אמרי הצבי ד נב

מיחשב נל"ע כיון דס"ל כר' יוחנן דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ולזה דקדק רש"י ז"ל לתרץ דאף דפסקינן כר' יוחנן אפ"ה בלאו דלקשו"פ מיחשב גם לדידן נל"ע וגם רב ירמי' אליבא דריה"ג ג"כ מצי סבר כר' יוחנן והוא דבכל הני תלתא לאוין כתיבא העשה בסמוך להלאו ורק דבל"ת ולא יטמאו את מחניהם בפ' במדבר כתוב העשה קודם להלאו וישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו את מחניהם. ובלאו דנבילה ובלאו דלקשו"פ כתיב העשה בתר הלאו הלאו וזה שדקדק רש"י ז"ל במס' יומא (דף ל"ו) בד"ה וריה"ג סבר לאו דנבילה אע"ג דע"כ עשה דבתרי' מעיקרא משמע הואיל ובתרי' דלאו כתיב אין לוקין עליו דל"ד ללאו דחסימה ובאה עליו עולה ולאו דלקשו"פ נמי אפילו אמרינן דעשה דבתרי' מעיקרא הוא משמע לא לקי עלי' עכ"ל וכוונתו לחלק אלו הלאווין מהלאו דולא יטמאו את מתניהם דהתם כתיב העשה קודם הלאו וזה שדקדק רש"י ז"ל וריה"ג סבר לאו דנבילה כו' הואיל ובתרי' דלאו כתיב וכן בלשו"פ כו' והש"ס ביומא שם מסיק דלכ"ע לאו דנבלה לא מיחשב לאו הנל"ע נוכל לומר הטעם הואיל דהתם אתר עבירת הלאו אינו יכול תו לקיים העשה כלל ומש"ה לא מיחשב נל"ע אבל בלשו"פ שפיר מיקרי לאו הנל"ע הואיל דעכ"פ יכול לקיים אח"כ גם העשה ואע"ג דיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו ג"כ ועיקר קיום העשה הוא לקיים קודם עבירת הלאו אפ"ה מיקרי לאו הנל"ע ור"ע סובר דלא מיקרי לאו הנל"ע גם בלשו"פ וכדאי' במס' יומא שם ורש"י כתב זה לפום תירוצא דרב ירמי' דסובר ריה"ג גם נבילה מיקרי לאו הנל"ע עייש"ה. וע"ז סובבים דברי שכתבתי בהספר דנראה מדברי רש"י דעיקר הטעם הוא הואיל דסמכי' הכתוב להאי לגר אשר בשעריך ללא תאכלו כל נבילה והוא מכח הסמיכות ידעינן דלא לקי על הלאו דנבילה ופירוש דברי רש"י ז"ל דהסמיכות הוא דכתבי' להעשה בתר הלאו כמו בלאו דלשו"פ וגבי שילוח טמאים כתוב להעשה קודם הל"ת ולא הוצרכתי לבאר בארוכה דברי רש"י כי מבואר בהדי' בדברי רש"י כן דלא לקי על ל"ת דנבילה לריה"ג לפום תירוצא דרב ירמי' משום דכתיב העשה בתרי' דלאו ובסמיכות להלאו וכ"כ התוס' במס' חולין (דף פ' ע"ב) בד"ה הנח למחוסר זמן באה"ד וז"ל ומיהו מצינו לעשה כה"ג בפ' א"ל הממונה (דף ל"ו) דאר"י בלאו דנבילה קמיפלגי אי הוה נתל"ע במאי דא"ק לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אבל אינה ראיה חדא דאביי פליג עלי' ואמר דלכ"ע לאו מעליא הוא ואפילו לרבי ירמי' דאיכא, מאן דקרי לי' נל"ע היינו התם דנכתב לעשה מיד אחר הלאו אבל עשה דמיום השמיני אינו נכתב מיד אחר הלאו דלא ירצה עכ"ל והרי מבואר בהדי' דהטעם הוא משום הסמיכות דמיד בתרי' דהלאו כתיבא וי"ל בזה. ובין יהי' פי' זה בדברי רש"י או פירוש אחר אבל עכ"פ הוא מחמת איזהו טעם או משום דסמכי' הכתוב או משום דכתבי' להעשה בתר הלאו וא"כ עולים שפיר דברי שכתבתי בזה

[יז] שם ע"א אול"ה אק"א מ"ש ליישב קושי' על הרמב"ם והוא דניהא דאין לוקין על הנאה הואיל דאפקי' קרא בלשון אכילה כו' אבל היכא דקרא דלא יאכל אתא רק להנאה שפיר הי' לוקין על הנאה ואין חילוק בין אם כתוב בלשון לא יאכל או לא יהנה. וע"ז השיבני ב"ג הרב הגדול מו"ה שמואל יהודא נ"י אבד"ק קוואהל דלפי מה שהקשיתי שם [באק"ד] על הפני ארי' מדברי הרמב"ם (דפ"ד מהל' מאכלות אסורות הכ"ב) יקשה גם עלי. ואולם המעיין היטב יראה כי עלי לא קשה כי אנכי כתבתי רק לפום ההו"א של הש"ס דאם לא היינו דורשים הקרא דלא יאכל את בשרו דאתא להיכא דשחטי' לאחר שנגמר דינו דאסור ורק לאסור בהנאה וכקושית הש"ס אז שפיר הי' נוכל לומר כן דכיון דעיקר קרא דלא יאכל את בשרו אתא רק להנאה דלוקין על הנאה אבל למסקנת הש"ס דאתא קרא דלא יאכל להיכא דשחטי' לאחר שנגמר דינו ולא לאסור בהנאה שפיר אמרינן דאין לוקין על ההנאה להרמב"ם ז"ל. ומה שהקשיתי על הפני ארי' דמסיק אליבא דמסקנא להלכה בדעת הרמב"ם דסובר דבשור הנסקל לוקין על הנאה שפיר קשה מלשון הרמב"ם הנ"ל ודו"ק כי קצרתי

[יח] שם ע"א אול"ו כתבתי בד"ה ולע"ד להקשות לשיטת התורי"ד דבן פקועה שהמית את האדם ממיתין אותו כדי לסלק המזיק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבשרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחט בו רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט והקשיתי מהא דמס' עדיות (פ"ו מ"א) ריב"ב העיד כו' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת היל"ל דדומה לבן פקועה ולא יהי' נסקל ונדחקתי לומר לשיטת התורי"ד צרכינן לומר דלא הוי כשוה"נ לגמרי אלא דנסקל אבל לא הי' נאסר בהנאה כמו שור הנסקל ע"כ והקשה ע"ז ב"א הרב הגדול מו"ה דוד נ"י אבד"ק גראבאווי הא מבואר במתני' דמס' עדיות שם הטעם דאיתקוש שור שור לשבת וא"כ לשון שור דכתיב בשוה"נ כולל גם עוף ואיך נוכל לחלק ולומר דלענין איסור הנאה לא נכלל עכ"ד. והנה אני אומר ולטעמיך מה תענה על בן פקועה אטו מותר לעבוד בבן פקועה בשבת ולשיטת התורי"ד ז"ל אם נימא דילפינן שור שור משבת ואנן אמרינן דבן פקועה לא נעשה שור הנסקל יהי' מותר לעבוד בו בשבת וגם בשחט בו רוב שנים נראה לכאורה דבודאי אסור לעבוד בו בשבת ואפילו אם נימא דבשחט בו רוב שנים לאו שם שור עליו עוד אבל בבן פקועה בודאי דאסור לעבוד בו בשבת וי"ל בזה: ובני האברך מו"ה ישכר שיחי' העיר מגמ' דמס' חולין (דף קכ"א ע"ב) בהא דישראל ששחט בהמה טמאה רוב שנים קאמר אביי אינה מצלת על הבלועין שבתוכה דהא מטמאה טומאת אוכלין והרובעה חייב דהא אינה מטמאה טומאת נבילה פירש"י חייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג ועיי"ש בתוד"ה אביי מ"ש בזה. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' א"ב הי"ב) והבא על הטרפה או ששכב עם בהמה טרפה חייב תי הוא אע"פ שסופו למות מחולי זה ואפילו שחט בה שני סימנים ועדיין היא מפרכסת הבא עלי' חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה ובמ"מ הביא גמ' דסנהדרין (דף ע"ח) הרובע את הטרפה חייב מהו דתימא להוי כמאן דמשמש מת וליפטור קמ"ל דמשום הנאה הוא והא אית לי' הנאה והביא ג"כ האי סוגי' דחולין. והנה הרמב"ם ז"ל שכתב שחט בה רוב שנים כתב סתמא ומשמע, אפילו ישראל בטהורה דלענין היתר אכילה מיחשב שחוטה אבל לענין דלחייב הרובעה עדיין כחי מיחשב וא"כ י"ל גם לענין עשה בה מלאכה בשבת ג"כ מיחשב כתי הגם דיש סברא לומר דדוקא לענין הרובעה מיחשב כחי ומשום דאית לי' הנאה וכדקאמר הש"ס לענין רובע את הטרפה במס' סנהדרין (דף ע"ח) הנ"ל אבל לא מיחשב כחי לענין מלאכה בשבת

אולם עיין בכ"מ (פ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ג) ז"ל אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו את"ל שהרובע נהנה לא מיפסלא מש"ה כיון שאין כאן ביאה דהו"ל כמעשה חידודין דאעפ"י ששניהם נהנים לא מחייבה מיתה ולא מיפסלא מעל גבי המזבח עכ"ל הכ"מ וצרכינן לומר דאע"ג דבטרפה חייב הרובעה משום הנאה כדאי' במס' סנהדרין (דף ע"ח) הובא לעיל היינו משום דבהמה טרפה בהמה מעלייתא היא וכחי' לכל דברי' ורק דהי' ס"ד דיהי' כמשמש מת קמ"ל דמשום הנאה הוא והא אית לי' הנאה אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אע"ג שיש הנאה לבהמה הרובעת סובר הכ"מ ז"ל זה לאו כלום הוא ועיין בראב"ד שם. וכן י"ל בשחט בה רוב שנים בבהמה אי לאו דהי' כחי' לכל דברי' לא היינו יכולין לחייבו משום הנאה גרידתא והחיוב הוא עיקר משום דכתי' לכל דברי' וממילא הה"נ לענין שבת היא כחי', וגם המעיין במהרש"א חולין שם על תוד"ה אביי אמר כו' דכתב דטעמא דהרובעה חייב משום דלענין איסורא דינה כחי' יעוש"ה נראה דכל לענין איסורא הוה כחי', וממילא הה"נ לענין מלאכה בשבת. וגם לאחר העיון היטב נראה לכאורה דמיחשב כחי גם לענין שבת דהא גם לענין גט מיתשב כחי כדאיתא במסכת גיטין (דף ע' ע"ב) והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וקאמר הש"ס שם חי הוא וסופו למות וא"כ מבואר דלכל מילי מיחשב כחי

ובן פקועה פשיטא דמיחשב כחי לכל מילי ועיין מסכת חולין (דף ע"ד ע"ב) אר"א א"ר אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו ופירש"י וחורש בו בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה עכ"ל ולכאורה י"ל מדוע לא נקיט רש"י ז"ל לענין אם עבד בו בשבת והיינו באופן שאינו חייב