אמרי הצבי ד נח

דזה א"י וזה א"י מיפטר מקרא דבעשותה מכ"ש דזה יכול וזה יכול בודאי אימעוט ג"כ מקרא דבעשותה דהא דממעטינן לר"ש זה יכול וזה יכול מקרא דאחת הוה הפירוש דאי לא הי' כתוב מלת אחת הוה ממעטינן מקרא דבעשותה רק זה יכול וזה יכול דבכה"ג יש סברא יותר לפוטרו מהיכא דזה א"י וזה א"י ורק הואיל דכתיב מלת אחת דדרשינן מיני' למעט זה יכול וזה יכול ותו ילפינן מקרא דבעשותה לזה א"י וזה א"י דפטורין כ"ז אליבא דר"ש אבל אליבא דר"י דקרא דבעשותה אתא למעט יחיד שעשאה בהוראת ב"ד דפטור ומקרא דאחת ממעטינן זה יכול וזה יכול וא"כ לכאורה הי' מקום לומר דלא שייך כסברתי הנ"ל. אולם לאחר העיון היטב גם אליבא דר' יהודה נוכל לומר כן דבז"י וז"י דממעטינן ממלת אחת לפטור בשבת שייך שפיר החילוק הזה שכתבתי דקאי בודאי על האיש העושה המלאכה ולא על המלאכה גופה דפשטי' דקרא מורה כן נפש אחת ולא שנים. ומרווח שפיר למידרש כן למעט שנים העושים המלאכה וזה יכול וזה יכול דפטורין. וגם כי כתבתי ג"כ להסביר הסברא לחלק בין הא דשנים שהזיקו לבין הא דשנים שעשו מלאכה בשבח וז"י וז"י דפטורין משום דלא מיקרי כדרך מלאכה ושניהם פטורין וכעת ראיתי שכן מבואר הסברא ברש"י ז"ל בסוגיין במס' שבת (דף צ"ג ע"א) בד"ה וחד יתורא למעוטי אע"ג דעבדי כי הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד כולה ומיהו ז"י וז"י הוא דממעיט דלאו אורחי' למעבדה בתרי עכ"ל רש"י ז"ל והרי מבואר כסברתי דבכה"ג דז"י וז"י לא מיקרי כדרך עושה מלאכה וא"ש חילוקי הנ"ל בפשיטות ודו"ק בזה

והנה מע"כ הרב נ"י העיר על סברתי הנ"ל דאם נימא כסברא זו דגבי שבת שנים שעשו מלאכה כאחד בז"י וז"י לא מיקרי כדרך מלאכה ופטרה התורה כו' דא"כ בשנים שהזיקו בז"י וז"י ניחא ג"כ דלאו אורחי' וא"כ באדם ושור שהזיקו נימא ג"כ דלאו אורחי' וישלם בעל השור רק רביע הנזק דהא כל דמשונה משלם רק חצי נזק עכ"ד. והנה אני אומר הלא סברתי הנ"ל כפי שהבאתי לעיל הוא סברת רש"י ז"ל במסכת שבח (דף צ"ג ע"א) שהבאתי לעיל דגבי שבת בז"י וז"י הוא דממעיט דלאו אורחי' למעבדה בתרי וא"כ יקשה כ"כ ע"ד רש"י דכיון דלאו אורחי' ומשונה הוא א"כ גבי אדם ושור שהזיקו נימא דליכא חיובא על בעל השור רק ח"נ וישלם רק רביע הנזק. אמנם ביאור הדבר בזה דחילוק גדול יש בזה והוא דניהא דמשונה אינו משלם רק ח"נ הוא דוקא היכא דהשינוי הוא בגוף הנזק כגון ארי שטרף ואכל בסוף פ"ק דב"ק דהואיל דדרכו של הארי לדרום ולאכול דהיינו שאוכל מיד בעוד שהנדרס חי וכן תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ואין בו בצק דכל הנזק הוא משונה אבל בשנים שהזיקו אף שכל, אחד מהם יכול להזיק מ"מ בגוף הנזק לא הוי השינוי ובכה"ג לא שייך לומר בי' דהוה משונה לענין שלא יצטרכו לשלם כל הנזק ומש"ה באדם ושור שהזיקו אין בעל השור מיפטר מחצי נזקו משום דמשונה דאין גוף הנזק משונה ורק דלאו אורחי' מיקרי ולגבי שבת מיפטר משום דבעינן שיעשה המלאכה כי אורחי' אבל משונה לא מיקרי שיתחייב רק בחצי נזק ומשום האי סברא שכתבתי בפנים הספר דבשבת דנין על האדם העושה המלאכה אבל לענין תשלומי נזק דנין על דבר הניזוק ודו"ק בזה. ועיין לעיל בק"א זה בפ' המניח [אות ב'] על דף למ"ד ע"ב [או"ז אק"א] מ"ש בענין שנים שעשאוהו

שם אול"ג אק"ג ואק"ד עיין מ"ש בק"א לעיל על דף ד' ע"ב [באוי"ד אקי"כ]

[זיי"ן] דף נ"ג ע"ב אול"ה במ"ש ע"ד המהרש"א שתמה על המזרחי שכתב דמתני' (דדף נ"ב ע"א) דנפלו לתוכו שור וכליו כו' נקיט בכה"ג משום דבענין אחר ליכא לחיובי' אכלים דאי הפילם אדם לא איצטריך קרא דחמור נמי דומיא דהכי אם הפילו אדם בבור בעל הבור פטור והאדם הדוחפו חייב עכ"ל וחמה המהרש"א דבהדיא קאמרינן הכא היפוך זה דגם בעל הבור חייב כו' עיי"ש וכתבתי לפרש כוונת המזרחי כמבואר בפנים. והנה מצאתי כעת מכתב קודש מאאמו"ר הרה"ג כי' כקש"ת מוה"ר יוסף זצ"ל שפלפל על דברי שכתבתי לו ובעת סידור הספר לדפוס לא הי' לפני המכתב הזה וכעת אביא בזה דבריו ז"ל כסדר:

א) מה שכתבתי להצדיק דברי המזרחי עפ"ד התוס' ד"ה שור ואדם דדוקא היכא דדחפו אדם שלא בכוונה הוא דמבואר בסוגיין דחייב גם בעל הבור אבל כשדחפו אדם בכוונה בעל הבור פטור והאדם הוא שחייב ע"ש וא"כ כוונת המזרחי הוא היכא דהאדם דחפו בכוונה כו' כמבואר בפנים. וע"ז כתב אאמו"ר וצ"ל בזה"ל מה אעשה שס' המזרחי אין אתי ומהרש"א בעצמו כתב שהאריך מאוד לא אוכל לדחות כדבריך. אך כמדומה שאין זה כוונתו כי כפי הנראה שכוונת המזרחי במה שנקט המשנה נפל שור וכליו משום דבאופן אחר בל"ז אינו חייב בעל הבור ולפי דברי התוס' עדיין חייב אם אדם דחף כלים שלא בכוונה עכ"ל אאמו"ר ז"ל. והנה באמת, לשון המהרש"א ז"ל כפי שהביא לשון הרא"ם ז"ל הוא דמפרש הרא"ם דמש"ה נקטה המתני' נפל שור וכליו כו' משום דבענין אחר לא מצינו לחייב בעל הבור כו' וצדקו דברי אאמו"ר ז"ל דהא עדיין משכחת לחייבו בשדחף אדם רק שלא בכוונה וגלי קרא דפטור תמור ולא כלים. ועיינתי בלשון המזרחי בפ' משפטים פ' כ"א פסוק ל"ג [וכמו שציינתי בספרי בפנים] שכתב וז"ל וכן הא דקאמר חמור ולא כלים לאו בהפילם אדם קמיירי דהא אפילו שור שחייבה עליו תורה. אם דחפו אדם ונפל בבור בעל הבור פטור ואפי' שור שדחף את חבירו כדתניא בפ' הפרה ואף ר' נתן שאמר בשור שדחף את חבירו בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ה"מ בשור שדחף את, חבירו שדרך השוורים לדחוף זה את זה והי' לו לבעל הבור לאסוקי אדעתי' שלא תקרה תקלה מידו אבל אדם שדחפה ונפלה לבור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור מפני שאין זה דבר המצוי והרי הוא כמו אונס דלא גרע זה מבהמה פקחה שנפלה ביום ומתה שהוא פטור מפני שזה כמו אונס הוא שדרך הבהמות לראות ולסור מן המכשולות אלא חמור ולא כלים דקאמר כגון שנפל בבור השור עם כליו כדתנן בפרק הפרה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים עכ"ל המזרחי ז"ל. והנה אינו מבואר במזרחי דכוונתו לפרש המשנה כן דמש"ה נקטה המשנה דוקא באופן הזה. רק שהמזרחי כתב דהא דפטרה התורה נזקי כלים בבור מדרשא דחמור ולא כלים לא מיירי שאדם דחפן לבור ונשברו דא"כ האדם חייב בכולו ובעל הבור פטור לגמרי ורק מיירי שנפל לתוכו שור וכליו וכגוונא דתנן במתניתין. וע"ז כתבתי שכוונת המזרחי ז"ל היכא שהאדם דחף הכלים בכוונה ומש"ה חייב האדם בכולו ובעל הבור פטור. ואף שבאמת צדקו דברי אאמו"ר ז"ל שקשה עדיין דאמאי כתב המזרחי ז"ל דדרשא דחמור ולא כלים לא, איצטריך היכא שדחפן אדם לכלים רק היכא שנפל שור וכליו והא איצטריך להיכא שדחפן אדם שלא בכוונה. אבל מ"מ לשון המזרחי ז"ל מורה דקאי רק היכא שדחפן אדם בכוונה דהא כתב לחלק בין שור שדחף לבין דחפן אדם דבשור שדחף הו"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתי' אבל כשדחפן אדם לא הו"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתי' וזה תינח אם האדם דחף בכוונה שפיר לא הו"ל לאסוקי אדעתי' דבעל הבור דהא אין דרך שיעשה אדם כן בכוונה אבל היכא שדחפן אדם שלא בכוונה הא הו"ל לבעל הבור לאסוקי אדעתי' שמא יתרמי כן ושוה לשור שדחף כלים לבור או נפל שור וכליו ולולי שגילתה התוה"ק חמור ולא כלים הי' חייב בעל הבור ועיקר כוונת המזרחי ז"ל לומר היכא שדחפן אדם בכוונה הי' פטור בעל הבור גם לולא דרשא דחמור ולא כלים

ב) ועל מה שכתבתי בד"ה והנה לכאורה כו' להסביר דברי התוס' שחילקו בין אם האדם דחפו בכוונה או שלא בכוונה כמבואר בפנים. כתב אאמו"ר ז"ל בזה"ל ומה שרצית לפרש דברי תוס' לחלק בין אם אדם דחף בכוונה ובין שלא בכוונה כו' ולפ"ד החילוק פשוט מאוד עפ"י תוס' דמייתי קרא ונפל ולא שהפילוהו אחרים [הוא בתוס' ב"ק דף נ"ג ע"א ד"ה בעל השור כו'] וה"ה אם הפיל אדם שור או חמור זה דוקא אם הפילוהו בכוונה אבל אם הפילו שלא בכוונה הוי כנפל מעצמו ולהכי בעל הבור חייב וזה כוונת תוס' בכאן וזה פשוט ואולי גם כוונתך כן עכ"ל אאמו"ר ז"ל. והנה אאמו"ר ז"ל קיצר בדבריו ואפרשם קצת לע"ד דהתוס' (בדף נ"ג ע"א) ד"ה בעל השור קאי אפלוגתא דר' נתן ות"ק בשור שדחף את חבירו לבור דת"ק ס"ל בעל השור