אמרי הצבי ד עד

משום דטביל רק משום דלאחר ההפרשה גם בתרומה הוי דבר מיוחד עכ"ד

אמנם באמת זה אינו דחוי' כלל דהא עיקר כוונת המלמ"ל על חיוב התורה אם הוא על דבר מיוחד דהזרוע ולחיים חיוב התורה הי' על דבר פרטי להכי לא מחייב באחריותן ולא כן בראשית הגז דהחיוב לא הי' על דבר פרטי ומיוחד ובתרומה ג"כ חיוב ההפרשה, מהכרי לא הוי על דבר מיוחד שנימא דבנאבדה לא יהי' מחויב באחריות והוא דומה ממש בזה לראשית הגז. ואף שעדיין יש לפקפק קצת כיון דסברת המל"מ בדבר מיוחד משום דאינו מקיים המצוה רק בזה הדבר המיוחד דזרוע ולחיים א"כ ה"ה בתרומה אחר שכבר הפריש התרומה תו לא יכול לקיים המצות נתינה רק בזה ולמה לי הטעם דטובל. אך באמת א"ש דבשלמא לפי הסברא דטובל ומש"ה נעשו ע"י ההפרשה השאר מתוקנים ועל התרומה חלה קדושת התרומה מש"ה תו הוי התרומה דבר מיוחד אבל בלאו הסברא דטובל היינו שאם לא היתה טובלת וגם לא הי' קדושה על התרומה תו לא הי' מיחשב התרומה דבר מיוחד דהי' דומה לראשית הגז לכן עדיין ההכרח ליתן הטעם משום דחלה קדושת תרומה עלי' ויש לצדד עוד והבן

[יו"ד] שם אק"ג במה שכתבתי בשם הברכ"י באשה שהפרישה חלתה ובא עוף ואכלה אי חייבת להפריש אחרת כו' ומ"ש שם בזה. וראיתי אח"כ בהר"ש (פ"נ דמס' חלה מ"א) באה"ד וז"ל ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכת אותן ועושות מהן ככרות כו' ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור עכ"ל הרי דאם הי' נשרף אחר העריכה והתערבות הקמח בהעיסה הי' שפיר ועיקר החשש הוא מה שנשרף החלה קודם התערבות הקמת ולא הי' מל ההפרשת החלה על הקמח אלמא דבזה"ז גם כי נאבדה החלה א"צ להפריש אחרת. מיהא שבתי וראיתי כי אין ראי' משם דהתם נעשה הכל כדין שהרי היא חלת האור ונשרפה והרי הופרשה רק לשריפה אבל בנידון של הברכ"י שעוף אכלה ולא נעשה כמצותה

ועיין בריטב"א קידושין (על דף נ"א) סוד"ה והרי תודה וז"ל לא נחלקו אלא בסתם חזקי' סבר לאחריות מיכוין פי' דהא מחייב באחריותם והוי מחוסר כפרה מה שאין בכל השנוים למעלה דלא מחייב באחריותם ומש"ה אמרינן דלמעשר גדול מיכוין ולא תלינן דלאחריות מיכוין כיון דלא מחייב בי' מדינא עכ"ל הריטב"א ז"ל. ונראה מפורש דעל מעשר אין שום חיוב אחריות בין מעשר דנן ובין מעשר בהמה וא"כ ה"ה בתרומה וחלה ג"כ הדין כן ומוכח דאפילו מדרבנן לא מחייב באחריות דאם נימא דמדרבנן עכ"פ חייב באחרייתן א"כ אכתי נימא דמתכוין לאחריות מכח החיוב מדרבנן ודו"ק

והנה ב"א חביבי הרב הגדול מו"ה דוד נ"י אבד"ק גראבאווי העיר על דברי הברכ"י שהבאתי דהא משנה מפורשת מס' ביכורים (פ"ב מ"ד) ויש בביכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר שהביכורים נקנין במחובר לקרקע ועושה אדם כל שדהו ביכורים וחייב באחריותם כו' ומבואר בהדי' דתרומה ומעשר אינו חייב באחריותן וא"כ גם בחלה נ"כ י"ל כן דאינו חייב באחריות ע"כ דברי ב"א הרב נ"י. ובאמת יפה תמה בזה אבל כבר כתבתי בפנים הספר דגם הברכ"י הוא רק לחומרא בעלמא אבל לא מדינא והרי כתב הברכ"י בעצמו דבזה"ז דחלה לשריפה אזלא א"צ להפריש שנית וע"כ דכוונת הברכ"י ז"ל הוא רק לחומרא בעלמא

[י"א] דף ס"ו ע"א אוכ"ז אק"ד כתבתי אם נוגע פסול לעידי קידושין ונסתפקתי בזה והבאתי דברי הרדב"ז (סי' שי"ב) דמבואר בדבריו שפסול והתם לא הכחישה אותם האשה כמבואר בפנים. והנה הראני בני מו"ה ישכר נ"י דברי הרא"ש (בפ"ב) דקידושין (דף מ"ג סי' ד') וז"ל אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו וכו' ירושלמי א"ר אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין כנוגעין בעדותן א"ר. יוסי מכאן [צ"ל מכיון וכן העתיק הב"י אהע"ז סי' ל"ה] שהאמינום תורה אפי' בכסף מהימני כי' וה"ר יונתן הכהן ז"ל כתב בקידושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתי' כלל לא אמרינן הן הן שלוחין הן הן עדים עכ"ל הרא"ש ז"ל. ובטור אהע"ז וב"י (סי' ל"ה) שם באורך כל השיטות בזה ובש"ע שם (ס"ב) השליח נעשה עד לפיכך אם עשה ב' שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים בד"א כשאין שם כפירת ממון כגון שקידשה בשטר או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קידושין אלא לשם פקדון אבל אם יש שם כפירת ממון שאומרת שלא קבלה מהם כסף כו' ה"ז ספק מקודשת עכ"ל. אולם דעת הר"ן שהביא הב"י וב"ש (סק"ה) דגם כשהיא מודה דהקדושין באו לידה מ"מ כיון דבקדושין בעי עדים הוי כמקדש בלא עדים. וכ' הב"ש דמשמע מהר"ן דמדאורייתא אינה מקודשת ועיין בח"מ שם (סק"ג) שכ' דאפשר דעד שיש לו הנאה בדבר אינו פסול רק מדרבנן יעו"ש. ויעוין בשו"ת פ"י ח"ב חאהע"ז (סי' ס"ד) שהביא דברי הרא"ש והר"ן והאריך קצת בזה וכ' ג"כ דממ"ש הרא"ש שם בשם הר"ר יונתן ז"ל מבואר דאי נוגעים הן אינם נאמנים ומשמע דאין הקידושין קידושין כלל דהוי כמקדש שלא בעדים וכ' שם הפ"י דנוגע פסול מדאורייתא יעוש"ה. וכ' עוד וז"ל ובדברי מהר"ר ירוחם ז"ל (נתיב כ"ב ח"ג) מבואר יותר שכתב בשם הר"ר יונתן שאין נאמני' ואינה מקודשת וי"א אומרים דמקודשת וכיון דנחלקו בו גדולים הוי ספק מקודשת ע"כ א"כ מוכח דלדברי הר"י אפילו ספק מקודשת לא הוי כו' אלמא פסולי עדות דאורייתא הוא כו' יעוש"ה בשו"ת פ"י ז"ל

והנה יש בזה ג' שיטות שיטת הר"ן דגם אם לא הכתישה אותם האשה מ"מ מיחשבי נוגע והוי כמקדש בלא עדים. ושיטת הרא"ש בשם הרר"י ז"ל דאם לא הכחישה אותם מקודשת אבל אם הכחישה אותם אינה מקודשת דמיחשבו נוגעים. ומבואר בשו"ת פ"י הנ"ל דאם הכחישם דאינה מקודשת להר"ר יונתן ז"ל היינו דבעצם אין הקידושין חלין כלל. וכ"מ קצת בב"ש (סק"ד). וי"ל בדברי הא"מ שם (סק"ג). אולם יש עוד שיטות הראשונים ז"ל שהובאו בב"י שם דגם בהכחישה אותם מקודשת. ועיין בח"מ סק"ג וב"ש (סק"ד) והרבה י"ל ואין להאריך כאן ועכ"פ בגוף הדבר הנה מבואר שיטת הר"ן והרא"ש בשם הרר"י דכשהעדים נוגעים אינה מקודשת כלל, ובש"ע פוסק שם לענין שליח נ"ע כשהן נוגעים דהוי' ספק מקודשת יעוין היטב בזה

והנה בפנים הספר כתוב ליישב דברי הרא"ש שכ' דבקידש אשה בגזילה אחר יאוש מקודשת מטעם חומרא שמא יאוש קונה. ותמהו המפרשים דת"ל אף אם יאוש לחודי' לא קני הא איכא יאוש וש"ר, וכתוב ליישב עפמ"ש הש"כ חו"מ (סי' שנ"ו) דשיטת הרא"ש דבמתנה לא עשו תקה"ש וצריך המקבל מתנה להחזיר להנגזל יעו"ש. וא"כ משכחת שקידשה בחפץ הגנוב ואמר לה שהחפץ שוה פרוטה ובאמת שוה יותר. א"כ ניהו דנימא דקידושין הוי כמו מכר דעשו בי' תקה"ש אבל זה תינח על הפרוטה. אבל מה ששוה החפץ יותר מפרוטה כיון שגילתה דעתה שרצונה להתקדש בפרוטה א"כ הוי המותר כמו מתנה דלא עשו בי' תקה"ש א"כ צריכה היא לשלם להנגזל המותר מה ששוה יותר מפרוטה ומיירי שהנגזל הי' אחד מעדי הקידושין וא"כ הוי נוגע בעדות דרוצה שיהי' החפץ להאשה מטעם השני נוח לי כו' ומש"ה אי יאוש כדי לא קני לא חלין הקידושין כלל כיון דהעד נוגע. אבל אם יאוש כדי קני בלא הש"ר א"כ לא היתה צריכה לשלם להנגזל ולא הוי נוגע וחלין הקידושין וז"ש הרא"ש דלחומרא אמרינן דיאוש קונה ומקודשת כמבואר בפנים הספר באריכות קצת. והנה לכאורה לפ"ד הרא"ש (בפ"ב) דקידושין הנ"ל דאם אין האשה מכחישם לא מיחשבי נוגע א"כ לכאורה נסתר תירוצי הנ"ל כיון דהכא אין כאן שייכות הכחשה

אמנם לאחה"ע לא נדחה תירוצי בזה כי י"ל דוקא התם אם האשה מודה שקבלה החפץ מהשליח אף שמכחשת אותם ואמרה שלשם פקדון קיבלה מ"מ השליח אינו שום נוגע כלל כיון דמודית שנתן לה המפץ והיא רוצית להחזירו מש"ה לא מיחשב כלל נוגע מעולם כיון דהשליח עשה כצווי המשלח והאשה אינה מכחישתו אבל הכא ניהו שאין כאן שום הכחשה מ"מ הכא הי' העד הנגזל נוגע בדבר בשעת קידושין כי רצונו להוציא החפץ הגזול מיד הגזלן ונוח לו שיהיה החפץ אצל האשה כיון שהיא אינה חשודה לגזול ומש"ה