אמרי הצבי ד נז

[וי"ו] דף נ"ג ע"א אול"ג אק"ב בד"ה והנלע"ד לומר דיש סברא לחלק בין הא דידן דשנים שהזיקו לבין שנים שעשו מלאכה בשבת והוא דהכא גבי שנים שהזיקו עיקר תליא בדבר שנעשה בו הנזק וזה מביא החיוב ומש"ה אמרינן דאם ע"י מעשה שלו הי' יכול לעשות כל הנזק אז הוא דמיחשב כאילו הוא עשה כל הנזק כו' אבל גבי מלאכת שבת דעיקר הקפידא הוא על העושה המלאכה ובעינן דוקא שכל אחד בלחודי' לא הי' יכול לעשות אז מיקרי עשיית המלאכה כדרך העושה מלאכה אבל אם כל אחד יכול לעשות המלאכה אז כשעשאוה שניהם לא מיקרי כדרך המלאכה ופטרה התורה אבל כשכל אחד אינו יכול ורק בהצטרף שניהם אז יכולין זה מיקרי תו שעושין כדרך מלאכתן וחייבין כו'. והנה הגיעני מכתב ארוך מעה"ק ירושלים תובב"א ה"ה ידידי הרב החריף ובקי מו"ה צבי הירש נ"י ווייספיש הקשה על סברתי הנ"ל מדברי התוס' במסכת שבת (דף ג' ע"א) בד"ה בעשותה וז"ל בכל הספרים גרסינן העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטי' דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש לי' אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מלה וליכא למימר דשנים שעשאוה איירי בשנים שעשאוהו בבת אחת דבפ' המצניע (דף צ"ג) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולשנים שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתני' נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה כו' אך קשה דבפ' המצניע שם משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה כו' עכ"ל התוס' והרי מבואר דקרא דבעשותה דממעטינן מיני' זה עוקר וזה מניח דרשינן לקרא דקאי על המלאכה להיפוך ממה שכתבתי דבמלאכת שבת הוה עיקר הקפידא על העושה המלאכה ובעינן דוקא שכל אחד בלחודי' לא הי' יכול לעשות והרי התוס' כתבו דהמיעוט דממעטינן מקרא דבעשותה הוא היכא דאינו עושה המלאכה בשלימות כגון זה עוקר וזה מניח והיינו דאין המלאכה נעשית בשלימות ע"י העושה הזה ורק חצי המלאכה הוא עושה הוא דממעטינן מקרא זה אבל לא קאי המיעוט על העושה שיעשה לבדו כל המלאכה ולמעט אליבא דר"ש זה א"י וזה א"י ועשאוהו שניהם כאחד והאריך בזה

ועיינתי בזה והנה אם כי התוס' במסכת שבת (דף ג' ע"א) כתבו דהקרא דבעשותה דממעטינן מינה קאי על המלאכה אבל לקמן במסכת שבת (דף צ"ג ע"א) איתא ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין ואם לאו פטורין ר"ש אומר אעפ"י שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורין לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין במאי קמיפלגי בהאי קרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא עשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכיל וחד למעוטי זה א"י וזא"י ור"י חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ור"ש יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב כו' ובתוד"ה תלתא מיעוטי כתיבי והא דנקיט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי כו' ע"ש בתוס' ועיין תויו"ט בפ' המצניע (מ"ה) מ"ש בזה. ומתבאר מהסוגיא דמיעוט מבעשותה הוא המיעוט האחרון ור"ש מוקי למיעוט זה האחרון מבעשותה על זה אינו יכול וזה א"י ומיעוט הראשון ממלת נפש הוא למעט זה עוקר וזה מניח ומיעוט השני ממלת אחת ממעט ר"ש זה יכול וזה יכול ואליבא דר' יהודה ממעטינן ממיעוט קמא מקרא דנפש ממעטינן זה עוקר וזה מניח וממלת אחת ממעטינן זה יכול וזה יכול והמיעוט השלישי מלת בעשותה לא ממעטינן כלל מינה לענין שבת ורק ממעטינן מינה יחיד שעשאה בהוראת ב"ד. ועולה מתוך הסוגיא בין לר"י ובן לר"ש דזה עוקר וזה מניח ממעטינן ממיעוט הראשון דהיינו ממלת נפש. ואליבא דר"מ דסובר שם זה יכול וזה יכול ג"כ חייב קאמר הש"ס ור"מ מי כתיב נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא תרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ופירש"י תרי מיעוטי כתיבי נפש אחת חד מיעוטי' הוא דאורחי' דקרא לאישתעי הכי הרי דגם לר"מ ממעטינן מהמיעוט דנפש אחת זה עוקר וזה מנית. והנה עולה מזה דהא דממעטינן מקרא דבעשותה לפטור שנים שעשאוה הוא רק לר"ש דדריש לקרא דבעשותה על שנים שעשאוה ולמעט אפילו זה א"י וזה א"י אבל ר"מ ור"י קדרשי לקרא דבעשותה למעט יחיד שעשאה בהוראת ב"ד דפטור

והנה לפ"ז אינו מובן הא דקאמר הש"ס לעיל במסכת שבת (דף ג' ע"א) דקא פריך הש"ס על מתני' דקתני פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה כו' שניהן פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו תניא רבי אומר מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד העושה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין הרי דממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה והא לכל תלתא תנאי הנ"ל ר"מ ור"י ור"ש לא ממעטינן זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה ורק זה עוקר וזה מניח ממעטינן אליבא דר"י ור"ש ממלת נפש ואליבא דר"מ דהני שתי תיבות נפש אחת הוי רק מיעוט אחד ממעטינן ממיעוט זה זה עוקר וזה מניח אבל שנים שעשאוה חייבין בין זה יכול וזה יכול ובין זה א"י וזה א"י ואליבא דר"י ממעטינן ממלת נפש זה עוקר וזה מנית וממלת אחת ממעטינן זה יכול וזה יכול אבל זה א"י וזה א"י חייבין וכמבואר לעיל ורק לר"ש פטור גם בזה א"י וזה א"י וממעט לה מקרא דבעשותה ונצטרך לומר דרבי דממעט זה עוקר וזה מניח מקרא דבעשותה הוא פליג על כל הג' תנאים ר"מ ור"י ור"ש. ובאמת זה הוא קושית התוס' במסכת שבת (דף ג' ע"א) בד"ה בעשותה באה"ד וז"ל אך קשה דבפרק המצניע (שם) משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה עכ"ל וכוונתם ז"ל כמו שכתבתי בזה. ומעתה יבואר תחילת דברי התוס' במסכת שבת (דף ג') הנ"ל בכל הספרים גר' העושה את כולה כו' פשטא דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש לי' אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינה אלא כפל מלה כו' והיינו דהואיל דרבי מפיק מבעשותה זה עוקר וזה מניח דאין עושה כ"א רק חצי המלאכה א"כ שפיר כתבו התוס' אבל הש"ס דריש לי' אמלאכה ולא כאשר מורה פשטי' דקרא דקאי אנפש אבל אליבא דר"ש דדריש לזה עוקר וזה, מניח למעט מקרא דנפש וזה יכול וזה יכול ממעט מקרא דאחת וזה א"י וזא"י ממעטינן מקרא דבעשותה שפיר הדרינן לדרוש כפשטי' דקרא דבעשותה קאי אנפש דהיינו דבעינן שאדם אחד יעשה כל המלאכה ולא ששני אנשים יעשו מלאכה אחת. וזה נכלל במ"ש התוס' אח"ז אך קשה דבפרק המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה וכמ"ש לעיל בזה

ועיין ברשב"א ז"ל בריש מסכת שבת (דף ג') בד"ה ה"ג אר"ח בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין לא גרסינן בעשותה כו' אלא ה"ק לא תימא מתני' דוקא היא ודריש בעשותה למיעוטא אבל רבנן פליגי עלי' משום דאיכא דלא דריש לי' למיעוטא אבל נזרקה מפי חבורה כולהו רבנן מודו בה ולא משום בעשותה אלא מנפש או מאחת כדנפקא לן בפ' המצניע זה עוקר וזה מניח מנפש או מאחת עכ"ל הרשב"א ז"ל. והרי מבואר ברשב"א דמפרש להא דקאמר ר"ח בר גמדא נזרקה מפי חבורה הוא דזה עוקר וזה מניח לא ממעטינן מקרא דבעשותה וא"כ לפי מסקנת דנזרקה מפי חבירה שפיר עולה לדרוש קרא דבעשותה אליבא דר"ש כפשטי' דקרא דקאי על הנפש דהיינו על העושה המלאכה ולא על המלאכה עצמה כמבואר לעיל וז"פ לע"ד

והנה עפ"י האחור עולה שפיר מה שכתבתי לחלק בין הא דשנים שהזיקו לבין שנים שעשו מלאכה בשבת והסברתי הדבר דגבי מלאכת שבת עיקר הקפידא הוא על העושה המלאכה ובעינן דוקא שכל אחד בלחודי' לא הי' יכול לעשות אז מיקרי עשיית מלאכה כדרך העושה המלאכה כו' והיינו דבאמת דרשינן כפשטי' דקראי דקאי על העושה המלאכה ולא על המלאכה עצמה ואף דאנן דנין הסברא הנ"ל על זה יכול וזה יכול דפטורין דזה אינו ממועט מקרא דבעשותה אפילו לר"ש ומכ"ש אליבא דר"י דדריש בעשותה למעט יחיד שעשה בהוראת ב"ד מ"מ אליבא דר"ש