אמרי הצבי ד נ

הנבילה וישתלם הכופר דהא מותר בהנאה ודוקא אם נסקל דנאסר בהנאה הוא דפריך ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך דהא אסור בהנאה משא"כ אם אינו נסקל ורק נכנס לכיפה שפיר מותר בהנאה וכנ"ל. ואולי י"ל עוד דמותר להבעלים לשוחטו ויהי' מותר באכילה ג"כ דמה לי אם ימות בכיפה או ישחטנו סוף סוף ביער את המזיק מן העולם. ועיין בספר ראש יוסף חולין (דף פ"ה ע"א) בד"ה ודע כו' עמ"ש רש"י ז"ל שם במתני' חי' ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן עכ"ל וכתב הראש יוסף ז"ל לא מצאתי לימוד זה אם שחטן לאחר שנגמר דינן לסקילה שיהא בשרן אסור שהרי בשור הנסקל שהמית את האדם צריך קרא (ב"ק דף מ"א) אי שחט לאחר שנגמ"ד שיהא בשרו אסור באכילה וא"כ בשאר הנסקלין מנלן ואפשר דמ"מ ילפינן שאר הנסקלין מיני' עכ"ל הראש יוסף ז"ל ונסתייע סברא זו דאף אם נכנס לכיפה מ"מ כיון דלא נסקל לא נאסר בהנאה ואין לומר שהכיפה תהי' במקום הסקילה שיהי' אסור בהנאה דאין ללמוד מבהמה שנסקלת לבהמה שלא נסקלת ורק מתה בכיפה וכנ"ל ולא נאסרה בהנאה. וה"ה אם שחטו אולי יהי' מותר גם באכילה

וראיתי בספר חמדת ישראל לידידי הגאבד"ק דוואהרט נ"י הנדפס לא כביר בקונטרס נר מצוה בחלק הלאוין (אות צ"ד) האריך בענין מכניסין לכיפה והביא פלוגתת הראשונים ז"ל אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן והביא דברי בעה"ת הנ"ל ורצה להוכיח מדבריו ז"ל דהוא רק מדרבנן דאל"כ יקשה בהא דב"ק (דף מ"א ע"ב) דא"ל ר"א לר"ע אין דיני אלא כשהמית ע"פ ע"א כו' ופי' הבעה"ת ז"ל דהיינו בעדות מיוחדת ואם נימא דהא דקיי"ל בהורג את הנפש עפ"י עדות מיוחדת מכניסין לכיפה הוא דאורייתא א"כ נראה דה"ה בשור מכניסין לכיפה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ אכתי קשה פירכת ר"ע הביאהו לב"ד וישלם לך א"ו דדעת הבעה"ת דהכנסה לכיפה הוא רק חומרא דרבנן ולא מדאורייתא וגם מדרבנן י"ל דבשור לא גזרו חכז"ל יעו"ש מ"ש עוד בזה. ולפמ"ש לעיל ל"ק בפשיטות וכמו שכתבתי דאף אם נימא דשור שהרג עפ"י עדות מיוחדת גם כן מכניסין אותו לכיפה וענין מכניסין לכיפה הוא מדאורייתא מ"מ אין השור נאסר בהנאה דדוקא היכא דנגמ"ד לסקילה הוא דאסור בהנאה אבל אם אין הדין לסקלו רק להכניסו לכיפה אינו בכלל שור הנסקל שיהי' אסור בהנאה וכמש"ל ומש"ה שפיר א"ל ר"א לר"ע אין דיני אלא כשהמית ע"פ ע"א וכפי' הבעה"ת בעדות מיוחדת דאע"ג דמכניסין אותו לכיפה מ"מ יהי' מותר בהנאה והו"א דימכרו הנבילה וישלם הכופר וכמש"ל בזה וא"כ אין ראי' מבעה"ת דהכנסה לכיפה הוא מדרבנן וי"ל דהבעה"ת סובר ג"כ דהוא מדאורייתא ודו"ק

[יד] שם ע"א אול"ג אק"א שכתבתי בהא דקאמר ר"א דלא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' שנסתפקתי אם הלשונות הללו בעצמם מורין גם על איסור הנאה או דרק מדחזינן דהוצרך התורה לגלות היתר הנאה בנבילה שמעינן מינה דנפרש להג' לשונות הללו גם לאיסור הנאה וכתבתי דנראה דהואיל דגלי קרא היתר הנאה בנבילה מינה ידעינן לפרש להג' לשונות הללו גם על איסור הנאה. והעיר ע"ו במכתב החריף המופלג מו"ה יצחק מאיר נ"י מק"ק טשענסטחוב די"ל דפליגי בזה ש"ס דילן עם הירושלמי פסחים דהש"ס דילן שם בפסחים פריך על ר' אבהו והרי חדש דרחמנא אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה א"ר שמעי' שאני התם דא"ק קצירכם קצירכם שלכם יהי' כו' ובירושלמי פסחים רפ"ב בפלוגתא דחזקי' ור"א פריך ג"כ הקושי' מחדש ומתרץ ר' אבא מרי אחוי דר' יוסי שנייה היא שקבע הכתוב זמן והיינו שלאחר עבור הזמן הזה מותר ומש"ה אינו אסור בהנאה ואם נימא דהלשון לא תאכלו משמע איסור הנאה מאי מועיל סברא זו שיהי' מותר לאחר זמן וע"כ דהירושלמי סובר דהלשון לא משמע איסור הנאה ורק משום דילפינן מנבילה דגלי קרא להיתר הנאה שמעינן דלא מאכלו הוי איסור הנאה וזה דוקא היכא דלא יהי' ניתר לאחר זמן ש אבל היכא דיהי' ניתר לאח"ז לא הוי הפי' איסור הנאה אבל ש"ס דילן דמשני על קושי' דחדש משום דגלי קרא סובר דהלשון משמע איסור הנאה עכ"ד ויפה העיר בזה

אמנם לעד"נ דהפי' בירושלמי הוא בהתירוץ שקבע הכתוב זמן הוא דלא נוכל לומר על חפץ שהוא אסור בהנאה אם יהי' אח"כ מותר בהנאה דכל שיהי' אח"ז מותר בהנאה לא נוכל לומר שקודם שיגיע הזמן הזה חל עליו איסור הנאה דאיסור הנאה שייך לומר רק בדבר שלעולם לא יהי' לו היתר. וגבי חמץ דאסור בהנאה אע"ג דלאחה"פ יהי' מותר בהנאה מ"מ הלא אסור לו להשהות את החמץ עד אחר הפסח דצריך לבערו ועובר בב"י וב"י. ואם עבר ושהה אין אסור מה"ת אליבא דר"ש דפסקינן כן אבל מ"מ אסור לו לשהותו ושפיר חל עליו השם איסור הנאה משא"כ בחדש דמותר לו להשהותו עד ט"ז בניסן ואז יהי' מומר לו לגמרי גם באכילה ואיך נוכל לומר עלה שם איסור הנאה אבל לא צרכינן לומר דטעמו של הירושלמי משום דיליף לה מנבילה

וראיתי במפרשי הירושלמי שמחולקים בפירושו הקרבן העדה מפרש שקבע הכתוב זמן לאיסור חדש ואח"כ מותר אפילו באכילה הלכך קודם זמנו מותר בהנאה ולא דמיא לנבילה שאסורה לעולם עכ"ל ולפי פי' זה נראה דעיקר הלימוד דלשונות הללו הם מורין על איסור הנאה ג"כ הוא רק מדגלי קרא בנבילה והוא כמ"ש מעלתו נ"י. אבל הפני משה מפרש שנייה היא התם דחדש קבע לו הכתוב זמן להמירו בהקרבת העומר ואין איסורו איסור עולם ואנן בדבר שאסור איסור עולם קאמרינן דגם איסור הנאה בכלל דלא תאכל עכ"ל. ויש לומר בכוונת הפ"מ ז"ל כפירושי הנ"ל וא"כ לפ"ז נראה דמפרשינן דהלשונות הללו בעצמן מורין על איסורי הנאה. ועיין שם בגליון הש"ס ירושלמי להגאון מו"ה מרדכי זאב ז"ל בסוף הסוגיא מ"ש באות א' שם כמו שכתבתי לעיל החילוק בין חדש לחמץ אף דגם בחמץ הכתוב קבע זמן דפסקינן כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר מ"מ אסור לו להשהותו משא"כ בחדש דמותר להשהותו ומותר לאחר זמן א"כ הוא גופי' הנאה הוא שמשההו לאח"ז שיהי' מותר לו יעוש"ה בדבריו ז"ל ונהניתי בזה

ובעת סידורי העירני בני הרה"ח מו"ה ישכר שיחי' דאם כסברא הנ"ל יקשה מנוקשה למ"ד נוקשה דאורייתא דאליבא דר' אבהו אסור בהנאה מה"ת כמבואר בתוס' מסכת פסחים (דף כ"ג ע"ב) ד"ה מאי בינייהו שהקשו דלימא דא"ב בין חזקי' לר"א אי חמץ נוקשה אסור בהנאה יעוי"ש והרי שיטת הר"ת בתוס' פסחים (דף מ"ב ע"א) ד"ה ואלו דמ"מ בל יראה ליכא בנוקשה ועיין ברא"ש שם. ועיין פ"י פסחים (דף כ"ג ע"ב) על תוד"ה מאי בינייהו הנ"ל דהתוס' שם אזלו אליבא דר"ת. ועיין צל"ח שם דגם לר"י דחמץ אחה"פ אסור מה"ת מ"מ נוקשה מותר יעוי"ש. הרי מצינו נוקשה אע"ג דליכא ב"י ומה"ת אין איסור להשהותו ולאחה"פ מותר אעפ"כ אסור בהנאה בתוך זמנו ולכאורה י"ל בזה

אמנם הצל"ח שם מפלפל ליישב קושית התוס' שם עפ"ד הירושלמי הנ"ל ומסיק דבאמת נוקשה מותר בהנאה ע"ש. ולהנ"ל ג"כ אפשר ליישב בדרך זה כיון דלר"ת מותר להשהותו עד לאחה"פ שיהי' מותר ממילא ע"כ דגם בתוך הפסח אינו אסור בהנאה וכסברא הנ"ל

אך בגוף הדבר הנה הצל"ח (דף כ"ג ע"א) [שציין בגליון הש"ס ירושלמי הנ"ל] הביא ג"כ להירושלמי הנ"ל ותחלה כ' דכוונת הירושלמי בחדש לפי שלא אסרו הכתוב לעולם לכך אפילו בזמן איסורו מותר עכ"פ בהנאה. ואח"כ כתב עוד הצל"ח ז"ל דדברי הירושלמי הם אליבא דר"י דיליף אה"נ מאותו כו' מש"ה דבר שיש לו היתר לאיסורו דלא דמיא לטרפה מותר בהנאה אבל לר"מ דגמר מדאיצטריך בנבילה לגר וגו' מכלל דלא תאכל נם אה"נ במשמע א"כ משמעות המלה של לא תאכל הוא איסור הנאה כמו אכילה ובמשמעות הדבור לא שייך לחלק בין איסור זמן לאיסור עולם עיי"ש בצל"ח ועיין עוד בצל"ח, שם ד"ה ר"א סבר כו' דמשמע ג"כ דעת הצל"ח דמשמעות המלה של לא תאכל הוא אה"נ אבל זה ידעינן רק אחר דילפינן לה מדאיצטריך קרא בנבילה