אמרי הצבי ד נה

בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת עכ"ל התוס' מ"מ לענין שיהי' דינו כשוה"נ אם הרג את הנפש יש לספק בזה ניהא דיהי' מצוה להורגו מטעם ובערת הרע אבל לא מצאתי מבואר שיהי' דינו להיאסר בהנאה כמו שור הנסקל וי"ל בזה אבל בהמה ומי' טמאות שהרגו את הנפש דלא קליש לה חיותא כלל שפיר דינם כשוה"נ גמור לענין כל מילי

[יט] דה מ"א ע"ב אול"ח אק"ד שהקשיתי דיהי' נאמן נגד הע"א בקנס במגו דהי' מודה ומיפטר. וע"ו השיב ב"ג הרה"ג מו"ה שמואל יהודא נ"י אבד"ק קוואהל דלא נחשב מגו דמטעם מודה בקנס הי' מועיל תפיסה וכמ"ש הכ"מ (בפ"כ מהל' עדות) דבקל יוכל לתפוס וניחא לי' יותר לכפור ולהיות פטור יפה השיב בזה. ולכאורה רציתי לומר דלפי המבואר בח"מ (סי' פ"ו ס"ל) אע"פ שנשבע הנתבע ונפטר עפ"י ב"ד אם תפס התובע אח"כ משלו בלא עדים וטוען שתופס על אותה תביעה שנשבע לו עליו שלא נשבע לו באמת הדין עם התופס ונאמן במגו שלא תפסתי משלך כלום כו' ע"ש וא"כ אין חילוק תו בין יכפור ובין יודה בשניהם מועיל התפיסה ושוב אית לי' מגו דהי' מודה ומפטר. אולם באמת לאחר העיון צדקו דבריו כי לפ"ד הכ"מ דמועיל תפיסה נראה דאפילו תפיסה בעדים ג"כ מהני במודה בקנס ואילו בתופס לאחר השבועה בעינן דוקא שיתפוס שלא בעדים ונאמן במגו דלא תפסתי וא"כ הכא תו לא מיחשב מגו דהי' מודה

[כף] שם אול"ח אק"ט בענין פלוגתת הראשונים ז"ל שהבאתי [באק"ב] בן אם ע"א מ מחייב שבועה בקנס וכתבתי דאף הראשונים הסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס הוא רק בפ"נ הואיל דהפסידו ממון וגם בחצי כופר י"ל סברא זו דדומה ממש לפ"נ אבל בכל שאר דיני קנסות מודים שפיר דלא שייכא כלל שבועה בקנס משום האי טעמא שכתבתי בסברת הראשונים כמבואר בפנים. יש ליישב בזה מה שהעירני ב"ג הרב הנ"ל מדברי הירושלמי הובא בר"ן פ' שבועות הדיינין וברא"ש שס (סי' ה') וז"ל ובירושלמי מקשה אהאי כללא והרי שנים מחייבין אותו קרקע שניי' היא שאין נשבעין על הקרקעות והרי מחייבין אותו קנס שנייא היא שאין נשבעין בקנס וכ' הרא"ש עלה פי' ר"ש ה"ק בכל דבר שנשבעין עליו ע"א מחייבו שבועה אבל דבר שאין נשבעין עליו כגון קרקעות וקנס שאם אפילו יודה פטור אין ע"א מחייבו שבועה עכ"ל והרי מבואר כשיטת הראשונים דאין חייבין שבועה על קנס עכ"ד ויפה העיר בזה. ותפשתי בירושלמי (דפוס זיטאמיר) בפ' שבועות הדיינין ה"א וראיתי שכבר זכה במציאה זו מורי הגאון מוהרי"ש זצ"ל בגליון ציון ירושלים. והנני אומר שישו בני מעיי כי לפי הסברא שכתבתי בזה דאף להראשונים דע"א מחייב שבועה בקנס הוא רק בפ"נ וחצי כופר א"כ י"ל דהירושלמי קאי היכא דהוא קנס ממש דליכא בי' שום צד ממון דאז אין שום חיוב כלל מבלעדי החיוב שבא ע"י גמר דין של הב"ד ובזה שפיר קאמר בירושלמי דליכא שבועה כלל בקנס וא"ש הכל ודו"ק

דף מ"ד ע"ב אונ"ב ודף מ"ה אוג"ד בענין אם חל קדושת מזבח על שור נוגח. עיין לעיל [בק"א] זה על פ"א על דף י"ג ע"א [אוג"ו אק"ד] והוא בק"א זה [אות מ"ג] מבואר מזה

[כא] דף מ"ה ע"ב אונ"ט הבאתי דברי השמ"ק בשם הרב המאירי ז"ל בטעמא דר' יהודה בקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק תם חייב ומועד פטור כו' משום הואיל דקול יש לו אף הבריות ראויות להשמר עכ"ל והסברתי דברי המאירי ז"ל שכוונתו שגם בהמות שחורות הם דהבעלים משמרין אותן כשרואין ששור המועד הולך. והעירני ידידי הרב המאה"ג מוה"ר אלי' יעקב ז"ל אבד"ק ריכוואהל שהקשה לפי סברתי בדברי הרב המאירי ז"ל שגם בהמות שמורות הם דהבעלים משמרין אותן כשרואין ששור המועד הולך מהא דאיתא לקמן בר"פ הכונס ג"כ פלוגתא דר"מ ור"י הנ"ל ומדמה הגמ' לשן ורגל שהן מועדין מתחילתן דסגי לר"י בשמירה פחותה וא"כ הלא בשור איכא שן ורגל שהן מועדין מתחילתן וא"כ הבעלים שומרים בעצמם השור מחמת שן ורגל שלא יזיקו ושם בר"פ הכונס מדמה לזה וא"כ אף בשור תם אמאי הוצרך שמירה מעולה הלא די בשמירה פחותה מפני שן ורגל שהן מועדין מתחלתן עכ"ד הרב הנ"ל. והנה לפי מה שכתבתי בפנים לפרש הא דאם הוא מועד רק לקרן ימין אין הבריות נשמרין ממנו רק מצד ימין שלו שלא יגח בקרנו אבל אין נשמרין ממנו מצד שמאל שלו וא"כ א"ש גם זה דניהא דמשמרין את השור שלא יזיק בשן ורגל אבל אין משמרין אותו שלא יגח בקרן. ולמסקנת הש"ס שם בר"פ הכונס אפילו תימא ר"מ שאני שן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן כו' א"כ אינו הטעם משום דהבעלים משמרו שלא יזיק בשן ורגל ורק דגזה"כ הוא א"כ א"ש בפשיטות

פרק

חמישי

[א] דף מ"ט ע"א אוי"ב אק"ב בסה"ד הבאתי דברי התה"ד (סי' שנ"ב) והנחתי בצ"ע. ועיינתי בזה עוד וראיתי כי נוכל להבין דבריו הקדושים ורק הלשון בהקושי' אינו מובן כ"כ דהנה התה"ד קאי על שתוקי שנתן ביתו במתנת שכ"מ לאמו, וכשמת החזיק ראובן שהוא אינש דעלמא בהבית. וע"ז האריך התה"ד לברר דשתוקי אינו נוחל ומנחיל כמו גר. והביא פלוגתת הראשונים ז"ל דעת הרי"ף וסייעתו דהא דקאמר הש"ס ב"ב (דף קמ"ט ע"א) דליתי' בירושה ליתא במתנת שכ"מ דוקא בראוי ליורשו כגון איסור לרב מרי שהי' בנו רק שלא היתה הורתו בקדושה דרבנן דייני' לי' דלא כיוון לשם מתנה אלא לשם ירושה וכיון דליתא בירושה ליתא נמי במתנת שכ"מ. אבל לאינש דעלמא שאינו ראוי ליורשו מצי ליתן במתנת שכ"מ. ומש"ה זכתה האם במתנת שכ"מ להרי"ף. אבל להרא"ש והראב"ד דס"ל דגם לאינש דעלמא אינו יכול ליתן במתנת שכ"מ א"כ לא זכתה אמו בהבית ובמיתת השתוקי נעשה הבית הפקר וזכה בו ראובן. וע"ז כתב התה"ד וז"ל וא"ת דבנ"ד אפי' רב אלפס וחבריו מודים דלא מהני מתנת שכ"מ דאקרי גמי ראוי ליורשו האם את בנה היכא דליכא יורש מן האב והכי ס"ל לר"י משום ר"ש בן יהודה פ' י"נ [בנוסחא שלפנינו בגמ' (דף קי"ד ע"ב) איתא א"ר יוחנן משום ר' יהודה בן ר' שמעון] מדדריש מטות להכי היכא דליכא קורבת האב כגון גר האם יורשת הבן כך מפרשים התו' בשם ר"י ור"ת. הג"ה ואמנם בפסקי מהרי"ח פי"נ כתב דצ"ע כמאן הילכתא כר"ש ב"י או כמתניתין ע"כ: ואע"ג דאנן לא ק"ל הכי אלא כסתם מתני' דפליג עלה החם וכן מוכח בהדי' בתוס' פ"ק דכתובות גבי גר קטן כו' מה בכך מ"מ קרי טפי ראוי' הי' ליורשו מהורתו שלא בקדושה דליכא מ"ד דירית לי' לאביו. וי"ל דיש לחלק דהורתו שלא בקדושה אע"ג דמד"ת פקע ירושתו מ"מ בנו הוא ואשכחן בכ"ד האב מוריש לבנו כו' אבל גבי אם ובנה דשכיחי טובא דמקורבת האב מרחוק יורשין כל הממון והאם וקרובי' מסתלקין והולכין ריקם ולכך לא טעו בי' אינשי והוי כגר הנותן לאינש דעלמא דפליגי בי' רבוותא דלעיל ע"כ תמצית לשון התה"ד. וע"ז דקדקתי בפנים הספר דאם אמו ישראלית א"כ אם נימא דהלכה כר"י משום רשב"י דהאם יורשת בנה הרי היא יורשת את בנה. אבל עתה אחה"ע בדברי התה"ד שהעתקתי כאן קצת באריכות נראה דכוונת התה"ד הוא כיון דאיכא דעה דהאם יורשת בנה והוא ר"י משום רשב"י ניהא דלא קיי"ל כן מ"מ אתא למיטעי דפסקינן כן ואם יהי' מועיל מתנת שכ"מ יטעו לומר דהוא ג"כ משום ירושה ומש"ה נימא דלא יועיל מתנת שכ"מ בזה וא"כ עיקר קושית התה"ד הוא לדידן דפסקינן דהאם אינה יורשת בה ואזדא לה הדקדוק שלי. משום דזה פשיטא