאבדו שום חמץ והוי יאוש שלא מדעת דז"א דהא מבואר להדי' במתני' במס' ב"מ (דף כ"ו ע"ב) מצא בחנות הרי אלו שלו וה"נ הרי החמץ הוא בחנות והוי הפקר וכמו שפירש"י שם ד"ה מצא בחנות דההוא דנפל מיני' מייאש שהכל נכנסים לשם הרי דבחנות תולין שנתייאש. ועוד דהא חמץ בזמן איסורו מיקרי לגבי ישראל כמו אבודה ממנו ומכל אדם וי"ל דגם לאביי מהני בזה יאוש שלא מדעת וכעין הא דקאמר הש"ס במס' ב"מ (דף כ"א ע"ב) במציל מזוטו של ים (ובדף כ"ב ע"ב) שם. ועיין במק"ח (סי' תמ"ט סק"א) שכתב ג"כ דחמץ שבחנות בודאי נתייאשו הבעלים מהן דכי מטא עידן איסורא איאושי מייאש ועיין מ"ש עוד המקו"ח (בסק"ב) גם מטעם ביטול דמסתמא ביטלו הבעלים להחמץ עייש"ה מ"ש בזה. וא"כ כיון שהרמב"ן קאי דהחמץ הוי הפקר והיינו מטעם יאוש ע"ז כתב הרמב"ן דלר"י דהפקר לא הוי עד דאתא לרשות זוכה א"כ הכא כיון דבעל החנות אינו זוכה בו דמצא בחנות הרי אלו שלו ולא אתא עדיין החמץ לרשות זוכה א"כ הוי עדיין ברשות בעל האבידה אבל לרבנן דהפקר הוי קודם דאתא לרשות זוכה א"כ הכא נמי יצא החמץ מרשותו ע"י היאוש קודם דאתא לרשות זוכה

ומעתה מלבד שלא קשה על הנוב"י ז"ל דהא הרמב"ן דכתב דלרבנן הוי אבידה אינו ברשותו הוא אחר היאוש משום דהוא כהפקר ובזה מודה הנוב"י דמ"ש הנוב"י דאבידה הוי ברשותו הוא דוקא קודם יאוש אבל לאחר יאוש מודה הנוב"י דכיון דלא הוי עוד שלו וגרע מאינו ברשותו ואינו יכול להקדישה ולא עוד אלא שיש לדייק מהרמב"ן כסברת הנוב"י דהא חזינן דאף לאחר יאוש כתב הרמב"ן דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן ולר"י דהפקר לא הוי עד דאתא לרשות זוכה ה"נ לא יצא האבידה מרשות הבעלים הרי דאע"ג שכבר נתייאשו מהחמץ מ"מ לר"י דלא הוי הפקר עד דאתא לרשות זוכה ולא מועיל עדיין היאוש הוי עדיין ברשותו של בעל האבידה לענין ב"י וב"י והרי דעת הרמב"ן ז"ל שם דהנגזל אינו עובר בב"י וב"י כמ"ש בפנים (על דף ס"ט ע"א) [אומ"ח אק"ג] יעוש"ה ומשמע הטעם משום דאינו ברשותו של הנגזל וכמו דאין הנגזל יכול להקדישו וכמ"ש הנוב"י שם וה"נ באבידה אם היתה אינו ברשותו אמאי יעבור בעל האבידה בב"י וב"י וע"כ משמע דהאבידה הוא ברשותו וא"כ מכ"ש קודם יאוש דלכ"ע בין לרבנן ובין לר"י הוי אבידה ברשות הבעלים אפילו כשהוא במקום שאינו משתמר דהא הרמב"ן קאי במנות דהוא מקום שאינו משתמר דהא מצא בחנות הוא שלו משום שהכל נכנסין לשם וא"כ מוכח כשיטת הנוב"י ז"ל וי"ל עוד בזה

ועפ"י האמור יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי בפנים (על דף ס"ט ע"א) [אומ"ז אק"ב] על דברי הנוב"י הנ"ל מהא דמס' חולין (דף קל"ט ע"א) דאפילו בהקדש בדה"ב כיון דמרדה פקע לה הקדש מיני' כו' וא"כ נראה דאבידה מיקרי אינו ברשותו של הבעלים אפילו אם עדיין לא זכה בו אחר ע"כ. אבל עפי"ז א"ש בהקדם מ"ש החידושי הר"ן ז"ל על מס' חולין (דף קל"ט שם) בד"ה אבל קדשי בדה"ב דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדו פקעא להו קדושתייהו וא"ת וקדושה שבהן להיכן הלכה י"ל דהקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הו"ל כהפקר ופקע לי' שעבוד ממין שיש לגבוה עליו כי' עכ"ל הר"ן ז"ל. הרי דהר"ן ז"ל כתב דהא דחולין כיון דמרדו פקע לה קדושתייהו הוא אחר יאוש וא"כ אין קושי' על הנוב"י דע"כ לא כתב הנוב"י אלא קודם יאוש הוי אבידה ברשותו משא"כ אחר יאוש ם מודה הנוב"י ז"ל וכמש"ל ודו"ק

אח"ז ראיתי בשמ"ק ב"מ (דף ל"ד ע"א) בד"ה מסתברא כו' באה"ד וז"ל א"ד אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב וכו' ודוקא בגניבה אמרי' הכי אבל באבידה דכל היכא דאיתא מצי מקנה לה בשעת תשלומין דוקא מקנה לה כו' עכ"ל והובא בקצה"ח (סי' רצ"ה סק"ג) והקצה"ח כתב עלה דנראה מדברי הפוסקים שלא חילקו בכך אלא אפי' באבידה נמי קונה סמוך לאבידה או משעת משיכה עיי"ש. והנה מדברי השמ"ק נראה מבואר דאבידה מיקרי ברשותו ומש"ה מצי להקנות לשומר גם אחר שנאבדה ועיין בנתה"מ שם (סק"ג) וז"ל ועש"ך (סק"ח) עד כשעשה איזה קנין כגון משיכה כו' צ"ל דקאי אאם נאבד והוא ברשותו דאלו בגנב הא א"י להקנות לו בשעת תשלומין דהא קיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו עכ"ל הנתה"מ מבואר לכאורה בנתה"מ ז"ל דאבידה מיקרי ברשותו ולכאורה אינן מובן דהא הנתה"מ (סי' רנ"ט) ס"ל דאבידה מיחשב אינו ברשותו וכנ"ל. וצ"ל בכוונת הנתה"מ במ"ש דקאי אאם נאבד והוא ברשותו כו' היינו דמיירי באופן שהוא ברשותו וכגון שנודע אח"כ שהי' במקום המשתמר דבכה"ג כתב הנתה"מ (סי' רנ"ט) דהוי ברשותו ודו"ק

והנה מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל עפ"י האמור בכוונתו דחמץ זה הנמצא בחנות הוא מציאה שנתייאשו הבעלים ממנה וכמו שפירש"י במס' ב"מ (דף כ"ו ע"ב) מתני' דמצא בחנות הרי אלו שלו משום שאין בו סימן דההוא דנפל מיני' מייאש שהכל נכנסים לשם יעו"ש וע"ז כתב הרמב"ן דלר"י דאמר הפקר לא הוי עד דאתא לרשות זוכה ה"נ הוה עדיין החמץ ברשותם לענין ב"י וב"י אבל לרבנן דס"ל דבהפקר לא בעי עד דאתא לרשות זוכה ה"נ תו לא הוי החמץ ברשותן ואינן עוברין בב"י וב"י והוי כמו הנגזל שאינו עובר על הגדלה בב"י וב"י וכמ"ש הרמב"ן שם אח"כ ועיין מ"ש בעזה"י בפנים (על דף ס"ט ע"א) [אומ"ח אק"ג] שהבאתי סוף דברי הרמב"ן ז"ל בזה. מ"מ נשמע לכאורה מזה דיאוש שוה להפקר דכמו דפליגי ר"י ורבנן בהפקר כן נמי פליגי ביאוש ולרבנן דס"ל דהוי הפקר ויצא מרשותו קודם דאתא לרשות זוכה ה"נ ביאוש כן דהא בעל האבידה לא הפקיר החמץ בודאי ורק שנתי שנתייאש ממנו כדרך יאוש באבידה ומ"מ כתב הרמב"ן דלרבנן כבר יצא מרשותן ע"י היאוש כמו בהפקר וקשה לכאורה מזה עמ"ש הנתה"מ (בסי' רס"ב סק"ג) לחדש דאף דבהפקר קיי"ל כרבנן דלא בעי אתא לרשות זוכה ומ"מ ביאוש לא מהני עד דאתא לרשות זוכה עיי"ש. וכ"ה דעת חותני הגאון ז"ל בספר פתחי שערים על ב"מ (דף קי"ח) עייש"ה ואילו מדברי הרמב"ן ז"ל לא משמע כן

ואם הי' נוכל לפרש דברי הרמב"ן מטעם שהבעלים מסתמא ביטלו חמצן וכמ"ש המקו"ח (סי' תמ"ט סק"ב) ע"ש והוי כמו הפקר אבל ביאוש באמת בעי אחא לרשות זוכה הי' א"ש אולם לכאורה לא משמע כן מדברי הרמב"ן ז"ל וי"ל בזה. ועיין מ"ש [בק"א] (על דף ס"ט ע"א) [אומ"ח אק"א]

ואגב ארשום דמ"ש המקו"ח (בסי' תמ"ט סק"א) שם דהבעלים נתייאשו מהחמץ וזכה בו בעל החנות מטעם חצירו כו' ע"ש צ"ע לכאורה מדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב להדיא דאין בעל החנות זוכה בו משום מציאה שהרי שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו עיי"ש וי"ל בזה. מיהא לפמ"ש התוס' ב"מ (דף כ"ו ע"א) ד"ה דשתיך כו' ז"ל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הן דבר קטן ואין סופו הוי לימצא כו' עכ"ל משמע מדברי התוס' דוקא מעות הנמצא בחנות הוא דשלו משום דדבר קטן הוא ואין סופו הוי לימצא הא בדבר גדול כגון ככר סופו לימצא וזכה בו הבעל החנות מדין חצרו. ומשמע לכאורה דלא כשיטת הרמב"ן הנ"ל שכ' דחמץ הנמצא בחנות לא קניא לי' חצרו וקצרתי. ולשיטת התוס' א"ש דברי המק"ח ודו"ק

דף ס"ו ע"א או"ל לענין ג"ל חמץ ועבר עליו הפסח הבאתי דברי הנוב"י דמתיר להנגזל כתבתי וגם דלא כהח"י (בס"י ת"מ) דמתירו עכ"פ בהנאה כו' טעיתי בזה כי שם בח"י (סי' ת"מ סק"ד) מיירי בענין אחר לענין קבלת אחריות על חמצו של עכו"ם עיי"ש אבל לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח לא איירי שם כלל בזה. ובסוף ספר מנח"י בשו"ת שם (סי' חי"ת) כתב מפורש דאסור להנגזל גם בהנאה עיי"ש: