אמרי הצבי ד סד

עייש"ה. הרי מפורש ביש"ש ז"ל דללישנא בתרא לא הוי הטעם כלל משום פרוטה דר"י וסוגיא דא"ב המודר אזלא רק ללישנא קמא ואם יהי' כלישנא בתרא ע"כ צ"ל כמו שחילקו התוס' בשם הר"י ומש"ה תמה היש"ש אהגאונים המביאים ראי' מסוגיא דנדרים דהלכה כר"י והא גם לל"ב ע"כ צ"ל כחילוק התוס' בשם הר"י ואם כן שוב י"ל דאזלא הסוגיא דנדרים גם לרבה יעוש"ה ביש"ש בזה. ומ"מ מבואר מיש"ש דלל"ב אין הטעם משום פרוטה דר"י והוא כדברי ודו"ק

ועל מה שכתבתי [באק"ג] להעיר דבשומר אבידה הואיל דכתיב בי' השב תשיבם בעינן השבה מעליא ליד בעלים וכעין מ"ש הקצוה"ח (סי' קצ"ח סק"ה ובסי' ש"מ סק"ד) עיי"ש. וכ"ז שלא השיבה ליד בעליו הוה האבידה עדיין ברשות המוצא והוי שומר עלי' בין לרבה ובין לר"י כו' כמבואר בפנים. כתב בזה אאמו"ר הרה"ג זצ"ל לפקפק על דברי וז"ל ומה שרצית לומר עפ"י קצה"ח לחלק בין גזל לפקדון ודימה השבת אבידה לגזל ועפ"ז פשט ספיקתו דחייב עדיין בין לר"י בין לרבה תמה תמה אקרא על חכם כמותו יחדש דבר על סברא בדוי בלי ראי' מגמרא או מפוסקים או מאיזה חשובה וכי גרע אבידה מפקדון מכח השב תשיבם שיהי' מחויב להביא לביתו ואם לא ירצה בעל האבידה ליקח אח שלו רק ירצה להניח אצל מוצא האבידה יהי' צריך להיות שומר כל ימיו אתמהה. וליתר תוקף אביא ראי' מפריקה וטעינה דלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו' ואם ישב בעל המשא פטור מלסייע מדכתיב עמו ובאבידה מחויב יותר. ועיין ברא"ש פ"ב דב"מ (סי' כ"ח) ג"כ כדמות ראי' דדוקא באין הבעלים שם תקנו לקבל שכר אבל אם הבעלים שם לא תקנו משום דאין החיוב עליו רק או להתנות שכר או למחול עכ"ל אאמו"ר ז"ל בזה. ולעד"נ דבודאי אם המוצא מחזירה ליד הבעלים והבעלים אינם רוצים לקבל בודאי בזה נתינה בע"כ שמה נתינה ומקיים בזה מ"ע דהשב תשיבם וכבר פקע לה כל החיוב שמירה ממנו. אבל אם אמר לו טול את שלך והוא לא נטלו כיון דלא רצה להחזירה לידו ממש רק שאמר לו שיטול בעצמו י"ל דלא קיים עוד בזה השב תשיבם ויש עליו עדיין קצת חיוב שמירה כנלע"ד שיש סברא לומר כן ואיני אומר קבלו דעתי בזה

[ג] דף ס' ע"א או"כ אק"א הקשיתי ע"ד הרי"ף דפוסק ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור כו' והא הרי"ף פוסק גרמי חייב. וכתבתי ליישב דזה לא הוי אלא גרמא ולא גרמי. אלא שדחיתי זה מדברי הראב"ן הובא בש"כ (סי' חי"ת סק"ד) דמשמע מדבריו דהכא הוי גרמי. וע"כ כתבתי [באק"ב ואק"ג] לפלפל ולומר דבר חדש דשאני גבי ליבוי שאף אם הוא בעצמו המלבה ג"כ אינו עושה מעשה בגוף הדבר רק גרמא בעלמא כמבואר בפנים. וכעת עיינתי שנית וראיתי דהחילוק הראשון הנ"ל שכתבתי [באק"א] אן דהכא הוי גרמא ולא גרמי הוא הנכון כי כן מבואר להדיא ברא"ש ב"ק (דף צ"ח סי' י"ג) וז"ל ועתה יש ג' חלוקים כו' והשני הוא גרמא בנזקין ופטור לכ"ע דבפרק לא יחפור גבי מרחיקין את הסולם מן השובך פריך והא גרמא בנזקין הוא וכן לעיל בפרק כיצד (דף כ"ו ע"ב) זרק כלי כו' ובפרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ז ע"א) הנותן סה"מ כו' כו' וליבה וליבתו הרוח קרי לי' גרמא לעיל בפרק הכונס כו' והשלישי דינא דגרמי דפליגי בהו ר"מ ורבנן כו' כגון ההיא דמסכך גפנו כו' ומראה דינר כו' כו' יעוש"ה ברא"ש הרי מפורש דליבה ולבתו הרוח אינו גרמי רק גרמא. וכן מצאתי במוהר"ם מרוטנבורג ז"ל (סי' שי"ן) וז"ל מאן דאין דינא דגרמי ר"מ אבל גרמא בניזקין לכ"ע פטור כדמשמע בכמה דוכתי סו"פ כיצד הרגל זרק כלי מראש הגג כו' בפ' הפרה כו' דהנותן סה"מ כו' וכן פ' הכונס כל הנהו דחשיב בגמרא דפטורי' מדיני אדם וכן המבעית את חבירו דהוי נמי גר"מ כו' עור פ' הכונס ליבה וליבתו הרוח פטור. וכיצד הרגל שיסה בו הכלב שיסה בו הנחש פטור כל אלה דיני דגרמי [נראה למעיין שטעות הדפוס הוא וצ"ל דיני דגרמא ודו"ק] הם בניזקין ופטור אבל מחיצת הכרם שנפרצה א"ל גדור וכן דן את הדין חייב את הזכאי ומראה דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חבירו והמוכר שט"ח של חבירו כו' כל אלה דיני דגרמא הם וחייב כו' [גם בכאן נראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל דיני דגרמי הם וחייב כנראה למעיין] עכ"ל. ומבואר דליבה וליבתו הרוח חושב המהר"מ מרוטנבורג ז"ל בין דיני דגרמא ולא גרמי. ואם כן א"ש בפשיטות כמו שכתבתי בראשונה בטעם הרי"ף ג"כ כן דאע"ג דפוסק גרמי חייב אבל בליבה וליבתו הרוח פטור משום דהוי גרמא. וכן משמע בלשון הרי"ף שם שסיים אבל הכא גרמא בנזקין הוא וגרמא בנזקין פטור וכן הוא לשון הש"ס. וכ"כ להדיא הש"כ (סי' שפ"ו סק"ד) וז"ל וס"ל דיש חילוק בין דינא דגרמי לגרמא וכ"ע מודו דגרמא בניזקין פטור כו' וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו ומשמע שם להדיא שגם דעת הרי"ף כן וכן מוכח באמת דעת הרי"ף סו"פ הכונס גבי ליבה ולבתה הרוח כו' עכ"ל. ומה שהקשיתי מדברי הראב"ן המובא בש"כ (סי' חי"ת סק"ד) כעת נראה דא"ש בפשיטות דהא הש"כ שם (סי' תי"ח סק"ד) כתב בשיטת הרמב"ם דליבה וליבתו הרוח גם אם אין בליבויו כדי ללבותה חייב משום דאזיל לשיטתו דפוסק דגרמי חייב והרמב"ם אינו מחלק בין גרמא לגרמי ומש"ה אין הלכה בזה כהברייתא. והביא אחר כך דברי הראב"ן שכ"כ. א"כ דעת הראב"ן דגרמי וגרמא הכל אחד. אבל למאן דמחלק בין גרמי וגרמא הוי ליבה וליבתו הרוח רק גרמא. ומעתה אין צורך לתרץ דברי הרי"ף כמ"ש בפלפול [באק"ב ואק"ג] כי א"ש בפשיטות. אבל מ"מ גוף הסברא והפלפול ומה שכתבתי בפי' כוונת הראב"ן הוא נכון לע"ד ודו"ק בזה

[ד] דף סמ"ך ע"ב אוכ"ד אק"א הבאתי דברי הפר"ד בשיטת רש"י ז"ל דהא דאמרינן דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפילו לשלם אפילו דאיכא סכ"נ יעו"ש. והעיר ע"ז ידידי הרב החריף ובקי מו"ה צבי הירש נ"י מק"ק וואלי מהא דמסכת ב"מ (דף כ"ד ע"ב) ת"ש דאר"א מצא חבית יין בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה כו' וכי מאחר דאסורה בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא א"ר אשי לקנקנה ע"ש ואם אסור להציל עצמו בממון חבירו אפילו ע"מ לשלם אמאי לא קאמר הש"ס מותרת משום מציאה כגון שהמוצא חולה שיב"ס דאיסור הנאה ביי"נ מישרא שרי לי' והוצרך לומר מותרת משום מציאה דאי הי' אסורה לו משום מציאה הי' אסור לו אף שהוא חולה שיב"ס דאסור להציל עצמו בממון חבירו ואבידה זו אינה שלו ומש"ה קאמר דמותרת משום מציאה עכ"ד. ולעד"נ די"ל דאף לפמ"ש הפר"ד דאסור להציל עצמו במ"ח גם בע"מ לשלם מ"מ זה דוקא כשהוא ודאי ממון חבירו אבל כשהוא ספק וכגון הכא דדילמא של עכו"ם הוא אף אם היתה אסורה משום מציאה מ"מ לגבי חולה שיב"ס מותר להציל עצמו בזה כיון די"ל דשל עכו"ם הוא וי"ל בזה

[ה] שם אוכ"ד אק"ג כתבתי ליישב הקושי' בפתחי שערים לשיטת התוס' דעל דעת לשלם מותר להציל עצמו במ"ח א"כ בהא דיומא (דף פ"ג) בטבל ותרומה דפליגי בן תימא ורבנן דכתב הר"ן שם דמיירי שאין הבעלים לפנינו דאל"כ הרי יכולין לתקן. וקשה הא כיון דנותנין לו בלי ידיעת הבעלים מפני פק"נ וע"מ לשלם תו הוי לקות ופטור עכ"ד. וכתבתי ליישב והוא דניהא דמותר לו לאכול בשל חבירו בלא ידיעת הבעלים מכח פק"נ אם הוא ע"ד לשלם מ"מ שלו לא מיקרי שיהי' לו זכות בו שיוכל להפריש ממנו תרומה כו'. וכעת נראה לעשות סמוכין לזה מפי' הרא"ש על מסכת נדרים (דף מ"ג ע"ב בד"ה כל שלשה ימים יכול לחזור בו ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הילכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו אם אכל ממנו אדם ולא כוון לזכות מן ההפקר חייב במעשר כו' עכ"ל הרי אף דרשאי לאכול ואכלו מ"מ משכחת לה דלא הוי שלו לענין תרומה והתם הוי לענין שלא נפטר מתרומה וה"ה הכא נמי לענין שיהי' יכול להפריש ממנו תרומה וממילא תו לא הוי לקוח להיות פטור מן המעשר והוא קצת דוגמא לזה שכתבתי: