אמרי הצבי ד סא

שהזיקו או בשור הדיוט ושור הפקר או בשור הדיוט ושור פסוהמ"ק שהזיקו. ולכאורה הי' אפשר לומר כמו דמסיק הש"ס שם בפלוגתא לא קמיירי ופריך הש"ס והא אוקמינן דלא כרבי ומשני דלא כרבי וכרבנן מוקמינן כריב"ב ולא כרבנן לא מוקמינן ע"ש ואם כן ה"נ כל הקושי' הוא רק לר' נתן אבל לא לרבנן דפליגי בסוגיין אר' נתן וא"כ י"ל ג"כ דבפלוגתא לא קמיירי. אולם יש לפקפק בזה דהא פירש"י ז"ל שם בד"ה דלא כרבי וכרבנן מוקמינן דהלכה כרבים עיי"ש וא"כ תינח התם בפלוגתא דריב"ב ורבנן אבל הכא בפלוגתא דר' נתן ורבנן כיון דחזינן דהלכה כר' נתן א"כ אמאי לא מוקמינן מתני' דהכשרתי במקצת נזקו כו' כר"נ. והרבה עיינתי בזה ולא עלה בידי לתרץ רק דנימא דסוגיית הש"ס בב"ק (דף יו"ד) אזלא דאליבא דר' נתן האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד ומש"ה לא מיקרי באופן הזה הכשרתי במקצת נזקו כו' כיון דאמרינן כולה הזיקא עביד. ועיי"ש (בדף יו"ד ע"ב) ברש"י ד"ה דבלאו איהו כו' יעוש"ה והרבה י"ל עוד בזה ולא מצאתי כעת במפרשים מי שיתעורר בזה

ב) עוד כתבתי שם בפנים בישוב קושית המהרש"א ז"ל דלפי' הראשון של הסמ"ע ז"ל עולה דבאדם ושור שהמיתו אדם הי' סברא לחייב האדם בכופר אם אין לו לבעל השור לשלם ואע"ג דהאדם אינו משלם כופר מ"מ הי' הו"א שישלם בשביל השור כו'. וע"ז השיב אאמו"ר הרה"ג זצ"ל בזה"ל ומה שרצית לפרש דברי רש"י דסובר כסברת הרמ"ה דגם כשאחד פטור חייב עבור השני כשברח ופרשת דהפי' הא' והפי' הב' שבסמ"ע מחולקים בזה ולפענ"ד טעית בזה במח"כ כי לב' הפירושים אינו חייב א' בשביל הב' אם הוא פטור אם עביד כל הנזק כי יציבא בארעא אם הוא עושה ההיזק בעצמו יפטר ואם עשה עם עוד א' יתחייב עבור השני אם לא נוכל לגבות מן השני רק החילוק בין שני הפירושים שבסמ"ע הוא רק דלפי' הב' אם הא' לא יוכל לעשות כל ההיזק בעצמו ג"כ מחויב בשביל השני כשהשני ברח אף שהא' לא עשה כל ההיזק ולפי' הא' פטור נמי בכה"ג כיון שלא הי' יכול להזיק בעצמו לכן לא אוכל להבין דבריך עכ"ל אאמו"ר זצ"ל. והנה אינני אומר קבלו דעתי בסברתי בזה בפי' הראשון של הסמ"ע רק יש סברא לומר כן וכתבתי בישוב קושית מהרש"א על רש"י דמש"ה בחר רש"י ז"ל לומר הכא הטעם משום קלבד"מ או משום תדב"ח דאילו משום דרשא דעליו ולא על האדם היינו נוכל לומר כסברתי הנ"ל דחייב לשלם עבור השור ובחר רש"י ז"ל לומר הטעם משום קלבד"מ או מתדב"ח ויש לעיין עוד בגוף הסברא

פרק

ששי

[א] דף נ"ו ע"ב אות וי"ו אק"א במ"ש שם בד"ה והנה לכאורה י"ל, דבקידושין דמקודשת בהנאת מחילת מלוה בההיא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאדם לבקשו שימחול לה המלוה כו' דזה דוקא באם המלוה הוא יותר מפרוטה אבל אם גוף המלוה הוא רק פרוטה ל"ש לומר דמקודשת בהנאת מחילת מלוה דזה בודאי אינו ש"פ וכן בפרוטה דרב יוסף דאם עיקר החיוב של מצות צדקה הוא רק פרוטה האיך שייך לומר דהנאה זו דיפטור ממצות צדקה יהי' נחשב שוה פרוטה ע"ש ואאמו"ר הרה"ג ז"ל פקפק על סברתי הנ"ל ע"ש. והראני ב"א נכדו הרב הגדול מו"ה דוד נ"י אבד"ק גראבאווי הירושלמי ובפ"ב דקידושין ה"א בסוגיא דהיתה אוכלת ראשונה ראשונה ובענין מקדש במלוה וז"ל הירושלמי רבי יוסי בעי ניחא אדם נותן ש"פ על דינר שמא נותן ש"פ על ש"פ ופי' הקרבן עדה וז"ל את"ק דרשב"א פריך דמפרש במלוה אפילו לא נשתייר שם ש"פ מקודשת היינו בשלא נשתייר מחוב הלואתה ש"פ וקשיא לי' א"כ במאי מקודשת בהנאת מחילת מלוה בשלמא מי שחייב לחבירו דינר נותן פרוטה להרווחת זמן או שימחול לו חובו אלא הא ודאי אין דרך בני אדם שיתנו ש"פ שימחול לו מלוה של פחות מש"פ: ה"ג שמא נותן ש"פ על פחות מש"פ עכ"ל. ועיין בשירי קרבן שם והפני משה פי' פי' אתר אולם פשטות לשון הירושלמי נראה כפירושו של הק"ע ואבאר קצת. הנה הק"ע הגי' שצ"ל שמא אדם נותן ש"פ על פתות מש"פ. ובהגירסא שלפנינו בהירושלמי איתא שמא נותן ש"פ על שוה פרוטה

והנה לגירסא שלפנינו קאי הקושי' גם לרשב"א דאמר אם נשתייר שו"פ מקודשת. והנה ע"כ הירושלמי מפרש כמ"ש הק"ע דת"ק ורשב"א מיירי שלא נשתייר מחוב הלואתה יותר ממה שנשאר בעין דהיינו לרשב"א פרוטה ולת"ק גם אם לא נשתייר רק פחות משו"פ ג"כ מקודשת. וא"כ אי קאי הקושיא גם לרשב"א מוכח כסברתי הנ"ל דגם מלוה שו"פ הנאת המחילה אינו שוה פרוטה. ומכ"ש דקשה קושית הירושלמי לת"ק והיינו דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה וא"כ כיון דלא נשתייר רק שו"פ לרשב"א ופחות משו"פ לת"ק והמותר כבר שילמה לו דהא הק"ע מפרש כן [ועיין בש"ק מה שעמד בזה] ומש"ה מקשה הירושלמי גם לרשב"א דהא מה שמקדשה הוא בהנאת מחילת מלוה זו שנשתיירה שו"פ שמא נותן אדם שו"פ על שו"פ והיינו דהנאת מחילת שו"פ אינו שוה פרוטה. ומכ"ש דיקשה לת"ק דהאיך מקודשת במה שמוחל לה חצי פרוטה שו והוא כסברתי הנ"ל. אמנם הק"ע הגי' שמא אדם נותן שו"פ על פחות משו"פ. והוה הקושית רק אליבא דת"ק ומדלא הקשה נמי על רשב"א דוכי אדם נותן שו"פ על שו"פ ש"מ דלא כסברתי הנ"ל רק כסברת אאמו"ר הרה"ג ז"ל דהנאת מחילת שו"פ ג"כ שוה פרוטה. הגם שי"ל דגם לגי' הק"ע נוכל לומר כסברתי והא דלא מקשה הירושלמי לרשב"א משום דנוכל לומר דהירושלמי קאי דמלוה ברשות בעלים לחזרה ומש"ה כיון דהפרוטה שנשתיירה היא בעין הרי מקדשה בפרוטה זו ממש ולא צריכין להנאת מחילת המלוה. או דנימא דהירושלמי קאי דמקדש במלוה מקודשת ולא צריכין לבא מטעם הנאת מחילת המלוה. אבל לת"ק דגם בנשתייר רק פחות משו"פ ג"כ מקודשת לא נוכל לומר שמקודשת בחצי פרוטה זו. וצרכינן לומר דמקודשת בהנאת מחילתה. וע"ז מקשה הירושלמי הא גם הנאת המחילה אינו שו"פ דוכי נותנים פרוטה על פחות משו"פ. אולם לשון הק"ע משמע דדוקא הנאת פתות משו"פ היא דאינה שוה פרוטה אבל הנאת מחילת פרוטה שוה פרוטה. אך לשון הירושלמי אדם נותן שו"פ על דינר כו' משמע קצת כסברתי דעל שו"פ אין נותנים פרוטה. והרבה י"ל עוד בפי' דברי הירושלמי שם ובסברא זו

ואגב אכתוב בזה השייך קצת לכאן ממה שכתבתי לידי"נ הרה"ג מו"ה אשר אליעזר נ"י מיקירי קרתא קדישא ירושלים תובב"א ולחיבת הקודש אעתיקו כאן בזה"ל. ועל מה שחקר מעכ"ת נ"י בהא דאיתא במסכת קידושין (דף ז' ע"א) וכ"פ בש"ע אהע"ז (סי' כ"ז ס"ט) נתנה היא ואמרה היא אם אדם חשוב הוא מקודשת. אם צריך להיות שתתן להאדם תשוב שו"פ דוקא ובההוא הנאה דמקבל ממנה מתקדשת לו או אפילו אם נתנה לו חצי פרוטה ג"כ שייך לומר בההוא הנאה דמקבל ממנה מצי פרוטה שווי' האי הנאה לגבי דידה פרוטה ג"כ חלין הקידושין. ומע"כ רצה לדקדק מדברי רש"י ז"ל בקידושין שם בד"ה בההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה שיפייסו לזה לקבל הימנה מתנה אם נימא שכיון שמוזכר לשון מתנה צריך להיות שוה לכה"פ פרוטה או דגם אם מקבל האדם חשוב ממנה ח"פ הואיל דהיא היתה צריכה ליתן לאדם אחר פרוטה שיפייס להאדם חשוב שיקבל ממנה המתנה מועטת היינו שווי' ח"פ אבל ההנאה שנתהוה לה מזה הוא שו"פ מקודשת עכ"ד. והנה כיוצא בזה נסתפקתי ג"כ בהא דאמרינן במסכת ב"ק (דף נ"ו ע"ב) דשומר אבידה הוי ש"ש בההוא הנאה דלא קבעי למיתב פרוטה לעני דאם עיקר החיוב צדקה הוא רק