אמרי הצבי ד נד

י"ל דהרבינו גרשום מודה דבן פקועה הוא בכלל שביתת בהמתו עכ"ד וי"ל בזה

ויש להעיר בדברי הכו"פ (סי' ס"ד סק"א) בד"ה ועי"ל בקושי' הפר"ח וז"ל דודאי אף דלרמב"ם דס"ל בשחיטת אם ולד מותר בלי שחיטה מ"מ החלב אסור היינו החלב שהי' אז כיון שהוא חלב אין שחיטתו מתירתו אבל מה שנתגדל ורבה אח"כ לכ"ע מותר דהא הולד כשחוט דמי וכי אמרה תורה חלב שנתגדל באוכל לאחר שחיטה חלב שור כתב רחמנא ולא זה שהוא רק חלב אוכל גמור הלא אין כאן שור חי וחלב שור חי כתב רחמנא וז"פ עייש"ה בכו"פ שמפלפל בסברא זו ליישב קושית הפר"ח. והנה נראה שכוון הכו"פ לדברי רגמ"ה ז"ל שלא הי' נדפס בימיו וגם התורי"ד לא הי' נדפס בימיו אבל חידוש בעיני שלא הביא כלל דברי רש"י ותוס' במסכת חולין הנ"ל שהבאתי לעיל דמבואר להיפוך מסברא זו שכתב. ורק תירוצו לשיטת הרמב"ם עולה שפיר דנוכל לומר דהרמב"ם סובר כשיטת הרגמ"ה דאינו חייב על החורש בשור בן פקועה עם חמור ולא מצאתי ברמב"ם דין זה ואם סובר כהרגמ"ה א"ש זה דאליבא דרבנן דבן פקועה כשחוט ס"ל להרמב"ם דפשיטא דפטור בזה והרבה י"ל בזה

וב"א הרב הנ"ל כתב עוד בזה די"ל דהא דמקשינן שור שור לשבת היינו רק במין הבע"ח דכמו דבשבת אסרה תורה בכל מיני בע"ח ה"ה הכא אבל לענין חלקי הבע"ח מכל מין ע"ז י"ל דלא מקשינן. וסמוכין לזה דהא זה ברור דבשבת אסור גם בבהמה טרפה ואילו לענין שוה"נ מבואר בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) דס"ל לר"א דשור טרפה שהרג פטור ולמה לא נילף שור שור משבת גם לענין זה ואי משום דגילתה התורה כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל עכ"פ חזינן דבתלקי ממין הבע"ח לא מקשינן שור שור לשבת. והה"נ בבן פקועה ושור ששחט בו רוב שנים אין להקיש לשבת דאינן מין בפ"ע. אבל בעוף דהוה מין ממיני הבע"ח שוב מקשינן שור שור לשבת שגם במין העוף שייך דיני שוה"נ ולא קשה על התורי"ד ז"ל מעוף עכת"ד והגם שיש לפקפק ע"ז מ"מ אולי י"ל כן

והנה עוד הי' אפשר לומר לכאורה בזה דהמעיין היטב בב"ק (דף נ"ד ע"ב) במתני' אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן תי' ועוף כיוצא בהן א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה ע"כ המשנה ולא נזכר כלל במשנה ובגמרא שם לענין שור הנסקל שיהיו גם חי' ועוף כיוצא בהן והמדקדק בלשון הראב"ד ז"ל בפירושו על משנה דמס' עדיות (פ"ו מ"א) ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש פירוש אע"ג דכתיב כי יגח שור איש ילפינן שור שור משבת ואיתא בב"ק פרק שור שנגח את הפרה עכ"ל הראב"ד ז"ל דקדק הראב"ד ז"ל לכתוב ואיתא בב"ק כו' ולא כתב כדאיתא כו' משום דבסוגיא בב"ק ובמשנה שם לא נזכר כלל הך גז"ש דשור שור משבת לענין שור הנסקל ורק לענין שאר דברים. וסובר הראב"ד דכמו דאמרינן לענין שאר דברים דחי' ועוף כיוצא בהן הה"נ אמרינן לענין הריגת נפש דנסקלין גם חי' ועוף. אבל לא שמעינן מזה בבירור דיהי' גז"ש זו לענין חי' ועוף שהרגו שיהיו אסורין בהנאה אף דאין גז"ש למחצה מ"מ אינו מפורש במשנה וגמ' הגז"ש לענין שיהיו חי' ועוף שהרגו את הנפש דינם שוה לגמרי לענין איסור הנאה. ואולם רש"י ז"ל במסכת ברכות (דן כ"ז ע"א) בד"ה שנסקל תרנגול שניקר קדקדו של תינוק כו' וסקלוהו כמשפט שור שנגח את האדם דכתיב השור יסקל וגמרינן בגז"ש שור שור משבת לעשות כל בהמה תי' ועוף כשור (ב"ק דף נ"ד) עכ"ל וכן פירש"י במסכת נדה (דף ח' ע"א) בד"ה ושנסקל תרנגול כדכתיב והמית איש או אשה השור יסקל וה"ה לכל חי' ועוף כדאוקימנא בשור שנגח את הפרה דיליף שור שור משבת אלא שדבר הכתוב בהווה עכ"ל ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' נזקי ממון ה"ב) אחד שור ואחד שאר בהמה חי' ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין עכ"ל אבל עכ"פ אינו מפורש להיפוך במשנה וגמ' בב"ק (דף נ"ד) דיהי' תרנגול הנסקל מחמת שהרג הנפש נאסר בהנאה שיהי' ממש דינו כשור הנסקל וא"כ אין פירכא לדברי שכתבתי בשיטת התורי"ד ז"ל הנ"ל לתרץ קושייתי הנ"ל. אולם הראה לי בני שיחי' דברי התויו"ט (בפ"ק דסנהדרין מ"ד) בד"ה הזאב והארי שהמיתו אדם ונידונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד וכו' בשור שנגח את הפרה כך פירש"י וכ"כ הרב ברפ"ו דעדיות ולא מצאנו שם כן לענין מזיקין אלא לענין נזקים לנפילת בור ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת ובמכלתא וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור שנאמר בסיני [פירוש בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור ע"כ ש"מ דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סו"פ הפרה עכ"ל התויו"ט ועיי"ש בתויו"ט שם סו"פ הפרה בד"ה לפריקה ובד"ה לכלאים מ"ש בענין זה א"כ מבואר במכלתא דגם לענין שוה"נ גמרינן שור שור משבת

והנה עוד י"ל בזה דעיקר הסברא שכתבתי לשיטת התורי"ד דבעוף שהרג את הנפש דנסקל אבל לא הוה דינו שוה לגמרי לשור לענין שיהי' אסור בהנאה הוכרחתי לומר כן רק אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אם נימא דגם נחירה לא בעי והי' קשה ע"ד התורי"ד דכתב דבן פקועה או שחט בו רוב שנים לא נעשה שוה"נ מהא דנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש והוכרחתי לומר דעוף נסקל אבל אינו שוה לגמרי לשוה"נ לענין איסור הנאה אבל לדידן דפסקינן דיש שחיטה לעוף מה"ת א"כ דינו שוה ממש לשוה"נ גם לענין איסור הנאה יהי' מאיזהו לימוד שיהי' או דנימא דגמרינן שור שור משבת או מלימוד אחר וא"כ לא קשה כלל מהא דקאמר הש"ס בב"ק לקמן (דף נ"ד ע"ב) דלכמה דברים ילפינן שור שור משבת דנימא דגם לענין עוף שהרג הנפש ג"כ הוי האי גז"ש דהסוגיא אזלא אליבא דהלכתא דעוף טעון שחיטה מה"ת בודאי נאסר ג"כ התרנגול בהנאה כשנסקל על שהרג את הנפש וז"פ וא"ש בפשיטות

עוד העיר ב"א חביבי הרב הנ"ל על מ"ש עוד בזה ליישב עפ"ד הרבינו ישעי' ז"ל דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל עכ"פ מה"ת בעי נחירה א"כ נחירה בעוף הוא כמו שחיטה בבהמה ושפיר אמרינן דנסקל תרנגול בירושלים ואסור ג"כ בהנאה כמו שור הנסקל והעיר ע"ז דהא גם חיות טמאות שהרגו את הנפש ג"כ נסקלין כדאיתא במסכת סנהדרין (דף י"א ע"ב) והא התם לא שייך שחיטה בטמאים והאיסור הוא רק מצד טומאה ולא מטעם שאינו זבוח עכ"ד. ולע"ד אחרי העיון יש חילוק גדול בזה אני דמיתי עוף אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת להא דבן פקועה או לשחט בו רוב שנים דבשחט בו רוב שנים מותר מה"ת ואקליש לה חיותא ובן פקועה דהתורה אחשבה כשחוטה לא מיקרי תו חי ודמיתי לזה עוף למ"ד דאינו טעון שחיטה כלל דהוה הטעם כיון דכתיב ושפך את דמו בשפיכה בעלמא סגי כדאיתא במסכת חולין (דף כ"ז ע"ב) וקליש ג"כ החיות דהעוף דהא אפילו לדידן דפסקינן דיש שחיטה לעוף מה"ת אבל הכשרו בסימן אחר ואיתא שם בגמרא דריש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הוכשרה בשני סימנים דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד ע"ש. והנה חזינן הטעם דגים דנבראו מן המים הכשרן בולא כלום וי"ל הטעם דקליש חיותא ולא מיקרי חיות ורק בעוף דנברא מן הרקק ופירש"י שיש בה מים ויבשה יש בה קצת חיות הכשרו בסימן אחד וא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ס"ל דכל שאין בו חיות ממש אלא חיותא קלישא אינו טעון שחיטה כלל והוי כדג דלא מיקרי חיות כלל וא"כ לשיטת התורי"ד הנ"ל דשחט בה רוב שנים לא מיקרי תו חיות ממש ואינו נעשה שוה"נ וכן בן פקועה דכוותי' הואיל דהתורה אחשבה כשחוטה אינו נעשה שוה"נ ולפ"ז י"ל דגם דג שהרג הנפש ג"כ לא יהי' דינו כשוה"נ אף דלענין שבת בהורג הדג בשבת חייב משום נטילת נשמה כדאיתא במסכת שבת (דף ק"ז ע"ב) ובמס' תענית (דף כ"ד ע"א) אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב א"ר יוסי בר אבין ובין סנפיריו ופירש"י חייב משום נטילת נשמה דתו לא חיי עכ"ל וכן לענין מלאכה בשבת אסור לעשות מלאכה בדג בשבת כמבואר בתוס' במס' ב"ק (דף נ"ה ע"א) בסוד"ה הנהיג בעיזא ושביטא וז"ל ועוי"ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים