אמרי הצבי ד נג

מחמת שהוא בעצמו עשה מלאכה רק מחמת מלאכת בהמתו. אמנם י"ל דאם עבד בו בשבת לא שייך מלקות דאפילו אם עשה מלאכה בשבת בבהמה גמורה ליכא חיוב מלקות משום דאין לוקין על לאו דלא תעשה מלאכה כו' ושורך דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו וכדאיתא במסכת שבת (דף קנ"ד) ורש"י ז"ל נקיט החיוב שלוקין עליהם

והנה שם במס' מולין (דף ע"ד ע"ב) בתוד"ה למעוטי רובעו וז"ל דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (דף קכ"א ע"ב) א"נ המם הנ"מ כגון ישראל בטמא ועכו"ם בטהור אבל הכא דבשחיטה זו משמרי' באכילה ס"ד לא מחייב עכ"ל התוס' הנה לפי הסברא הראשונה של התוס' דהו"א דבן פקועה גרע משחט בה רוב שנים ועדיין מפרכסת ויהי' בן פקועה נחשב כמת אינו מובן לכאורה דמאי סברא יש לומר כן הלא בן פקועה לא איתרע עדין כלל החיות והרי הוא כשאר בהמה בחיי' ולמה יהי' גרע בן פקועה משחט בה שנים ואין לומר הפשט בזה לחלק דהואיל דבן פקועה מותר באכילה נחשב כשחוט והה"נ בבהמה טהורה שנשחטה ע"י ישראל רוב שנים ג"כ יש לדמותה לבן פקועה והתם במס' מולין (דף קכ"א ע"ב) מיירי היכא דאין בה היתר אכילה וכגון ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה אז הוא דאמרינן דמפרכסת כחי' והרובעה חייב. לא נוכל לפרש הכוונה כן דא"כ הסברא הראשונה של התוס' הוא ממש כסברא אחרונה של התוס' שכתבו א"נ כו'. וצ"ל דמ"ש התוס' בראשונה דס"ד דבן פקועה גרע ממפרכסת הוא משום דהתורה אחשבה כמתה ממש מדגלי קרא כל בבהמה מאכלו והוה ס"ד דגם לענין הרובעה יהי' ג"כ נחשבה כמתה וקמ"ל דלשאר כל ענינים מיחשב בן פקועה ממש מי כמו שאר בהמה

והנה בסברא שני' של התוס' דאיכא הו"א דלא לחייב להרובע בן פקועה דשאני מפרכסת דאינה ניתרת באכילה דהא מיירי דשחט ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ומש"ה נחשב כחי לחייב הרובעה אבל בן פקועה דמותר באכילה אימא לא לחייב הרובעה וקמ"ל דהרובע בן פקועה חייב ונראה לכאורה דגם התוס' מודים דהבא על מפרכסת טהורה ששחטה ישראל רוב שנים גם כן חייב מיתה דאליבא דדינא חייב הרובע בן פקועה הה"נ הרובע מפרכסת שחוטה ששחטה ישראל וי"ל בזה ואפילו אם נימא דהתוס' סוברים דדוקא הרובע מפרכסת ששחט ישראל רוב שנים בטמאה או ששחט עכו"ם בטהורה הוא דחייב הרובעה משום דהואיל דלאו שם שחיטה עלה הוא דמיחשב כחי' אבל ישראל בטהורה לא מיחשב כתי' בשחט בה רוב שנים משום דמיחשב, כמתה ע"י השחיטה המתרת באכילה אשר אינו מובן הסברא דהא בבן פקועה אהני לי' שחיטת אמו להתירו באכילה ואפ"ה חייב הרובעו וא"כ בישראל ששחט רוב שנים בטהורה ג"כ יהי' חייב הרובעה אלא אפילו אם נימא כן בשיטת התוס' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שסתם דבריו נראה ברור דס"ל דגם בשחט ישראל בטהורה רוב שנים ג"כ מחויב הרובעה וז"ב לע"ד

והנה לשיטת התורי"ד דסובר דבן פקועה או בהמה שנשחטה דרוב שנים ומפרכסת עדיין שנגחו את האדם אינן נעשין שור הנסקל ומשום דכבישרא בדיקולא דמיין והרי חזינן דשחט בו רוב שנים ובן פקועה הרובעם חייב אלמא דמיחשבו כחיין לגמרי לחייב הרובעם מיתה ואפילו אם נימא לשיטת התורי"ד ז"ל כמו שצידדתי לספק בשיטת התוס' הנ"ל דדוקא היכא דאין ניתר בשחיטת הרוב שנים כגון ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דאז הוא דמיחשב עדיין כחי לענין שיתחייב הרובעה אבל בשחט ישראל רוב שנים בטהורה דמתירה באכילה בשחיטה זו לא מיחשב כחי'. הגם שכבר כתבתי לעיל שדוחק לומר כן אלא אף אם נימא כן בשיטת התורי"ד ז"ל דלא יקשה עליו בהא דשחט בו רוב שנים אבל מה נתרץ על בן פקועה דסובר התורי"ד ז"ל דאינו נעשה שוה"נ ואין בשרו נאסר והא חזינן דבן פקועה מיחשב כחי לענין דהרובעו חייב וכן לחורש בו בכלאים לוקה. וע"כ צ"ל בשיטת התורי"ד ז"ל דדוקא לענין שוה"נ הוא דאמרינן דמיחשב בן פקועה ושחט בה רוב שנים כמתה וכבישרא בדיקולא אבל לענין שאר כל הדברים כגון לענין הרובעם וכן לענין גט אשה שחט בו רוב שנים ועדיין מפרכס מיחשב כתי גמור ובודאי גם לענין מלאכת שבת ג"כ מיחשב כחי גמור ורק לענין שוה"נ סובר התורי"ד ז"ל כן. ואין זה שייך לענין למילוף שור שור משבת וניהא דאינו מובן טעמו של התורי"ד וסברתו אבל כן מבואר בהדיא בדבריו ז"ל וא"כ שפיר כתבתי לעורר מהא דמס' עדיות וכמבואר בפנים הספר

אמנם ב"א הרב הנ"ל חזר והראה דברי הרבינו גרשום הנדפס מחדש בגליון הש"ס דפוס ווילנא בחולין שם (דף ע"ד ע"ב) וז"ל לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו' כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שמיטה כו' רובעו וחורש בו כלומר דכתיב בהמתך לא מרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה דכתיב לא מחרוש בשור ובחמור יחדו ובן פקועה אינו חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא עכ"ל הרבינו גרשום ז"ל. ומתבאר למעיין דהרבינו גרשום סובר דהש"ס דקאמר למעוטי רובעו וחורש בו קאי לר"מ דאע"ג דסובר ר"מ דבן פקועה כחי לענין שטעון שחיטה מ"מ הרובעו וחורש בו פטור דבמידי דכתיב בתורה בהמתך וכגון בהמתך לא תרביע כלאים וכן לא תחרוש בשור וחמור בן פקועה אינו בכלל בהמה ושור. וא"כ ממילא לחכמים דב"פ אינו טעון שחיטה בודאי דאמרינן כן דבן פקועה אינו בכלל בהמה ולפ"ז בשבת דכתיב בהמתך ושור יהי' באמת הדין דב"פ ל"ה בכלל מחמר ושביתת בהמתו. ויהי' פלוגתא בין רש"י ותוס' ז"ל לבין הרבינו גרשום ז"ל דלרש"י ותוס' דפירשו דקאי אליבא דחכמים ומ"מ חייב הרובעו וחורש בו א"כ גם בשבת חייב וכמש"ל ולהר"ג בן פקועה אינו בכלל שביתת בהמתו. ולפ"ז י"ל דגם התורי"ד ז"ל ס"ל כשיטת הרבינו גרשום ז"ל וממילא שוב אין לומר בבן פקועה שהרג את הנפש דיהי' עליו דין שוה"נ משום דנילוף שור שור משבת דז"א דבאמת גם בשבת ב"פ ל"ה בכלל והא דעכ"פ הורגין אותו הוא, לסלק המזיק מן העולם וכמ"ש התורי"ד כן אבל לא דשייך עליו דין שוה"נ. וממילא כ"ז ניחא בבן פקועה אבל בעוף דהוא בכלל שביתת בהמתו שוב שפיר י"ל דטעמא דעוף נסקל הוא משום דילפינן שור שור משבת וממילא נילוף כן גם לענין איסור הנאה ואית לעוף כל דין שוה"נ. אלא דאכתי יקשה על התורי"ד שכתב לדינו גם על שחט רוב שנים דאינו נעשה שוה"נ ומותר בהנאה והרי בזה מבואר בחולין (דף קכ"א) דלענין הרבעה מחייב עלי' הרי דהוה בכלל בהמה וא"כ גס לענין שבת מיקרי בהמה ושוב נילוף שור שור משבת גם לענין שוה"נ ושיהי' אסור בהנאה עכ"ד ב"א הרב נ"י ויפה כתב בזה. וטעם הרבינו גרשום ז"ל דבן פקועה אינו חייב הרובעו דאינו בכלל בהמה משום דכבישרא בעלמא הוא אף דבשחט בה רוב שנים קאמר הש"ס בחולין (דף קכ"א) דחייב הרובעה סובר הר"ג ז"ל דיש חילוק בין בן פקועה לשחט בבהמה רוב שנים דב"פ הוא כבישרא בעלמא ומעולם לא הי' בכלל בהמה אבל בהמה ששחט בה רוב שנים לא נפקא מכלל בהמה דהא מקודם הי' בהמה גמורה לא נפקא מכלל בהמה וי"ל בזה. ובני החריף מו"ה ישכר נ"י אמר די"ל בזה עפ"ד השטמ"ק במסכת ב"ק (דנ"ד ע"ב) בהא דקאמר שם הש"ס דילפינן דעופות בכלל שביתת בהמתו בכלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בע"ח ופריך הש"ס ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא כו' אלא וכל בהמתך רבויא הוא וכתב השמ"ק בד"ה אלא וכל בהמתך רבויא הוא וז"ל וא"ת כלי נמי הי' לו לרבות לשביתה ובפ"ק דשבת אמרינן דב"ה לית להו שביתת כלים וי"ל דלא מרבינן אלא ב"ח דשייך בהו שביתה תלמוד הר"פ ז"ל עכ"ל וא"כ י"ל דאע"ג דהרבינו גרשום ס"ל דבן פקועה אינו בכלל בהמתך ושור מ"מ בשבת מודה דב"פ בכלל שביתת בהמתו דמרבינן לי' מרבויא דוכל בהמתך דהא חזינן דהשמ"ק הקשה דהי"ל לרבות גם כלים אע"ג דבקרא בהמתך כתיב ומה ענין כלים לבהמה מ"מ הי"ל לרבות מרבויא דוכל בהמתך רק שתירץ השמ"ק משום דלא מרבינן אלא בעלי חיים דשייך בהו שביתה. וזה הוא לגבי כלים שפיר תירץ השמ"ק דלא מרבינן להו משום דלא שייך בהו שביתה דאינן בעלי חי אבל בן פקועה אע"ג דלהרבינו גרשום ז"ל אינו בכלל בהמה מ"מ הוה בעל חי ושייך בי' שביתה ושוב מרבינן לי' מריבויא דוכל בהמתך ואם כן